זרם.

מתנגדת אני לזרם בכוחי החלש,
נועצת ציפורניי בשני הסלעים שמצדי הנהר.
בעוצמה שהולכת ונעלמת אני נאחזת בכוחותיי האחרונים.
הציפורניים כבר סדוקות,
והנפש גוססת בדממה.
׳חיי אינם חיים׳ ממלמלת בלחש לאדמה.
הורידים במצח בולטים,
והפה יבש ממאמץ.
הפנים אדומות ולבנות, מלוכלכות מצחיחות וחצץ.
העיניים נעצמות, כי עייפה אני מכדי להמשיך להלחם.
כפות הידיים מרפות, כי אני כאובה מכדי לסרב לפת לחם.
בקושי ובסבל, שעצומים ממה שניתן לדמיין, אני את הסלעים עוזבת, לאחר מאבק כה ממושך ונורא.
נופלת אני לזרם חסר הרחמים, מוותרת על האותות והגבורה.
רוצה רק להיות ילדה רגילה, אך לא יכולה.
לא יכולה.

ראשי נחבט באבנים, אך לי כבר מזמן לא אכפת.
הרי אני כבר מתה, אני כבר לא כמעט.