המסע לקיטו

Dor Ben Yehuda 13/12/2019 1177 צפיות אין תגובות

סיפורנו מתחיל בעיירה בשם בניוס (baños) במדינת אקוודור שבדרום אמריקה, אליה הגענו לאחר שבוע של פעילויות אקסטרים ב ‘Yasuni National Park’ בג’ונגלים של האמזונס. בניוס היא עיירה תיירותית, היושבת באמצעו של עמק מדהים בין שני רכסי הרים קיצוניים והר געש פעיל, מדובר בעיירה מלאה בתיירים שמספקת מגוון רחב של אטרקציות תיירותיות כולל מסלולי טיולים.
אבל אני לא בא לשווק את בניוס ולכתוב פוסט עדכני ב’למטייל’, אני רוצה לספר לכם על המסע שלנו לקיטו (Quito).
הימים הראשונים שלנו בבניוס היו אינטסיביים ומלאים בכל טוב, מסלולי הליכה, נופים עוצרי נשימה, גסטאהוס מלא בצעירים, אלכוהול, בחורות, ברים ומסיבות. דרך אגב, שכחתי להציג את הרכב הקבוצה, דור, אלון ודין, שלושה “סנאים”, גילאי 25-28, (ככה הצגנו את עצמנו). חיינו את החופשה שתכננו בקפידה, חופשה יחסית קצרה, של חודש, שיצאה לפועל לאחר שנה אינטנסיבית של סיום תואר והתחלת עבודה חדשה, והיתה עבורנו נקודת שיא שכזו, אני מניח שאתם יודעים על מה אני מדבר. בכל מקרה, בעודי קופץ קפיצת בנג’י קורה הדבר הבא במדינה….
אוקטובר 2019, “מצב חירום באקוודור: מאות עצורים במחאה על הפסקת סבסוד הדלק”, הממשל החליט לסגור את הברז כחלק מרפורמות כלכליות, והמונים יצאו בזעם לרחובות. מפגינים הקימו מתרסים והתעמתו עם כוחות הביטחון, והזהירו: “אלו ימים של אי-שקט”. למרות זאת, הנשיא, שירש גירעון עמוק מהמנהיג השמאלי הקודם, הבהיר: “לא תהיה עוד התבטלות”.
אני כאמור בטיול, בחופשה, ולא כל כך מעניין אותי שמחירי הדלק באקוודור התייקרו ב 50 סנט. אנחנו המשכנו בשלנו, אמנם מתחילה לה איזו מחאה אבל היא די שקטה וסבירה, מספר נהגי מוניות החליטו לחסום את הציר הראשי לעיירה אבל העיירה עדיין מתנהלת כרגיל והחופשה ממשיכה.
לצעד הבא בתוכנית קראנו ‘הדובדבנים של הטיול’- שני מסלולי הליכה, טרקים, האחד מסלול בן ארבעה ימים שבנינו בעצמנו, חיברנו מספר טרקים לאחד בין הרי געש ולגונות, לינה בשטח, ציוד על הגב וכל מה שכלול. השני הוא טיפוס על אחד מההרים הגבוהים בדרום אמריקה, הצ’מבראסו (Chimborazo), המתנשא לגובה של 6310 מטר. כבר יכולתי לדמיין את התמונה בראש כשאנחנו צולחים את הטיפוס עם משקפי השמש והקרמפונים, ולא, לא עם דגל ישראל, אנחנו לא חיילים אחרי צבא וגם אלון היה בועט אותי כל הדרך למטה, אבל כן עם חיוך גדול.
בשביל להתחיל את ‘הדובדבנים’ היה עלינו להגיע מבניוס לעיר בשם ריובמבה (Riobamba), מרחק שעה נסיעה, תפסנו מונית בשעה מוקדמת של הבוקר, כדי להספיק לעשות סידורים לקראת הטרק, לקנות גז, לשכור אוהל, שקי שינה, אוכל ועוד באותו ערב לתפוס מונית לכפר של תחילת הטרק. אקדים ואומר שלא זכינו לצאת לשני הטרקים המתוכננים, למרות שעד הרגע האחרון הכל דפק כמו שעון.
בתחילת אותו בוקר התחילו לזרום שמועות וכתבות אודות המחאה להוסטל בו לנו ,כבר היה אפשר לשמוע ולראות תיירים לחוצים ומפוחדים למרות שבבניוס כמעט ולא הרגישו את המחאה. “לעזאזל עם התיירים החופרים האלה, שיסתמו, הכל טוב, שלא יורידו את האווירה.”
דין, מטבעו תמיד בודק וחוקר כל נושא, הוא הפך להיות קריין החדשות שלנו. כל ידיעה וכתבה הגיע לאוזנינו מפיו, כעסתי עליו על כך, לא הבנתי מה הקטע, ידוע שהחדשות מקצינים, נותנים כותרות מפוצצות, ובמציאות מה שאני רואה מול העיניים שלי כרגע, זה בסך הכל כמה נהגי מוניות שחוסמים את הציר, אומרים לכל העוברים “בואנוס דיאס” ושותים את הקפה של הבוקר.
הכתבות והשיחות בין כל התיירים העלו אצל דין את רמת הלחץ ולדבריו לא כדאי לנו לצאת מבניוס.
אלון ובעיקר אני, לא התרגשנו יותר מידי מדברי הלחץ והחלטנו להמשיך לריובמבה. אין מצב שאני מפסיד את הדובדבנים של הטיול, טסתי עד דרום אמריקה בשבילם.
תופסים מונית, ותוך שעה הגענו כבר לעיר ריובמבה. בדרך הבחנו במספר מחסומי דרך מפורקים שכמה אזרחים בנו לילה לפני- מחסומי הדרך לא היו רציניים, בסך הכל כמה ענפים של עצי אקלפיטוס שרופים ואבני בזלת בצידי הכביש.
“אתה רואה דין, סתם נתת לחדשות להלחיץ אותך, פה הכל תקין, הבלאגן האמיתי בכלל נמצא בעיר הבירה, בקיטו”.
שעת בוקר מוקדמת בריובמבה- כל החנויות סגורות מלבד כמה דוכני אוכל רחוב. מבסוטים שהצלחנו לשבור שוב את שיא הארוחה הזולה ביותר- ארוחת בוקר לשלושתינו כולל פרי שייק בחמישה דולרים בלבד! הדוכן לא נראה הכי נקי, אבל למי אכפת, התור של האנשים אומר הכל. רק לשם השוואה התחלנו עם סנדוויץ תפל ב 12 דולר בשדה תעופה.
ממהרים לחפש סוכנות מטיילים להשכרת ציוד, “היום אנחנו כבר מתחילים הליכה, אנחנו בקצב טוב”, השעה 10:00 והחנויות עדיין סגורות, אנחנו מתרוצצים עם נהגי מוניות ברחבי העיר בחיפוש אחר ציוד מטיילים. לאחר שעתיים של חיפוש, הגענו לסוכנות היחידה שהייתה פתוחה עם כמעט אפס תיעוד וביקורות. מעמיסים את הציוד ועל הדרך מבררים פרטים ומחיר לגבי הטרק השני, אותו נתחיל כשנחזור מהטראק הראשון מאוקלמים לגובה עם שרירים חמים (תפוסים).
יופי אנחנו מסודרים, הצלחנו להתאפס על כל הציוד והאוכל. חוזרים למלון מחוייכים לארגון אחרון של התיקים.

נקודת המפנה,
השעה 12:00-13:00, אנחנו מאחסנים במלון את שאר הציוד שלא נלקח לטרק ויוצאים לרחוב הראשי כדי לתפוס מונית שתיקח אותנו לכפר לה-קנדלריה(La Candelaria), שם מתחיל מסלול ההליכה.
שקט ברחוב, החנויות עדיין סגורות, ואלו שכן פתוחות, עם חצי תריס פתוח. “טוב איפה כל המוניות לעזאזל, גם ככה בזבזנו מספיק זמן בארגונים, בגלל העיר רפאים הזו”. מחליטים לעצור רכבים פרטיים, להציע להם כסף תמורת הנסיעה המיוחלת.
ספרדית, אספניול, למדנו כמה מילים אבל לא יותר מידי, התקשורת די מוגבלת, הרבה שפת סימנים וערבוב של מילים באנגלית, ספרדית ועל הדרך נפלטת גם עברית, בעיקר קללות וירידות אחד על השני. “Cuanto cuesta , La Candelaria toאחי?”, ישבתי לנוח כמה דקות בזמן שאלון מתרוצץ בין הרכבים. אלון טייל בעבר חצי שנה בדרום אמריקה ולכן הצליח לתקשר הכי טוב מבין שלושתינו אז פשוט נתנו לו את המושכות, אצלי זה היה מיקס של שפות ודין בכלל במחשבות פספוס שלא הצליח לשכב עם הגאורגית שנדלק עליה בבניוס.
פתאום! בלי שום התרעה מוקדמת, שני נערים מגיחים בריצה מאחד הרחובות לכיוונינו וצועקים בספרדית, תוך מספר שניות כל החנויות שהיו פתוחות “חצי כוח” מורידות את התריס עד הסוף, האנשים ברחוב השקט נכנסים לחנויות, ומתחילה להישמע צעקה או יותר נכון צעקות הולכות ומתחזקות מכיוונם של שני הנערים. פתאום כמו בסרט ‘Green street huligans ‘ מאות תושבים אם לא יותר, רצים לכיוונינו עם מקלות, אלות, שרשראות בצרחות. התמונה הזו לא תצא לי מהראש בחיים!, האדרנלין עולה וכשהאדרנלין עולה אני מתחיל לחייך, לא יודע למה אל תשאלו אותי. אלון צועק לנו “כנסו למכולת הזו כנסו מהר” ודין צועק חזרה “לא, רוצו למלון למלון” , המלון היה מרחק 50 מטר מאיתנו והחלטנו לרוץ לשם.
פניו של ההמון הזועם כמובן לא הופנה אלינו, שלושה תיירים מסכנים, אלא היה מופנה לכיוון בניין הממשלה/עירייה שהיה מאחורינו ואנחנו מצאנו את עצמנו באמצע המסלול.
נכנסים למלון מחוייכים ומתרגשים, הבעלים של המלון נועלת את הדלת. “יוווו טירוףף חחחחח” רצינו לצאת לצלם, לתעד אבל הבעלים של המלון עוצרת בעדנו, “מה פתאום שלא תעזו לצאת ולצלם הם שודדים, בוזזים ועושים מעשי ונדליזם, מנצלים את המחאה לעבור על החוק. רובם אנשים ממעמד סוציואקונומי נמוך ואין להם שום בעיה לשדוד שלושה תיירים עם תיקי גרגורי חדשים וכסף.”
כעבור עשר דקות ההמון חלף והתנקז סביב בניין העיירה, הרחוב שלנו חזר לשלוותו והחלטנו שוב לנסות לנסוע ללה-קנדלריה. כידוע אין מוניות, בטח כל הנהגים חוסמים צירים כחלק מהמחאה. מצליחים לתפוס בחור צעיר שרוצה להרוויח כמה דולרים ומסבירים לו את כיוונינו. הבחור ישר נלחץ ואומר “אין מעבר, “No paso זו הפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים האלו, בכל מקרה אנחנו לא מבינים מה הוא רוצה, מציעים לו כסף והוא כמובן מסכים. מעמיסים את הציוד ומתחילים נסיעה לכיוון הכפר.
“שילחמו את המלחמות שלהם רק שלא יהרסו לי את הטיול”, אני אומר לעצמי ושוב החיוך עולה על הפנים, והנה יצאנו מריובמבה לכביש הראשי, הנוף משוגע, בכלל, כל המדינה הזו מדהימה, הרי הגעש תמיד נסתרים מבעד לעננים ואפשר לראות את “האחים” הקטנים שלהם לידם ולקבל פרופורציות, מידי פעם נחשף איזשהו פיק מושלג וכולנו מתרגשים כמו ילדים קטנים.
הנהג מתחיל להאט עד כדי עצירה, אני מסתכל קדימה ולא מבין למה, כלומר כן ידענו שיש חסימות צירים אבל ממול אין שום דבר, הכביש פנוי, רכב שמגיע ממול נעצר, הנהג שואל אותו משהו בספרדית, מההקשר הבנתי שהוא שאל “מה קורה שם בהמשך של הכביש?” והתשובה של הנהג השני “No paso” .

No paso,
ממשיכים בנסיעתנו על הכביש ומתקרבים לאט לכיוון מחסום, יש עשן שחור, הנהג המפוחד ישר מסתובב ואנחנו מראים לו על המפה כביש עוקף דרך הכפר הסמוך.
יורדים אל השטח-חצי שטח, בין בתי הכפר עם רכב מצ’וקמק, כולנו עם מפות פתוחות מכוונים את הנהג בצירים הצדדיים, “בפעם הבאה שאני רואה חסימה אני מעיף אותה, כולה כמה ענפים בוערים”.
גם בתוך הכפר נתקלנו במחסום, לא היו אנשים בסביבה, אז “פרקנו מהרכב” כמו במעצר צבאי, תופסים את הענפים ומתחילים ולגרור אותם.
אחד השכנים יוצא מהמרפסת וצועק לנו , “בהמשך יש מחסום גדול יותר, חבל לכם על המאמץ, ישנה דרך אחרת”, חוזרים לרכב, חוזרים למוד הניווטים, הנהג היה יותר לחוץ מאיתנו, טוב, לא יותר לחוץ מדין. דין רצה להרוג את אלון ואותי, “למה? למה באנו לפה?!”, ואנחנו ענינו “דין הכל טוב הצלחנו להגיע עד כה אנחנו נצליח להגיע לתחילת הטרק, מקסימום נחזור למלון ונתחיל נסיעה בלילה”.
ממשיכים בדרכים הצדדיות כבר עברנו כמה מחסומים, מרוצים ודרוכים אך שוב מגיעים למבוי סתום, הפעם המחסום היה ברמה אחרת לגמרי, כנראה טרקטור גדול, שחפר בור ענק לרוחב כל הציר, אנחנו רואים אמבולנס בצד אחד של המחסום ורכב פרטי עם אשה מבוגרת בצד השני, אנשי האמבולנס ממהרים לחלץ את האישה עם אלונקה לכיוון האמבולנס, כמובן בלי לחשוב הושטנו יד ועזרנו להעביר את האלונקה דרך הבור העמוק, דבר שדרש מאמץ לא קטן מסתבר.
הנהג שלנו החליט שזהו, הוא לא מוכן להמשיך והוא חוזר לריובמבה. הדרך חזרה הייתה שקטה ואף אחד לא אמר מילה. לפעמים דין הזכיר לנו שעשינו טעות, ואני רק רציתי להשתיק אותו עם שלט כמו בסרט “קליק”.
עייפים ומתוסכלים חזרנו למלון, הגענו נפולי פנים, “אין מצב שאנחנו לא יוצאים לטרק הזה, כל כך קשה תכננו וחשבנו וארגנו” אמרתי, “אנחנו חייבים לעוף מפה כי זה רק ילך ויחמיר”, דין הפציר בנו,” אין מצב דין, תסתכל-הרחובות שקטים, נצא לפנות בוקר והכבישים יהיו ריקים…טוב בואו לאכול אני רעב מת”, מצאנו מסעדה סינית באיזור, כל מנה בצבע כמו שאומרים.
מתבשלים עם עצמנו, אין שיח בכל זמן הארוחה, אין באמת תיאבון, פתאום המחשבה שאני לא אצא לטרק המיוחל מתחילה לצוף בתוך ראשי ומאיזושהי סיבה אני מקבל אותה, בעצב רב אבל עדיין מקבל אותה. אני? שחולם על ההרים האלה בחצי שנה האחרונה, מוותר?. ממולי יושב דין עם פרצוף כועס, “אתם חייבים להקשיב לי, בואו נעוף מפה”, באותו הרגע אמרתי לעצמי שדין צודק, בואו נברח מאקוודור כמה שיותר מהר, ונכנסתי לדאון במשך שעה. התחלנו לחפש ב’כאילו’ יעדים אחרים, אולי צפון פרו אולי קולומביה, אבל אלון כבר טייל בקולומביה, ואת פרו רציתי לחוות שנה הבאה. מה פתאום יעד אחר מאיפה זה הגיע המצב ההזוי הזה?!

שינוי כיוון,
באקוודור קיימות שתי ערים עם נמלי תעופה בינלאומיים, גוואיאקיל (Guayaquil) וקיטו. השמועות אומרות שגוואיאקיל “בוערת בלהבות”, ואפילו רץ ברשת סרטון לינץ’ שבסופו רואים ששורפים את הבן אדם עם גלון דלק, היינו בהלם.
למרות שגוואיאקיל הייתה משמעותית יותר קרובה לריובמבה, החלטנו להצפין לעיר קיטו ולשדה התעופה שבה. בואו נבהיר דבר קטן, זה לא שבקיטו הרגיש כמו שוויץ, לשם הממשלה הכניסה צבא והתמונות מראות רכבי צבא עולים באש מול אלפי אזרחים רעולי פנים. אני מזכיר שהסיבה לכל המחאה, היא הפסקת סבסוד הדלק והתייקרות של פחות מפאקינג דולר. זה מצחיק כי בישראל מאז שאני זוכר את עצמי, המס גלום במחיר הדלק…
הבעלים של המלון הצליחה למצוא לנו נהג שיגיע בשתים בלילה לאסוף אותנו ולהסיע אותנו צפונה לקיטו.
אני חשבתי לעצמי שזה לא נורא, הפסדנו מהטיול רק יום-יומיים ושזה לא ביג דיל.
קמים בשתים בלילה, פנסים על הראשים, תיקים מחוזקים, עומדים בפתח המלון ומחכים, הנהג לא מגיע, מתקשרים ואין מענה, מתקשרים שוב ובצד השני קול של אשה צועק מתוך שינה “No paso, no paso”. היה אפשר להבין שאשתו של הנהג כנראה קשרה אותו למיטה עם סרט איז’ו על הפה והחליטה שהוא לא יוצא לנסיעה הזו. כמובן שקיללנו אותה על כך, הכבישים ריקים ואין סיכוי שנצליח עכשיו למצוא נהג שכזה .חזרנו לחדר, עייפים ומתוסכלים, ננסה שוב בבוקר.
קמנו לאחר שלוש שעות בהן לא ישנתי בכלל, נשארתי עם הנעליים, הפנס על הצוואר והאולר סוויס בכיס.
עוצרים מוניות, הראשון “no paso”, השני “no paso” גם השלישי וגם הרביעי, “פאק אנחנו תקועים פה כאילו?, כוסאמא שלהם, פחדנים”, שמענו שבמחסומים ההמון הזועם מפנצ’ר גלגלים ומנפץ חלונות לכל רכב שמנסה לעבור, אפילו האזרחים מפחדים לצאת החוצה.
לא כל כך הבנתי אם האקוודורים מטומטמים או מאוחדים, המחאה אמורה להתנהל כנגד הממשל ולא אזרחים נגד אזרחים, בדיעבד הסתבר שהמחאה הסלימה כל כך חזק והפכה למרד עניים נגד עשירים, ילידים נגד זרים, בעלי רכבים נגד חסרי רכבים.
באותו הזמן לא הערכנו את רמת ההסלמה, חשבנו שכמו שהצלחנו אתמול לעבור כמה מחסומים, נוכל עכשיו בשעת בוקר מוקדמת כשכולם ישנים לברוח מפה, “אל תגידו לנהגי המוניות קיטו, קיטו היא במרחק חצי יום נסיעה מפה, תגידו להם בניוס, וכמובן תציעו כסף טוב ” אמרתי. הנהג הראשון שעצר, איך ששמע כסף, והרבה כסף (50 דולר, נחשב הרבה כסף לנסיעה של פחות משעה) אמר יאללה תעלו.
תחילת נסיעה, הכבישים ריקים, המחסומים מפוזרים, מצליחים לעבור עוד מחסום ועוד מחסום ונראה שהולך חלק, הגענו לקטע כביש בתוך חורשת אקליפטוסים קטנה, נתקלים במחסום אבל הפעם לא סתם מחסום, המפגינים ניסרו שלושה עצי אקליפטוס ענקיים עם מסור חשמלי ופשוט חסמו את כל הציר, שוב פורקים מהרכב מתחילים לחשב ולתכנן את הזזת העצים. הנהג “החנון” קראנו לו, לא יצא מרכב והתחלנו עלק לנסות להזיז את העצים העצומים האלה. לא היה לנו שום סיכוי, אפילו טנדר עם גרר לא היה מצליח. אחרי 15 דקות הנהג הואיל בטובו לידע אותנו שישנה דרך עקיפה, “תודה באמת, חנון מעצבן” סיננו בעברית, כל הידיים שלנו שחורות עם שריטות. הנהג בסך הכל היה חמוד אבל אין מה לעשות חייבים לפרוק מתח איכשהו, והוא גם ככה לא הבין מילה ממה שאמרנו.
באמצע הדרך נתקלנו בנהג טנדר, נהג המונית שלנו הציע לו שיקח אותנו את המשך הדרך וששניהם יתחלקו בכסף, שהוא יקבל 10 דולר ונהג הטנדר יקבל 40 דולר. בדיעבד נהג המונית יצא נוכל והשאיר לנהג הטנדר הנחמד שעשה איתנו כברת דרך הרבה יותר רצינית רק 10 דולר, הבדיחות על כך שהוא חנון הפכו “מוצדקות”..
המשכנו את נסיעתנו בטנדר, הכביש היה מכוסה ערפל סמיך, לא ראו מטר קדימה, ראינו כמה פועלים שהלכו באמצע הכביש לכיוון העבודה, גם הם לא יכלו לצאת עם הרכבים, אז אספנו אותם שמא יתקעו במחסומים.
קר, מאוד קר ואפילו יורד קצת גשם, הפועלים יושבים בארגז של הטנדר מכונסים בתוך עצמם וסובלים בשקט את הרוח והגשם. לאחר חצי שעה של נסיעה נתקלנו במחסום חדש, שונה, הפעם ארבע משאיות ענקיות חוסמות את הציר ואין מעבר לא משנה מה ננסה, הפעם אין גם דרך עוקפת, נתקענו על צלע הר.
ירדנו מהטנדר, מסתכלים חושבים ומחליטים, “יאללה ציוד על הגב, תחילת הליכה” , הקצין שבאלון יצא החוצה. למזלנו קטע הדרך שהתחלנו בו את ההליכה היה בירידה. החלטנו ללכת ברגל ולעלות על הרכב הבא שיגיע עד המחסום הבא ואז שוב נרד ברגל נחצה את המחסום ונתפוס עוד טרמפ. בטרק נורמלי וסביר המשקל הממוצע של התיק על הגב הוא באיזור ה12 קילו, (כולל מים וציוד שינה) וכאן, אנחנו סוחבים על הגב את כל הציוד שהבאנו איתנו לאקוודור כולל בגדי קיץ, נעלי אולסטר וכאלה, מדובר על 25 קילו המחולקים לשני תיקים גדולים, אפשר לתאר כמה “נוח” זה היה. “בואו נחזור זה מסוכן”, חוזר ואומר דין תוך כדי שהוא מגלגל סיגריה עם שני תיקים על הגב, הוויכוח הראשון החל- “חלאס דין, אנחנו לא חוזרים אחורה, אנחנו היום נגיע לבניוס ויהי מה”.
כמעט ולא עברו רכבים בקטע הדרך הראשון וגם כשעברו, דאגו לצעוק לנו “no passo, no passo”, כלומר גם אם יקחו אותנו יש בהמשך מחסום. “אנחנו יודעים שno paso ,קחו אותנו עד המחסום” ,לעזאזל הם לא מבינים, אותו תקליט שבור.
ההליכה הייתה על כביש אספלט, מי שיודע, הליכה על אספלט זה הדבר הכי גרוע ולא נוח, מהר מאוד אפשר היה להרגיש את היווצרות השלפוחיות בכפות הרגליים ואת שרירי התחת והתאומים.
ההליכה הראשונה הייתה כולה בירידה ואורכה היה כ 16 קילומטר, רק לשם קבלת פרופורציה, המרחק בין ריובמבה לקיטו הוא בערך 150 קילומטר בכביש ראשי. אנחנו, כמוקד עניין לפעילי המחאה נאלצנו ללכת בדרכים עקיפות מה שהאריך עד כדי הכפיל, את המרחק.
כיוון שההליכה הייתה בירידה עד המחסום הבא, המוטיבציה הייתה די גבוהה ובהנף יד החלטנו שממשיכים לקיטו ולא עוצרים בבניוס. דין כמובן לא אהב את הרעיון, הוא יותר זהיר מאיתנו ולדעתו צריך לחזור לבניוס השקטה “אני לא מתכוון לחזור לגאסטהוס עם כל התיירים המפוחדים, אני ממשיך לקיטו, הינה תראה האזרחים נחמדים ואפשר להתקדם לאט לאט ולעבור מחסומים, אין להם עניין בתיירים” עניתי לו, המחסום הבא היה קבוצה של מוניות טנדרים בצבע ירוק, האיזור ההררי והבוצי מצריך טנדרים, בשונה מהערים הגדולות.
ניסינו לתפוס את אחד הנהגים שיקח אותנו עד המחסום הבא אבל אף אחד מהם לא הסכים, הם מגובשים או מפוחדים שמא הנהגים האחרים יראו אותם שוברים שביתה. ממשיכים בהליכה ארוכה על האספלט, ריח רע החל עולה מהתיק של אלון, אבל ריח מאוד רע, והפעם הוא לא הפליץ. אלון הוציא את כל תכולת התיק ומצא 500 גרם בשר שהחלטנו לקחת איתנו לטרק כחלק מארוחת הערב. מעולם לא לקחנו בשר טרי לטרק ורצינו לנסות ולגוון. בכל מקרה הבשר הסריח ברמות קשות וכל התיק של אלון ספג את הריח, מאותו רגע תפסנו מאלון מרחק. ההליכה הייתה די רגועה, הגוף כואב אבל השקט, השקט היה מיוחד, אין רכבים , מצידינו הרים ירוקים והאוויר נקי. באותם רגעים קשה לשים לב לכל הטוב שסביבנו- המשקל הרב, השלפוחיות ברגליים והתקווה שיעבור כבר רכב ויקח אותנו לנקודה הבאה, מסיחות את הדעת.
התחילה עליה, “אוי לא עליה, איפה הרכבים?! כוסאמא של האקוודורים, כולה 50 סנט, בכיינים”, התחלתי להתבכיין.
אחרי 20 קילומטר של הליכה רצופה, יחסית שקטה, מגיעים לעוד מחסום וגם שם אין הענות מצד הנהגים השובתים. המשכנו עד לעיר פיליון ((Pelion ושוב מחסומים שעשו את שלהם במהלך כל הלילה, נמצאים בכניסה לעיר. ברגל אין בעיה לעבור אך עם רכב כן .נכנסים לתוך העיר ומחליטים להצפין בדרך העוקפת עיר מרכזית בשם אמבטו (Ambato) גם שם שמענו שהעיר במצור ולא כדאי להתקרב, לכן עדיף להתנייד בדרכים צדדיות, בין כפרים. בדיעבד זו הייתה בחירה נכונה, באיזורי הכפרים היו יותר רכבים שהצליחו להתנייד בין כל המחסומים ועזרו להולכי רגל להתקדם קצת.
מצאנו את עצמנו הולכים יחד עם לא מעט מקומיים, ילדים ועד זקנים בין מחסום למחסום של עצים בוערים.
כולם היו מחוייכים ושאלו לשלומנו- “בוקר טוב מאיפה אתם?”, אבל אני לא הבנתי-הם הולכים ברגל קילומטרים בגלל השביתה, נושאים פירות וירקות על הגב וכשמגיעים למחסומים הם מעודדים את המוחאים?!, עדיין לא החלטתי אם הם מאוחדים או מטומטמים עד כדי לתת לסבתא מבוגרת ללכת ברגל קילומטרים עם שק תפוחי אדמה על הגב.
הצלחנו סוף סוף לקפוץ על טנדר שהעמיס כמה שיותר אנשים בארגז מאחור לכיוון הכפר הבא “פטאא”(Patate) . הדרך לכפר הייתה ירידה ארוכה ואז עלייה חדה, הודנו על כל מטר של נסיעה לעומת הליכה, השרירים כאבו, הכתפיים זעקו והשלפוחיות גדלו. בנוסף לכל, אלון סובב את הקרסול באחת הירידות, רגע של חוסר ריכוז ובום הוא צולע.
מטרמפ לטרמפ והרבה שיחות חולין עם המקומיים ההולכים והמוקפצים, הצלחנו להתקדם עוד כמה עשרות קילומטרים, עד לכפר “פיג’רו (Pillaro). פיג’רו היא עיירה לא קטנה, עם מדרחוב רחב במרכז העיר, לא מעט רכבים ובעיקר בעלי רכבי שטח. נתקלנו במשפחה חמודה שהחליטה בלי שום סיבה מיוחדת להסיע אותנו הכי רחוק שהם יכולים, אבא איש גדול וחמוד, אמא שידעה לדבר אנגלית ותינוקת קטנה, הם העמיסו אותנו על הארגז של הטנדר ושוב צלחנו כמה קילומטרים בודדים עד למחסום הבא- שוב כמה עצי אקליפטוס שהונחו לרוחב הכביש, כבר ידענו מה לעשות, קפצנו מהרכב וניגשנו להזיז את העצים, האמא והאבא יצאו בבהלה מהרכב ואסרו עלינו לגעת בעצים, בהתחלה לא כל כך הבנו את התגובה, חזרנו לרכב, והאמא הסבירה לנו שאנשי המחאה עלולים להיות מסוכנים ולא כדאי להתנגד להם ובטח שלא להזיז להם את המחסומים, “תהיו נחמדים ומנומסים” היא אמרה באנגלית עם חיוך שובה.
נפרדנו לשלום מהמשפחה הנחמדה שהצליחה להוציא אותנו עד לפאתי פיג’רו.
על פי המפה, העיר הבאה נמצאת בערך 17 קילומטר מאיתנו, “אל דאגה המקומיים נחמדים, הרכב הבא שיגיע פשוט יאסוף אותנו”, אך לא נראו רכבים כלל, ובינתיים ממשיכים להתקדם ברגל, קטע הדרך הפך מוזר הכביש מתעקל ומתפתל, עולה ויורד ואיתו הסבלנות שלנו. אין רכבים, אין כוח להתקדם, שוב מתמרמרים על המצב ומקללים כל רגע שעובר. עצירות המנוחה הפכו תכופות יותר והמוטיבציה ירדה, כשמסתכלים על המפה, נראה שבקצב הזה אנחנו נגיע לקיטו רק עוד שבוע מחוסרי הכרה ושבורי רגליים.
קטע הדרך הנוכחי היה כפרי וברובו שומם, היו מספר בתים, בקושי ראינו סימן חיים, רק כמה פרות וסוסים שחיים להם בשלווה בשטחים הפתוחים, “הם פשוט מפחדים להוציא את הרכב מהחניה” הסקנו, מחסומי הדרך השתדרגו להרי אדמה שמשאיות שפכו במהלך הלילה כל מספר קילומטרים, כלומר התושבים והרכבים כלואים בין כל זוג מחסומים לכן אין לאנשים סיבה להוציא את הרכב. 16 הקילומטרים האלו לקחו נצח, העיר הבאה נקראת סלסאדו (Salcedo) ולא נראה לנו שנצליח אפילו להתקרב אליה בשעות הקרובות.
עצרתי בהתענינות ליד דוכן ביתי של פירות וירקות, ראיתי את ערימת התותים וקניתי כמעט קילו בפחות בדולר אחד. אם הדרך קשה לפחות שיהיה טעים.
לאחר כמה קלומטרים די שוממים, סלסאדו החלה להופיע באופק הנראה, זו לא הייתה אשליה אופטית, במשך שעתים שלוש העיר נראתה רחוקה כל כך לא משנה כמה התקדמנו. הגענו לקטע כביש היורד גבעה תלולה. ירידות זה החלק הכי קשה בטרק , לא משנה כמה עליה יכולה להיות קשה, ברגע שמגיעה הירידה הגוף ובעיקר הברכים נשברים. אני נתקפתי אמוק וקצב ההליכה שלי גבר, מצאתי גם שיטה יותר נוחה לסחוב את המוצ’ילה המשנית שלי. דין ואלון כבר לא נראו מאחורי באותם רגעים. כשאני כבר לא מרגיש שום כאב ופשוט הולך על אוטומט, החלטתי לתעד בסרטון את אותו יום מטורף, הקלטתי מספר סרטונים קצרים אך באיזשהו שלב הפלאפון כבה והרעיון להכין סרטון תיעודי, נגוז.
בסוף הירידה הקשה חיכה לנו גשר עץ מעל נהר מדהים אך שוב, הגשר היה חסום בצמיגים בוערים ועצים שרופים ובקצה השני כמה עשרות תושבים משועממים, שמנצלים את ימי המחאה לימי חופשה וגיבוש, יושבים עם אוכל ובקבוקי קולה בצבע כתום זרחני והרבה סכום חד-פעמי מפוזר על הרצפה, כן כן טבריה 2007 כזה.
בעודנו עוברים את הגשר הבוער אחרי כמעט שש עשרה קילומטר נוראיים, ראינו ג’יפ, התקרבנו ושאלנו מי בעל הרכב, ביקשנו שיקדם אותנו. תוך כדי השיחה התאגדו סביבנו כל האנשים, מסוקרנים לדעת מי אלה שלושת ה”גרינגוס” המוזרים שנחתנו באמצע שום מקום, הם ראו אותנו מותשים ועייפים ומיהרו לכבד אותנו מהמיץ הזרחני ומהעוגיות, מבחינתם זה יום חופש, יום חג, כולם שמחים ומחויכים. בעל הרכב ושאר האנשים דאגו כמובן להזכיר לנו ש “no paso” ולכן הוא לא יוכל להקפיץ אותנו ואני רק רציתי לעוף משם, כי בגללם הלך לנו הטיול, או לפחות חלק ממנו.
המשכנו ללכת ברגל כמה עשרות מטרים והפעם בקצב מאוד מהיר, אולי זה בגלל המיץ, להליכה הצטרפה אחת הנשים שהיתה במחסום ,היא מנסה להדביק את קצב הליכתה עם שלנו ותוך כדי מסתכלת עלינו בחיוך, לא הבנתי מה היא רוצה מחיי והמשכתי לתת לה פייט עם 25 קילו על הגב.
אחרי כמה דקות של תחרות מיותרת, אלון צועק לי “דור תעצור, האשה אמרה שהיא מארגנת לנו רכב שיקח אותנו לעיר הבאה, שב תנוח עד שהרכב יגיע”. לא סמכתי עליה ולא רציתי להתמלא בתקווה שאולי יגיע איזשהו רכב. הרגשתי שששת עשרה הקילומטר האחרונים די שברו את המורל, ובכל זאת עצרתי.
זו הייתה מנוחה אמיתית, בעיקר בראש, הפעם לא שמעתי את הקול בראשי שאומר “קום קום, אין לך זמן לנוח”, הפעם המנוחה לא הייתה תלויה בי, החלטתי סוף סוף לפתוח את שקית האוכל שהייתה מיודעת לטרק, היו בה בוטנים, שקדים, תפוח ועוגיות- אנרגיה לטווח קצר. אחרי כ20 דקות הגיע ג’יפ גדול והעמיס אותנו מאחור בארגז. יש משהו כיף ומשחרר לשבת בארגז של טנדר, אולי כי בארץ זה אסור, בכל מקרה הנהג היה נראה נחוש לקדם אותנו עד לעיר סלסאדו. הוא נסע בדרכים צדדיות שכנראה הוא מכיר היטב, שם לא היו כלל מחסומים והצליח לקדם אותנו מרחק עצום במונחי שעות ההליכה האחרונות.
ניצלנו את הטרמפ הארוך להפסקת אוכל, כל אחד הוציא מהתיק מה שיש לו וערכנו ארוחת פועלים תוך כדי שהטנדר קופץ ומתנדנד.
“יש לנו פה נהג רציני, כדאי שנציע לו כסף שימשיך איתנו עד העיר הבאה לטקונגה” (Latacunga) אמרנו ביננו, שוב נפתח התאבון להספיק עוד כמה קילומטרים והעיר הבאה לא כל כך רחוקה, אם נצליח להגיע עד לשם לפני החושך זה הישג רציני. שמענו שבלטקונגה יש לא מעט תיירים נצורים בגאסטאהוסים מחכים שהמחאה תעבור.
הנהג הסכים לקחת אותנו לעיר הבאה תמורת סכום נאה. מספר אזרחים הזקוקים גם כן לטרמפ קפצו על המציאה והצטרפו אלינו.
השעה הייתה בין ערביים והמחסומים מלאים באנשים, זוהי שעת השיא של ההפגנות, מאות מפגינים מאיישים כל מחסום ומתחזקים את הלהבות, הנהג פחד לנסוע בכביש הראשי, שמא ההמון הזועם ינפץ לו את החלונות ויפנצ’ר לו את הגלגלים. לא היה לי ברור על איזה אנשים זועמים הוא מדבר, עד כה כל המחסומים שנתקלנו בהם היו מאויישים באנשים נחמדים ורגועים.
ואז ראינו, ראינו על מה הוא מדבר, כיוון שבתחילת היום בחרנו לעקוף עיר מרכזית בדרך עוקפת שאורכה היה כפול, לא פגשנו את אנשי העיר, אלא בעיקר את אנשי הכפר, ואלו היו צעירים, מצויידים באלות, סכינים, גלוני דלק וצמיגים.
אנחנו מתחילים לשמוע את המגפונים ותהלוכות המחאה. אחרי כמה נסיונות כושלים לעקוף מחסום מסויים, הנהג ויתר ועצר.
שוב חזרנו למצב הליכה, אבל הפעם באיזור יותר בעייתי וכשאור היום ממהר לעזוב, בכל פעם שראינו המון לפנינו , עקפנו אותו דרך השטח, אבל הפעם רגלית .לא אשקר הפעם זה כבר היה נראה יותר מאיים, רק רצינו להגיע. בדיקה מהירה של זמן ודרך גילתה שנותרו לנו שבעה קילומטרים אחרונים עד מרכז העיר שם נמצאים רוב הגסטאהוסים.
מכיוונה של העיר הגיע טנדר, הצלחנו לשכנע אותו להסתובב חזרה העירה ולקחת אותנו איתו. דין אמר שזה רעיון לא טוב “חבל להסתכן בדרכים לא דרכים, עדיף לתת פוש אחרון עד הגסטאהוס”, ואני לא הצלחתי לדמיין עכשיו שבעה קילומטרים נוספים של הליכה, ולכן עלינו שלושתנו על הרכב. הנהג אמר שיעשה עיקוף כדי לא להתקל במחסומים, “אין שום בעיה, העיקר שבסוף תוריד אותנו במרכז העיר”, מסתבר שהנהג היה מפוחד כל כך שאיבד את דרכו, עצר כל עובר רגל שחלף ושאל אותו האם “?paso”, אם כן ממשיך, אם לא מסתובב. דין דאג להזכיר לנו איזו טעות זו הייתה, הוא כעס על הבחירה הלא נכונה בדיעבד.

הקש ששבר את גב הגמל,
דין ואלון החלו בריב של צעקות, “אמרתי לך, אמרתי לך, -איך הייתי יכול לדעת, אבל אמרתי לך, -אל תשגע אותי, -שחרר..” העייפות והלחץ להספיק הובילו אותנו לריב של צעקות תוך כדי שהנהג המעפן הזה רק מרחיק אותנו והחושך עולה. ביקשנו ממנו שיחזיר אותנו לנקודה שבה הוא אסף אותנו, בזבזנו חצי שעה יקרה.
המשכנו ללכת ברגל, החושך לא היה כזה נורא כיוון שכבר היינו בתוך העיר, אורות הרחוב פעלו והצמיגים הבוערים גם כן האירו את הדרך. האנשים הם הבעיה, שלא נתקל בכמה מפגינים שיכורים, חשבתי לעצמי.
ושוב פתאום, מאחורינו הגיח טנדר עם ארגז גדול הפעם מלא באנשים ואמר לנו “תעלו מהר תעלו מהר”.
קופצים על הטנדר הפעם בעמידה, הג’יפ נוסע כמו משוגע, אל תוך העיר, חותך ועוקף מחסומים. אוחזים בדפנות הארגז ותוך כדי הנסיעה, בעמידה, מנהלים שיחת חטף עם אחד המקומיים “מאיפה אתם?, מה אתם עושים כאן?, מאיפה באתם?” ואנחנו עונים בגאווה, “הגענו כל הדרך מריובמבה ברגל”, הבחור היה בשוק, “לאן אתם נוסעים עכשיו, “Hostal taina café” “?ענינו לו “אה אני מכיר, תבואו איתי אני אקח אתכם לשם”.
נהג הג’יפ עצר במרכז העיר והוריד את כולם. גבה דולר מכל נוסע ונסע חזרה לאסוף עוד תושבים שנתקעו מחוץ לעיר.
המשכנו עוד 20 דקות של הליכה עד לגסטאהוס. החיים בלב העיר נראו מציאות אחרת, מסעדות פתוחות ומוניות עובדות.
הגענו לגסטאהוס עייפים, מותשים ומורעבים, גילינו לא מעט תיירים שתקועים שם כבר מספר ימים ללא יכולת לצאת, העובדה הזו העלתה אצלי את רמת הלחץ, אני ממש לא הולך להרקב בגסטאהוס המסריח הזה בהמתנה שהמחאה תפסק, היא הרי יכולה להמשך שבועות. לעומתי, דין החליט שהוא לא ממשיך איתנו יותר ומבחינתו להשאר בגסטאהוס בימים הקרובים עד שתפסק המחאה והכבישים יפתחו.
התיירים בגסטאוהס היו נראים רגועים ולא הייתה להם כל כך בעיה לשהות שם כמה שצריך, אני לא יכולתי, אני לא מסוגל שאומרים לי “שאני לא יכול”, אין דבר כזה, עובדה שהיום עשינו את הבלתי יאומן, כי רצינו וניסינו.
מכולנו אלון הכי סבל מהכאבים “הדרך היום הייתה מוגזמת הגוף שלי מפורק, אני לא מתכוון לעבור את זה שוב”. והחל גם הוא במחשבות של להשאר.
ביום למחרת, הדקות חלפו כמו שעות, ואני הרגשתי שאני בכלא. היה אפשר להסתובב רק בשני הרחובות הסמוכים לגסטאהוס עד למרחק של 3-4 בלוקים. צעדות הפגנה שטפו את העיר כל שעה עגולה בערך, פעם הפגנה של הולכי רגל, פעם של משאיות שצופרות ופעם הפגנה עם מגפונים וצופרים, כל פעם בסגנון אחר ואת הכל היה אפשר לשמוע דרך הקירות .
“במהלך אותו יום החלטתי- “אנחנו חייבים למצוא נהג אמיץ שיקח אותנו מפה, לא נשאר פה, היום בלילה אנחנו עפים מפה “.
נזכרנו בזוג ישראלים שהכרנו בבניוס שהצליחו להגיע לקיטו דרך כבישים העוברים בג’ונגלים עם נהג בשם פרדי, ביקשנו מהם את המספר שלו- “פרדי המחלץ” היה כתוב.
התקשרנו לפרדי בזמן שאכלנו צהרים במסעדה מקומית, סיפרנו לו את המצב, החלטנו להציע סכום כסף שמן רק שיבוא ויקח אותנו .פרדי הסביר לנו שכל הדרכים ללטקונגה כבר חסומות ושהמצב החמיר ושאם אנחנו יכולים להגיע לבניוס הוא יעזור לנו בטיסה פנימית משדה תעופה קטן שנמצא באיזורי הג’ונגל.
להגיע לבניוס זה אומר לחזור את כל הדרך שהלכנו בה אתמול וזו ממש לא אופציה מבחינתנו.
הנסיון כשל והתקווה הולכת ונעלמת.
תוך כדי שאנחנו אוכלים, עוד גל הפגנה התקרב לעבר הרחוב ובעלת המסעדה מהרה לסגור את התריסים, אנחנו אוכלים, מדברים , מחפשים דרכים לעוף משם, ומחוץ למסעדה מאות מפגינים בתהלוכה מוגזמת שמרעידה את השולחנות, “מה אנחנו עושים, איך אנחנו עפים מפה?”.
עליתי לגג של הגסטאהוס, הנוף די יפה. אפשר היה לראות את כל הגגות של מרכז העיר ובאופק את הר הגעש קוטופקסי (Cotopaxi) שנראה כמו בציורים- מנסרה שכזו כשהחלק העליון לבן משלג, חשבתי שאולי נטפס את ההר הזה, אך לא באמת היה בסיס לאמירה הזו, רגלינו שבורות, וההגעה לנישונלפארק גם כן חסומה.
פשוט צריך לעוף מהמדינה הארורה הזו.
כשירדתי מהגג מצאתי את דין כהרגלו מתחבר די מהר לתיירים וכבר מצא את עצמו באמצע משחק קלפים סוער עם שלושה סטודנטים לרפואה מספרד, אני לא הרשתי לעצמי להפתח בפני אף אחד כי גם ככה אני לא רוצה להשאר פה. לאחר כמה שעות של חוסר מעש, אמרתי לאלון שאני הולך שוב לנסות לחפש נהג.
החלטתי לנסות את מזלי במסעדה מקסיקנית שהיתה מול הגאסטאהוס, בה אכלנו ערב לפני ארוחה שלמה ב4 דקות. באותו ערב הכרנו את חוויאר- הבעלים של המסעדה, בחור צעיר באיזור גיל 30 מחוייך ומלא אנרגיה, שלא הבין מי אלה שלושת החזירים שמלקקים את הצלחות.
נכנסתי למסעדה ומצאתי אותו, “חוויאר, מה שלומך? תקשיב, אנחנו צריכים נהג. נהג אמיץ, שמוכן להרוויח סכום כסף נאה, אבל! הוא מקשיב לנו, אנחנו מנווטים והוא נוסע, אה וחייב שהרכב יהיה רכב שטח”.
בתחילה חוויאר ניסה לקשר אותי לנהג אוטובוס ועל הדרך שאארגן עוד כמה תיירים שרוצים לצאת מהמדינה, כשחזרתי על דברי בפעם השניה הוא הבין את כיוון המחשבה שלי ואמר “בוא איתי”.
יצאנו מהמסעדה, פנינו שמאל ודפקנו על דלת נוספת באותו הבנין, יצא אלינו בחור מבוגר, הרגשנו שהערנו אותו משינה, הוא לא ידע לדבר אנגלית ולכן רצתי חזרה לגסטאהוס בהתלהבות עצורה למצוא את אלון כדי שיתרגם.
באמצע השדרה עמדנו ארבעתנו (אנחנו והבחור המבוגר) וניהלנו שיחה במשך שעה על התוכנית שלנו לצאת לכיוון שדה התעופה בקיטו לפנות בוקר, הראנו לו על המפה את הדרכים הצדדיות, דרך שמורות הטבע במידה ונתקע בכביש הראשי.
ביום רגיל נסיעה שכזו באוטובוס עולה 10 דולרים ואורכת שעה וחצי, אנחנו הצענו לבחור 200 דולר.
200 דולר הם ללא ספק קרן הבטחון שלו בחודשים הקרובים אך למרות זאת גם לו היו כמה תנאים- הוא הבהיר שאם הרכב שלו נהרס על ידי המפגינים, ניפוץ שמשות ו\או פינצ’ור גלגלים, אנחנו נצטרך להוסיף כסף ושאם מגיעים למבוי סתום וחוזרים אחורה עלינו לשלם באופן יחסי. ביקשנו כמה דקות להתייעצות, האינסטיקט הראשוני היה לחשוב על סכום הכסף שאנחנו הולכים לשלם בלי שום בטחון שנצליח להגיע לשדה התעופה בקיטו. “זה סיכון גדול, גם ככה אנחנו חורגים מהתקציב של הטיול”. –”חייבים לנסות, אם לא ננסה אנחנו נשתגע, במקרה הגרוע אנחנו חוזרים אחורה אחרי כמה קילומטרים”. ידענו שהמקרה הגרוע האמיתי הוא שאנחנו מוצאים את עצמנו בלב המון זועם, חוטפים מכות, ואולי גם נזרקים לאיזה וואדי.
לא הרגשתי שום פחד, הייתי חדור מטרה, דין החליט שהוא לא מצטרף ואני לא הרגשתי את פחד האחריות, שמא אני אהיה הסיבה לאסון. הייתי בטוח בעצמי, ידעתי בדיוק מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. אלון כמובן גם השרה עלי בטחון, יש בנינו דינמיקה מעולה. “אוקיי אנחנו בפנים, יציאה ב4:00”, לחצנו ידיים וכל אחד חזר לעיסוקיו.
החיוך חזר לפניי, כשיש לי תוכנית בראש, כשאני יודע מהם הצעדים הבאים שלי, גם בחיי היום יום, אני רגוע, אני לא מודאג.
דין הציע שנכין שקשוקה באותו ערב, לקראת ‘הפרידה’ וגם כי נמאס מהאוכל המטוגן של האקוודורים.
המטבח היה לרשותינו, רמקול הJBL הופעל והתחלנו להכין את השקשוקה. הריח של השום המטוגן משך לא מעט סקרנים בעיקר מספרד וצרפת.
דין לקח פיקוד במטבח והבטיח שזו תיהיה השקשוקה הכי טובה שנאכל, תוך כדי ניהלנו איזו שיחת נפש על החיים, אכלנו ושתינו בירה עד שהעייפות הגיעה. “שים שעון ל3:30, נתארגן ונצא”.
“המסע לקיטו”, “הבריחה מאקוודור”, “הנסיעה היקרה בחיי”, “מעשה לא אחראי”, “על החיים ועל המוות”, עלו לי כל מיני רעיונות לשמות לפוסט או לסיפור שאכתוב על ארבעת הימים המשוגעים האלו.
“אחרי 15 קילומטר הנהג יתייאש או שנתקע ונחזור בבושת פנים”, אמרתי בחצי צחוק.
השעון המעורר מצלצל, וכמו חיילים טובים בלי לדבר כלל, מוציאים את כל הציוד ללובי. כולם ישנים אפילו הבחור הצעיר בקבלה.
חובשים את הרגליים שהיו חבולות מהיום הקודם, נועלים נעלי הרים, פנס על הצוואר, כובע צמר, אולר בכיס, מים, דרכונים וכסף עלינו יצאנו אל הרחוב הדומם כשבחוץ חיכה הג’יפ שאמור להסיע אותנו 145 קילומטר כל הדרך לשדה התעופה בקיטו.
הג’יפ היה טויוטה לנד-קרוזר שנת 85, קילומטראז’ באיזור ה 1,200,000 ק”מ, הרכב הזה כנראה עבר לא מעט, הנהג שלנו-ליג’רמו שמו, הגיע כעבור מספר דקות רכוב על אופניים ואמר שאם הרכב יפגע הוא יחזור בחזרה הביתה על האופניים, העמסנו את האופניים והתיקים, ברכב היו גם שני גלגלים ומיכל דלק אדום ספייר, שוב למקרה ו..

תחילת נסיעה,
הנסיעה התחילה חלק, לטקונגה אכן הייתה רדומה, והמחסומים היו נטולי אנשים. האורות של הג’יפ הצליחו להאיר אולי 10 מטרים קדימה, אבל זה לא היה נורא כל כך, כי הרכב גם ככה לא הצליח לעבור את ה40 קמ”ש.
ליג’רמו ניגב מפעם לפעם את השמשה שהתמלאה אדים, ובכל פעם שהגענו למחסום אלון סימן לנהג עם הידיים איזה איזור במחסום ניתן לעבור, ימין, שמאל, ישר, מקבלים בטחון וממשיכים לנסוע, צלחנו עד כה כמעט 10 קילומטרים. “מה, יש סיכוי שעוד כמה שעות אנחנו בשדה התעופה?, ששש רק התחלנו, בלי מחשבות”.
הרכב מרעיש כמו טרקטור ומאיזושהי סיבה, כל הפליטה של האגזוז נכנסה לרכב, ממש כמו להיות תקוע בפקק בתוך טוקטוק בבנגקוק החנוקה. הצמדתי את הכובע לאף כדי לסנן כמה שיותר רעלים לתוך גופי.
מתוחים, חדורים, זקופים ומפוקסים בדרך המתגלה כל 10 מטרים יצאנו לכביש הראשי, שם המפגינים הקימו מחסומים רציניים.
בכביש היה אפשר לראות מידי פעם רכבים נוספים שניצלו את השעות הרדומות כדי לעבור מעיר לעיר,אין חוק כרגע, אפשר לעשות כמעט מה שרוצים.
מתקרבים בבטחון למחסום שנראה לעין מתחת לגשר גדול, המחסום היה פעיל, האש בערה בו בחוזקה ופתאום קפצו בערך 15 מפגינים רעולי פנים עם מקלות והקיפו אותנו בצעקות, בקצוות המקלות היו מחוברים דוקרנים שאיתם הם מפנצ’רים את הגלגלים.
המפגינים היו שחומי עור, מלוכלכים מפיח ורק העיניים שלהם בהקו עם מבטים של רצח בעיניים. נעלתי מהר את הדלתות, אלון ישב מקדימה, מבעד לחלון שלו צעיר דפק על החלון עם המקל, לעולם לא נשכח את המבט שלו.
הנהג שלנו מיהר לפתוח את החלון ולהסביר להם תוך כדי הצעקות שהוא בסך הכל מסיע שני תיירים שיש להם טיסה עוד כמה שעות שהם חייבים להספיק. התירוץ לא כל כך עזר והם המשיכו לצעוק ולאיים, הנהג מהר להושיט את ידו לכיס, הוציא 2 דולרים במטבעות ושילם לאחד המפגינים בתמורה למעבר. ברגע ש2 הדולרים הגיעו לידי המפגין, הפכנו ל- VIP והבחור פינה את כולם כדי שנוכל לעבור, האדרנלין היה בשמיים, זה יכל להגמר כל כך רע, המשכנו בנסיעה מתוחה רק להתרחק מהם, הלב פעם חזק.
לא עבר זמן רב ושוב הגענו למחסום פעיל עם עשרות פעילים, הפעם ידענו איך צריך לפעול, עצרנו את הרכב לפני המחסום, הנהג יצא מהרכב עם 2 דולרים שהבאתי לו וניגש לאחד המפגינים, משום מה, זה לא כל כך צלח, המפגינים היו עסוקים במשאית שניסתה לעבור בצד השני של הכביש, הם לא התייחסו לנהג שלנו.
הנהג חזר לג’יפ והסתובב. אלון מיהר לשלוף את הפלאפון עם המפה והראה לנהג דרך עקיפה, באותו הזמן הצטרפו אלינו עוד שני רכבי שטח שגם כן רצו לעבור את קטע הדרך הזה. וכך נוצרה שיירה של שלושה ג’יפים שעולה על דרך שטח לכיוון הפארק הבינלאומי “קוטופקסי”, המקבילה לכביש הראשי, כך שעדיף לנסוע בה ולא להתקל במחסומים מאויישים.
הדרך הייתה חשוכה כשבצדדיה עצי אקליפטוס גדולים. מידי פעם נתקלנו בעצים כרותים שחסמו את הציר, את חלקם הצלחנו לעבור, הודות לגובה הרציני של הג’יפ שלנו, וחלקם נאלצנו לעקוף מצידי הכביש שלרוב היה שדות חקלאות.
דרך השטח האריכה את דרכנו בכמה קילומטרים חשובים ובאיזשהו שלב היא נגמרה ונאלצנו לחזור לכביש הראשי. שוב מחסום מאוייש, מפגינים רעולי פנים, הפעם ראינו גם כמה מהם מחזיקים מצ’טות, בכלל סרט רע. הנהג שוב ניגש עם כמה דולרים והצליח להעביר אותנו גם את המחסום המפחיד הזה. לאחר 20 דקות של נסיעה רצופה הצלחנו להגיע לעיר “מצ’צ’ה” (Machache), עיר מאוד גדולה, האור התחיל לעלות, אבל עדיין זו שעה מוקדמת, רק האנשים שקמים לעבוד מוקדם הופיעו בדרכים. שאר הצעירים שהיוו חלק נכבד מהמפגינים, עדיין ישנו. המחסומים בתוך העיר היו “עייפים” רק עשן עלה מהם לאחר שהצמיגים והעצים כבר נשרפו כליל.
פתאום החלה תנועה רצינית של כלי רכב בכביש. הרגיש שהגענו לאיזור קצת יותר רגוע, כאן חייב לעצור באור אדום ולתת זכות קדימה, כאן הרכבים נוסעים בשני כיווני הנסיעה.
“מה אתה עוצר באור אדום עכשיו, סע סע”, אמרתי לעצמי, אי אפשר לדעת במה נתקל בהמשך, עד כה צלחנו 3/4 מהמרחק הכולל, אנחנו יודעים שעיר הבירה, קיטו, מוכה קשות מהמחאה ושאסור לנו להכנס אליה. קיים כביש ראשי עוקף שנוסע ישירות לשדה התעופה.
גוגל מפות מראה שעוד 40 דקות אנחנו בשדה התעופה, לא התרגשנו, כי עדיין לא קיימת, בגוגל מפות, אינדיקציה למחסומים. הרכב ממשיך לנסוע על 40-50 קמ”ש גם כשהדרך פנויה, הריח של האגזוז כבר התחיל לגרום לכאבי ראש והרעש של המנוע היה חזק, ובכל זאת אהבתי את הג’יפ שלנו, ג’יפ עם אופי, ג’יפ שלא מוותר.
הדרך הופכת לרגילה יותר ויותר ככל שמתקרבים לשדה התעופה, אפשר לראות פתאום רכבי מוניות נוסעים ולא שובתים, אלו היו 30 דקות מאוד מאוד ארוכות ומעייפות. מצד אחד הכל נראה תקין, מצד שני אין לדעת מה יופיע אחרי העיקול. השלטים לכיוון שדה התעופה החלו להופיע ופתאום חזרו המחשבות, “מה רגע, עשינו את זה?, טוב קודם נגיע אחרי זה נחשוב מחשבות”.
ליג’רמו הנהג היה כבר עייף אבל המשיך ללחוץ על הגז, והנה, אחרי כמה רגעים אנחנו סוף סוף רואים את שדה התעופה, מסבירים לו באיזה נתיב לנסוע, לכיוון ההמראות. כנראה שליג’רמו מעולם לא היה בשדה התעופה הזה.
הגענו לחניה, יצאנו מהרכב, הבטנו אחד על השני והתחלנו לצחוק צחוק גדול. ליג’רמו גם כן הצטרף לחגיגה וחיבק את שנינו, חיבוק חזק. הוציא את הפלאפון מכיסו וביקש שנצטלם.
צילמנו והצטלמנו פעמיים מכל תמונה, פעם אחת מהפלא של ליג’רמו ופעם אחת מהפלא שלי, הג’יפ שלנו גם דיגמן באותו הרגע .מיהרנו להוציא את הכסף שמגיע לנהג המטורף שלנו, איחלנו לו ברכה והצלחה ושוב חיבוק ונכנסנו לשדה.
עומדים בכניסה לשדה, מלוכלכים, מאובקים, מבושמים באדי אגזוז, אדומים מהתרגשות, חיוך על הפנים, “אתה קולט שאנחנו בשדה התעופה?”, אלון אמר ודחף אותי בהתלהבות, מי היה מאמין שלפני 5 שעות היינו תקועים בלטקונגה, אחת הערים הנצורות של המחאה.
כוחות בטחון, שגרירות ישראל, אזרחים, משרד התיירות האקוודורי, כולם אמרו שהם לא יכולים כרגע לעזור לנו ושכדאי שנשאר בגאסטהוס עד שהעניינים ירגעו.
בדיוק קיבלתי הודעת ווצאפ מאבא שלי, “דור שמעתי שיש בלאגן באקוודור, הכל בסדר?”, -“בטח אבא הכל תקין, אנחנו עוברים ליעד אחר”, -“אה מעולה תמשיכו להנות”.

סוף דבר,
הגענו לקיטו ביומה השמיני של המחאה וכרגע, אלון ואני נמצאים באיי הגלאפגוס, חיים חיי חופשה מושלמים ובין אטרקציה לאטרקציה אני משלים עוד קטע כתיבה של הסיפור שלנו. המחאה עדיין קיימת, הערים עדיין נצורות והממשל האקוודורי בסכנת הפיכה. היום נודע לי שהנשיא הורה לצבא לאכוף עוצר כללי בכל רחבי אקוודור.
דין עדיין נמצא בלטקונגה עם עשרות תיירים שתקועים ומחפשים כל דרך הגיונית, לא כמו שלנו, לצאת משם, הוא מספר שאולי יצליחו לארגן להם מטוס פרטי משדה התעופה מקומי שנמצא בקרבת מקום, אני מקווה שבאמת בימים הקרובים המחאה הארורה הזו תתחיל להראות סימני גסיסה.
דרך אגב היום בשעות הערב עמדו מספר אזרחים עם שלטים בטיילת של האי סנטה קרוז( Santa Cruz) אחד מאיי הגלאפגוס, סעמק זה הגיע גם לפה, לא נורא עוד יומיים אנחנו עפים מפה וממשיכים את הטיול שלנו בפרו.
13 ימים עברו מרגע הכרזת ביטול סבסוד הדלק ותחילת ההפגנות האלימות. אחרי שבוע מיום עזיבתנו את אקוודור לאיי הגלאפאגוס, נשיא אקוודור החליט לסגת מההחלטה שלו על ביטול סבסוד הדלק ובעצם נכנע לאנשי המחאה.
המפגינים חזרו לבתיהם, הכבישים נפתחו ודין סוף סוף הצליח לצאת מהמצור הארור לכיוון שדה התעופה בעיר גוואיאקיל (Guayaquil), קבענו להפגש עוד יומיים בעיירת חוף בצפון פרו.

המסע לקיטו
דרוג הסיפור 4.8 | 11 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך