לב מזכוכית

17/01/2019 119 צפיות אין תגובות

הלוואי וידעתי.
הלוואי ידעתי מתי אדם הופך להיות חסר חשיבות ,ריק מתוכן ,לקליפה.
הלוואי ידעתי מתי היצירה מופלאה שנקראת בן אנוש ,האדם ,הופכת מהכל לכלום.
ואני , אני הכל , אני צועקת ,אני צורחת ,למה אף אחד לא שומע?

ידי אוחזת בפטיש ברזל לבן וכבד, אך גופי קפוא ,חסר תזוזה . דמעות מחממות את לחיי . אני מביטה ביאוש לעבר הקיר ,הדבר היחיד הנראה לעין מבעד הזכוכית הוא פרצוף . פרצוף בעל חיוך גדול שתופס כמעט את כל שטח הפנים ובצידיו זוג ידיים גדולות ועבות המכווצות לאגרופים . אני מביטה בחיוך הערמומי וצמרמורת מחסה כל פיסה בגופי.

אני כאן , למה הם לא רואים אותי, יש להם דלת , למה הם לא פותחים לי ?

“אל תשאירו אותי כאן לבד!” אני צורחת, מרימה את הפטיש בשנית ויוצרת סדק קטן בקיר הזכוכית. .אני מתנשמת בכבדות. אני מביטה בקיר ומבחינה בטיפות דם שמתחילות לצאת מהסדק .
אני מתרחקת בבהלה במטרה לברוח אך לפתע ,כאב חד מגיע מאזור החזה שלי .
אני מביטה בהשתקפותי מבעד לזכוכית ומבחינה בכתם אדום שהכתים את חולצתי . דקירות חוזרות ונשנות מגיעות מהאיזור המוכתם ואז אני מבינה , הקיר , הקיר זה אני .

אני מפנה את גבי לקיר ומתחילה להתרחק.
אני הולכת , הולכת בדרך ללא מוצא ,צועדת עד שרגליי יחליטו שהן לא מסוגלות יותר .

לפתע מופיעה דמות זוהרת מתוך החשכה. היא רואה אותי , היא מתקרבת אליי . אני עוצרת במקומי והדמות ממשיכה להתקרב . החושך הופך לאור והדמות מתגלה . “מורין , אני רואה אותך .” קולו מהדהד בחדר הריק. זרועותיו מושטות אליי ונסגרות סביבי , אני מחבקת אותו חזק ומוציאה נשימה שלא ידעתי שהחזקתי . אני מרימה את ראשי ומביטה בעיניו החומות. והכאב ,הכאב נעלם.

לב מזכוכית
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך