PinkSoul
זה ממש מעט מזכיר אותי אם אני אהיה כנה. אני שמחה שאהבתן את הקטע הקודם שהעלתי, ובכללי, תודה רבה על התגובות החיוביות!! אני ממש אוהבת לקרוא אותן וזה משמח אותי מאוד. ועוד משהו ממש קטנטן שרציתי להבהיר; בערך כל מה שהעלתי עד היום מדכא ועצוב, אבל שלא תטעו בי (!) אני ממש לא מדוכאת ועצובה תמידית, אלא פשוט יותר קל וזורם לי לכתוב על עצב ויגון. טוב אז זהו בעצם, חג שמח, תהנו ((:

זרם.

PinkSoul 08/10/2014 422 צפיות תגובה אחת
זה ממש מעט מזכיר אותי אם אני אהיה כנה. אני שמחה שאהבתן את הקטע הקודם שהעלתי, ובכללי, תודה רבה על התגובות החיוביות!! אני ממש אוהבת לקרוא אותן וזה משמח אותי מאוד. ועוד משהו ממש קטנטן שרציתי להבהיר; בערך כל מה שהעלתי עד היום מדכא ועצוב, אבל שלא תטעו בי (!) אני ממש לא מדוכאת ועצובה תמידית, אלא פשוט יותר קל וזורם לי לכתוב על עצב ויגון. טוב אז זהו בעצם, חג שמח, תהנו ((:

מתנגדת אני לזרם בכוחי החלש,
נועצת ציפורניי בשני הסלעים שמצדי הנהר.
בעוצמה שהולכת ונעלמת אני נאחזת בכוחותיי האחרונים.
הציפורניים כבר סדוקות,
והנפש גוססת בדממה.
׳חיי אינם חיים׳ ממלמלת בלחש לאדמה.
הורידים במצח בולטים,
והפה יבש ממאמץ.
הפנים אדומות ולבנות, מלוכלכות מצחיחות וחצץ.
העיניים נעצמות, כי עייפה אני מכדי להמשיך להלחם.
כפות הידיים מרפות, כי אני כאובה מכדי לסרב לפת לחם.
בקושי ובסבל, שעצומים ממה שניתן לדמיין, אני את הסלעים עוזבת, לאחר מאבק כה ממושך ונורא.
נופלת אני לזרם חסר הרחמים, מוותרת על האותות והגבורה.
רוצה רק להיות ילדה רגילה, אך לא יכולה.
לא יכולה.

ראשי נחבט באבנים, אך לי כבר מזמן לא אכפת.
הרי אני כבר מתה, אני כבר לא כמעט.

זרם.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

וואו.

08/10/2014 15:35
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך