ניצנוצי החשכה

29/12/2017 310 צפיות תגובה אחת

פעם היה לי חלון מאוד גדול בחדר. עם נוף יפה שמשקיף על כל העיר, ונצנוצי אורות שדאגו להאיר את חדרי באישון הליל.
ואהבתי להסתכל דרכו, דרך החלון.
אהבתי לפתוח אותו לרווחה ולתת לקור הלילה להצליף בעורי ולחדור לחדרי החמים.
אהבתי להזכיר לעצמי שאני כלום מתוך המון.
נהגתי להסתכל על כל האורות, ולהפיח אל תוכן חיים. כאילו שכל נצנוץ של מנורת רחוב הוא הרבה יותר מזה. הוא חיים של בן אדם. נהגתי לחשוב על צרותיהם של האנשים האלו, צרותיהן של ניצנוצי החשכה, אשר מונחות אל מול חלוני.
לבטח לחלקם בעיות כספיות. ואחרים בוודאי נרקבים מבדידות אך אינם אמיצים דיו לשים קץ לחייהם. אחרות, אני משערת, מתמודדת יום יום עם הטראומה ההיא, מנסות להכיל אפילו שהן יודעות שזהו ניסיון שווא. הרי יש דברים שאינם ברי הכלה.
והן יכולות לחשוב שכן, אבל האונס שחוו יהיה חלק מצילן לעד.
ופתאום בעיותיי שלי מתגמדות.
והבדידות שלי מתשטשת וכמעט והופכת בלתי נראית. קול צומרני בראשי דואג להזכיר לי שהיא תמיד תהיה שם. בפינת החדר. ממתינה להשתלט על חיי. לרגע אני חושבת מה היה קורה לוּלא הקול הזה. מה היה קורה אם לא היה בראשי הפזמון החקוק שלא נותן לי להרגיש, שמא אפגע.
האם הייתי נותנת לליבי להישאב אל תוך האהבה?
האם הייתי מרגישה משהו? משהו מלבד אפתיה ריקנית?
ולפתע לא טוב לי.
לפתע גודש של מחנק יושב לי במרכז החזה. מפריע לי לנשום.
אז אני עושה את הדבר האפקטיבי ביותר.
אז אני חוזרת להסתכל בחלון,
חוזרת לדמיין חיים של כל ניצנוץ באופק,
פרט לחיי שלי.

ניצנוצי החשכה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

מדהים ברמות

05/01/2018 15:19
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך