Chen
ח.ו פשוט נשפך לי מהלב! מי יתן ואני באמת יזכה לעלות על הרכבת ולא על השנייה אלא על הראשונה. על רכבת הפאר.

“המסר האחרון”

Chen 03/06/2019 121 צפיות אין תגובות
ח.ו פשוט נשפך לי מהלב! מי יתן ואני באמת יזכה לעלות על הרכבת ולא על השנייה אלא על הראשונה. על רכבת הפאר.

אני מאמינה שזה קרוב, אני מרגישה את זה. אבל אני לא מצליחה לעזאזל אני פשוט לא מצליחה! לא מצליחה להימלט מהשקר, לא מצליחה *לדעת* את זה! ושולחים לי מסרים, שולחים לי סימנים אבל עדיין אני תקועה במקום כי נח לי וטוב! אני תקועה בטירה שלי… מי מסוגל להבין אותי??!!! אולי כל מי שנמצא איתי פה, כל מי שעומד איתי מעל השמיים האדומים ומול הערפל והשחור.
אנחנו לא מצליחים לברוח מכאן! בבקשה תעזרו לנו! מי שהצליח בבקשה בוא לקחת אותנו מכאן! אנחנו באמת רוצים ללכת?! אבל הם היו כאן כבר, הם לקחו את מי שהצליח לקום, את מי ש *באמת* רצה לברוח משם… הם ניצלו, עלו על הרכבת…
מתיי הרכבת הבאה?! אנחנו צועקים ומקווים שמישהו איי שם ישמע.
פתאום משום מקום מגיע רכבת בפעם השנייה ישנה, מלוכלכת, לא דומה לראשונה שהייתה “רכבת הפאר”.
הנהג צועק בקולי קולות שכולם ישמעו ברור וחלק הפעם. “מי *שבאמת* רוצה לעלות שיעלה עכשיו כי לא תהייה עוד הזדמנות!”
ואנחנו רצים, כולנו.
אבל לאט לאט אנשים נעצרים ובורחים אחורה,
לאט לאט הם משכנעים את עצמם שהם לא רוצים בכלל לעלות לרכבת,
שהם לא רוצים לעזוב את “הטירה”.
לרגע אני מסתכלת מסביבי ולא מוצאת אף אחד אני רואה אותם חוזרים אחורה,
מפחדים לעזוב את ה”טירה” אני צועקת להם בואו מהר עוד מעט הוא יסע זאת ההזדמנות האחרונה שלנו בבקשה!
אבל הם מביטים בי במין מבט מוזר, מבט לא מובן, כאילו הם מוותרים והם יודעים מה יהיו ההשלכות אבל הם לא מסוגלים לעזוב.
פשוט לא מסוגלים.
אני צועקת להם תתעוררו! בבקשה ממכם תתעוררו! אבל משהו בי גם רוצה להישאר,
משהו בי לא שלם עם ההחלטה לעלות על הרכבת. אני מבולבלת.
מה אני יעשה? לאט לאט אני חוזרת אחורה.
“לא!” אני צועקת לעצמי.
“מה את עושה?” אני מנסה להשתלט על עצמי,
רואה את הסערה מתקרבת אליי אני רואה אותם,
את אלה שבחרו להישאר מאחור, לאט לאט ניספים.
“מהר הרכבת מחכה” הקול הרך שבי צועק, “לכי אליהם עדיין יש שם תענוגות” עוד קול מוכר צועק לי בחזקה.
אבל הם ניספים! אני צועקת לו בחזרה לא מבינה למה אני כל כך מבולבלת.
אני עומדת, עומדת ולא זזה.
מלפניי הרכבת ומאחוריי הסערה,
הטילים, המטוסים, הערפל וגם כל החוויות שלי לכאורה.
מה לעשות? ללכת אליהם? קצת להנות לפני הסוף? אבל אני יודעת שאני לא אשרוד אז למה בכל זאת?! למה בכל זאת משהו בי רוצה ללכת לשם שאני יודעת שזה יהיה הדבר האחרוו שאני יעשה בחיים!
אני מביטה לרכבת והנהג צועק לי “קדימה! אני נוסע לא תהייה לך עוד הזדמנות! זאת הרכבת האחרונה!”
אני מביטה ברכבת אני רואה את האנשים שם שולכים אליי ידיים מהקרונות וקוראים לי לבוא,
הם ניראים כל כך מאושרים. אבל אני לא מבינה למה.
אני מביטה לאחור ושומעת את הצרחות של ה”חברים” שלי ואני רואה את כל מה ש”אהבתי” מתחיל להישרף אני רוצה להציל את זה!
גם אם זו תהייה החוויה האחרונה שאני יחווה.
משהו בי מוכן להילחם על זה. מה זה?!
למה יש לך כח כל כך חזק עליי?!
אני מסתובבת ומתחילה לרוץ,
לנסות לגעת בכל מה שאהבתי,
אני לא מוכנה לוותר! אני לא מסוגלת!
אני בוכה כל הדרך אחור.
הנהג צועק לי שוב “אני נוסע! תזכרי זאת הרכבת האחרונה!”
אני שומעת אותו היטב אבל אני לא מוכנה להקשיב…

“המסר האחרון”
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך