חיי נוחות

Itamar Shai 13/06/2015 553 צפיות 2 תגובות

כשהתחלתי את כיתה י”א, הבטחתי לעצמי שאשתפר.
היה לי ציון טוב באנגלית, ציון גרוע בפיזיקה, ותקוות ללשון.
החלטתי להשקיע, החלטתי שאני לא מוותר לעצמי הפעם.
הייתי מלא מוטיבציה, הורדתי אפליקציה שתעזור לי לשמור על הזמן שלי.
הייתי בטוח שאני אוכל לשלב הכל. ללמוד, להדריך, להיות חבר טוב, לנגן ולהיות איתה. התחלתי ללמוד נהיגה, ישבתי במשך שעות על תיאוריה, ניגנתי כל אחר צהריים, דיברתי איתה בערבים, בבית הספר דאגתי להיות עם החברים שלי, נפגשתי להכין פעולות ושלחתי מיילים וכתבתי שירים.
גם ישבתי ולמדתי פיזיקה. “אני לא רוצה לעבור את המבחן הזה, אני רוצה להצליח בו” אמרתי לעצמי.
זה תמיד הגעיל אותי. תמיד דיברתי על כמה שציונים זה לא חשוב, על כמה שבגרויות זה מיותר בתיכון, על כמה שצריך רק להינות מהחיים בתקופה הזאת. גם תמיד דיברתי על זה שאני רוצה להיות טייס. כמה שאני רוצה להיות טייס… מאז ומתמיד חלמתי על זה, בגיל 12 התחלתי לחקור לעומק, לראות מה צריך ואיך מתקבלים, איך עוברים. כשהייתי בן 14 גיליתי את עולם הסימולטורים. תוכנת מחשב, עם ג’ויסטיקים, עשרות תוספים, קורסים באינטרנט, מאות שעות טיסה במחשב. למדתי, בתיאוריה, את רזי הטיסה. נסיון מעשי לא היה לי. אבל כמה שרציתי…
ואז עליתי לתיכון. התחלתי ללמוד, לעבוד קשה. לפחות חשבתי שעבדתי קשה. התחלתי להדריך, ובקיצור… הייתי נער.
ואז גיליתי את קיומם של הציונים. זה לא שלא ידעתי עליהם קודם, אבל הם לא היו חשובים לי…
בלי יותר מידי סיבוכים, סיימתי את כיתה י’ כשעשיתי בגרות באנגלית ובלשון. באנגלית קיבלתי 95, ציון סופי. הייתי מבסוט. בלשון לא השקעתי ממש כל השנה, אבל בשבועיים שלפני למדתי כל יום שעתיים כדי ליישר קו ולקבל ציון טוב. כשהגעתי לבגרות, היו ארבעה טקסטים, כולם על שמירת טבע… כמה שהייתי מאושר, בחרו בנושא שהכי נוגע אליי ביומיום.
במבחן סוף השנה בפיזיקה קיבלתי 66, מועד ב’.
לקראת סוף החופש כבר למדתי את רוב החומר שיש ללמוד בתיאוריה, וב-1 לספטמבר היה לי שיעור נהיגה ראשון. נהינתי, היה נחמד… היה בזה משהו מלחיץ, אבל גם משהו מרגיע.
למחרת גיליתי שיש לי מורה נהדרת לתנ”ך, ומורה נהדרת להיסטוריה. כשחזרתי הביתה שלחתי מיילים להורים של חניכים, הייתי מבסוט, הייתה לי מוטיבציה. יותר מוטיבציה ממה שזכרתי שהיה לי לגבי לימודים אי פעם.
והתחלתי ללמוד לפיזיקה. אני חייב לקבל ציון טוב במבחן המעבר. לפחות 80! כשסיימתי את המטלה הראשונה, גיליתי שלא צדקתי כמעט בכלום. אז פתחתי את המצגת של השיעור כדי ללמוד. ואז, שלחו הודעה בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, שפרסמו ציונים בלשון… 67.
אחד מהתלמידים בכיתה שלי שמשקיע ממש קצת בלימודים אמר שקיבל ציון גרוע, ואז אמר את המספר… 73…
וכל המוטיבציה שלי ירדה לתחתונים. חזרתי פתאום לכל ההרהורים הפילוסופיים שלי, “למה להיות בבית ספר? למה זה טוב? למה למרוח את זה בשלוש שנים כשאפשר בשנה וחצי? אפילו שנה?”
איך זה יכול להיות? כל החברים שלי מקבלים ציונים גבוהים, אני מוקף באנשים עם הישגים יותר גבוהים… זה גורם לי לתהות, האם החלום שלי שווה את הסבל הזה?
היא ענתה לי, שלחה לי הודעה. כשהיא ניסתה לנחם אותי – אז התייאשתי מעצמי. אז כמעט פרצתי בדמעות, אולם רק מתוך הכבוד העצמי הקטן שעוד נשאר לי עצרתי את עצמי…
אך לא עצרתי את עצמי להרבה זמן…
בסוף הפנמתי שלמרות כל השקרים שסיפרתי לעצמי במשך כל החיים שלי, אני לא ווינר, אין לי מה שדרוש בשביל להיות טייס. אני לא חושב על איך להשתפר, אני רק שוקע בדיכאון שבכישלון… ווינר כל הזמן חושב על איך להשתפר, על איך להגיע למקום יותר גבוה. לוזרים – לוזרים מקבלים ציון גרוע אחרי שהיה להם ביטחון מופרז, וכותבים קטע ארוך ומיותר על הדיכאון שלהם.

ביוני נתקלתי בקטע הזה, שכתבתי לפני כמה חודשים. התגברתי על מה שעברתי בתחילת י”א, והמשכתי לחלום את החלום שלי. טיס.
בסוכות נפרדנו. היא אמרה לי שהפעם “זה לתמיד”. בהתחלה חשבתי שזהו, התגברתי עלייה ואני לא אחשוב עלייה יותר. לכמה חודשים זה היה נכון.
מאז שכתבתי את הקטע הזה הספקתי להיכשל בתאוריה פעמיים ולעבור בשלישית. רשיון עוד אין לי. אבל בואו נדבר רגע על אחד הצמתים החשובים שעברתי בחיי.
ביום רביעי, בעשרה בדצמבר היה לי צו ראשון. “זהו זה”, חשבתי לעצמי, “עכשיו אני מתחיל את המסע שלי לעבר הטיס”. הגעתי לשם בשמונה ועשרה בבוקר, כמו שאמרו לי, עשיתי את הבדיקות הרפואיות ולבסוף קיבלתי את הפרופיל. 97! זה כבר מעולה, גופנית אני יכול להגיע לשם. עשיתי אימות נתונים, יצאתי בהרגשה טובה, במבחן של המילים הצלחתי להכניס את המילים שביקשו ממני למשפטים באופן טבעי לחלוטין. אחר כך עשיתי את המבחן הפסיכוטכני. התאמנתי יום לפני, ובאתי בהרגשה טובה. עשיתי את המבחן והיה לי קשה… אבל בסך הכל קיוויתי לטוב. “יש סיכוי ל-70”, אמרתי לעצמי. אחרי ארבע שעות יצאתי משם, בהרגשה כללית טובה. אפילו נשאר לי מספיק זמן כדי לבקר ידידות שלי מירושלים. ביקרתי אותן, ישבנו, אכלנו גלידה, באופן שלא הולם את ירושלים בדצמבר, ואחרי הצהריים לקחתי אוטובוס חזרה הביתה. אחרי כמעט שבוע
קיבלתי את התוצאות. בדקתי אותן בבית הספר, כי לא יכולתי להתאפק. פרופיל 97 כמו שאמרו לי שם… הדפ”ר היה ממוצע. הקב”א הוא הכי נמוך מבין כל החברים שלי. אלו לא נתונים לטיס. אלו לא נתונים לקצונה.
“הא, כוסעמק!” צחקתי מייאוש.
יום שלישי הוא יום מעייף. שעתיים אנגלית בבוקר, תנ”ך, ספרות, ושעתיים היסטוריה. פעולה אחרי הצהריים.
רציתי לפרוש מכל השיעורים, מבית הספר, לעבור לארץ אחרת. לא עשיתי את זה. לא פרשתי משום שיעור, בינתיים. לא האמנתי שפרשתי ממגמת מוזיקה בשביל החלום הזה… החלום המזדיין הזה שבזבתי עליו אלפי שעות. איזה, עשרות אלפי שעות! שנים! רציתי לצרוח, רציתי להרביץ למישהו. אני הבנאדם עם הכי הרבה מוטיבציה לשרת בצבא מכל החברים השמלאנים שלי, שאלו כמעט כל החברים שלי, ואני קיבלתי את הנתונים הכי נמוכים.
יום למחרת היה יום רע. הייתי במצב רוח נורא, היה יום ארוך, הייתי צריך לעשות קניות לטיול עם החניכים לבד, בלי שותף ההדרכה שלי. “קווים” החליטו שאי אפשר לנסוע בקווים בין עירוניים בתוך העיר, לכן במקום לקום ב-7:30 ולצאת מהבית ב-7:50, ולבסוף להגיע לבית הספר ב-8:10, הייתי צריך לקום ב-7:00, לצאת מהבית ב-7:30 ולהגיע לבית הספר ב-8:15. באותו יום הייתי צריך להקדים, ככה שיצאתי מהבית ב-7:00 וחזרתי 12 שעות לאחר מכן, ב-19:00. כל אותו זמן לא סיפרתי לאף אחד. ביום חמישי אחרי בית הספר נפגשתי עם מורה מבית הספר שלי שעוזרת לתיכוניסטים לארגן את הזמן שלהם. לה סיפרתי מה קרה, והיא עזרה לי לראות ולהבין מה קורה. איתה הגעתי להחלטה שאחרי הצבא אני אלמד טיס בבית ספר אזרחי בחו”ל, אצבור שעות ואעבוד בחברת תעופה, כמו שחלמתי. ככה גם אוכל לטייל בעולם, כמו שתמיד רציתי. זה נראה כמו הפתרון המושלם אז. הייתה לי מטרה שוב. ידעתי שזו עבודה קשה, וידעתי שזה יקח יותר זמן, אבל לפחות לא הייתי צריך לוותר על החלום שלי.
הסיבה שהחלטנו שאטוס לחו”ל במקום ללמוד בארץ, היא מהסיבה הפשוטה שכנראה לא יהיה איפה ללמוד בארץ. המדינה רוצה לסגור את שדה הרצליה, בו קיימים 90% מכל בתי הספר. היא גם רוצה לסגור את שדה דוב, בו יש את שאר בתי הספר. מה גם שיקר כל כך ללמוד כאן טיס, שגם אם היו יותר בתי ספר והשדות לא היו נסגרים, כל הכסף שהייתי צריך להוציא על לימודים וצבירת שעות לא הייתי מחזיר גם בארבעים שנות עבודה.
הכל היה טוב ויפה, ובדיוק הקדימו את הבחירות. למען האמת, הקדימו את הבחירות בערך שבועיים קודם לכן, אבל לא היה על זה המון רעש בהתחלה.

עבר הזמן, ואני המשכתי בחיי. חיים של אדישות. פה ושם צוחק, כותב, מתעניין קצת בלימודים, ובעיקר שומע מוזיקה. אני זוכר את התקופה כתקופה שבה לא חשבתי על כלום. פשוט התנגנה לי מוזיקה בראש, עשרים וארבע שעות ביממה, שבע יממות בשבוע, ארבעה שבועות בחודש. כשידעתי שכל מה שאני צריך לעשות זה ללמוד לבגרויות, לא היה לי על מה לחשוב. כשלא הייתה לי חברה ואהבה, לי היה לי מה להרגיש. בעיקר למדתי, שיחקתי במחשב והדרכתי פעם בשבוע. הרגשתי שזה לא בסדר. הרגשתי שמשהו לא בסדר. ימים, שבועות, חודשים עברו ולא שמתי לב. חייכתי פחות ופחות. צחקתי מידי פעם מתכניות טלוויזיה, כן, אבל שמחה לא הרגשתי הרבה. ניגנתי, שרתי, חזק יותר וכועס יותר. עד שאחותי אמרה לי שאני מנגן חזק מידי. בבית הספר שמתי לב פחות ופחות למה שקורה. נכנסתי לשיעורים, אבל בחלק גדול מהזמן לא הקשבתי כמעט, סתם בהיתי. אפילו בפיזיקה לא ממש הקשבתי באיזשהו שלב. שיחקנו הרבה פינג פונג בבית ספר. כמעט בכל יום יצאתי מוקדם הביתה. לא רציתי להיות בבית הספר דקה אחת יותר ממה שהייתי צריך. הרגשתי יותר ויותר עייף. אני עדיין מרגיש עייף. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלא הייתי עייף. לא הייתה לי מוטיבציה לכלום. למדתי פחות ופחות, הייתי פעיל בסיירות פחות ופחות. שיחקתי יותר ויותר במחשב. זה משחק מדהים. אפשר לברוח למציאות אחרת כל כך בקלות, לשרוף עליו שעות כל כך בקלות. והוא תמיד משתנה, זה לא משעמם כמעט אף פעם.

הרגשתי רע לגבי ההדרכה שלי. הזוגיות שלי בהדרכה עם השותף שלי תמיד הייתה טובה, אבל בתקופה הזאת הרגשתי שאני כבר לא עושה כלום. אני לא מנווט, לא מדליק מדורות, בקושי מעביר הדרכות. לפעמים אני אפילו מפריע לו. לא בכוונה, אבל זה קורה.
במחנה פסח הייתי צריך לצאת בלעדיו עם הקבוצה. התחברנו לשתי מדצ”יות, צעירות בשנה, ולקבוצה שלהן. היום הראשון היה בסדר גמור, בסך הכל. בערב שמרתי עם הידידות שלי מירושלים, ובשתיים עשרה הלכתי לישון. רבע שעה לאחר מכן התעוררתי, כשהתחיל לטפטף. כל כך כעסתי, מכיוון שהזיזו את הטיול פעמיים – מצפון לירושלים, ומירושלים לצפון הנגב – רק כדי לברוח מהגשם. התחיל לרדת גשם זלעפות. החניכים היו מפוחדים, עייפים וקפואים. נכנסתי למצב של “פייט”, וסחבתי את כולם למעלה הגבעה, שלא תהיה סכנה לשיטפון. הבאנו הכל – חניכים, תיקים, מזרני שטח, שקי שינה, לקחנו את העצים היבשים והכנו מדורה, פרסנו את החניכים בצפיפות, הרגענו אותם, כיסינו אותם בניילון – שלא ירטבו עוד יותר. הייתי סחוט וקפוא. ישבתי עם אחת המד”ציות מתחת לניילון ביחד עם חניכים. ניסינו להרגיע אותם, לחכות איתם. הם היו צריכים להישאר ערים, כי פחדנו שיקרה להם משהו אם ילכו לישון. במשך ארבע שעות ישבנו שם. בסוף נשארנו אני, היא, ושלושה חניכים. כולם הלכו למדורה, על אף שלא חשבנו על זה באותו הרגע. החניכים שישבו איתנו נרדמו, ואנחנו, עם חצי תשומת לב התנשקנו… היינו בקשר בסדר, אבל שום דבר מיוחד. זה לא היה משהו מתוכנן או משהו שקיוויתי לו.
לבסוף גם אנחנו יצאנו. כשישבתי מול המדורה, הבנתי שחטפתי היפוטרמיה בעצמי. לא רציתי להתפנות, אבל בסופו של דבר שאר המדריכים שכנעו אותי. רכזת ירושלים פינתה אותי לבית ספר שדה צפונה משם, והלכתי לישון. נרדמתי, וקמתי כשלוש שעות לאחר מכן. הראייה שלי הייתה מטושטשת בתחילה. ראיתי את אח של אחת המדריכות, וכשהרמתי את מבטי ראיתי חבר טוב שלי, שמדריך גילאים יותר גדולים. יצאתי החוצה וראיתי הרבה אנשים שאני מכיר. לבסוף גם זוג המד”ציות עם הקבוצות הגיעו. חיכינו בבית הספר-שדה עד 17:00 אחר הצהריים, ואז נסענו הביתה, מוקדם מן המתוכנן. בסוף הטיול הרגשתי יותר טוב לגבי ההדרכה שלי.
יומיים אחרי סדר פסח נפגשתי עם המד”צית מהטיול…
שלושה ימים אחרי כן הודעתי לה שאני לא מרגיש עם זה בסדר. הייתה לנו שיחה קשה, אך לפחות סיימתי עם זה. לא יכולתי להיות איתה. לא הרגשתי אלייה מה שהרגשתי אז…
המשכתי בחיי.

והיום אני כותב את זה. היום, לקראת סוף כיתה י”א, שבועיים וחצי לפני הבגרות בפיזיקה, אלייה אני אמור ללמוד כרגע.
הגעתי למסקנה שאני לא יכול ללמוד טיס בחו”ל. אני לא יכול לעזוב את הארץ. אני לא רואה את עצמי גר מחוץ לכאן. עם כמה שאני לא אוהב את מה שקורה כאן עכשיו, אני לא יכול לגור במקום אחר. זה הבית שלי. הטבע כאן, האוכל כאן. השפה כאן, אפילו האנשים כאן. התרבות כאן, ובעיקר- מה שאני יודע שהמקום הזה יכול להיות. מה שיכול להיות כאן. ובכל זאת, אני לא יכול לוותר על החלום השלי. אם אני אוותר על החלום שלי, ואמשיך לעשות בגרות – אני אוותר על הערכים שלי, על הנדרים שלי, על העקרונות שלי. ומצד שני, אדם חכם אמר לי פעם שיש קו דק בין עמידה על עקרונות לבין להיות טיפש.
הבנתי שכנראה לא אהיה טייס.
בפעם הראשונה בחיים אני עושה מה שאני עושה בלי מטרה. אני פשוט… חי.
בעצם, אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה חיים. אני בשגרה. עמוק בתוך השגרה. עמוק בחיי הנוחות. החלום שלי הוא לחיות חיים של הרפתקאה, של חקירה, של ריגושים, של גילויים. אבל אלו הם לא החיים שלי. החיים שלי הם
חיי נוחות.

חיי נוחות
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (2)

וואו.

17/07/2015 16:22

המממ…
לא הייתי אומרת שאין לך סיכוי להיות טייס באופן גורף, כפי שאתה מתאר.
יש לך אמביציה ורצון, ואין לדעת מה ילד המחר.
אז כמובן שתמשיך להשקיע במקצועות שאתה פחות אוהב ואל תשכח כמובן את התחביבים שלך.
זוגיות באה והולכת, אתה תמצא את האחת שלך. ( תנחומים בסגנון יש עוד הרבה דגים בים מקובלים עליך?)
או, ואגב- כשמאלנית אני מצהירה בפניך שיש בי הרבה פטריוטיות ורצון לטרום למדינה שלי כולל גיוס. כך שאתה לא חייב להשליך את הדעה הפוליטית של חברייך לגבי כמות הרצון שלהם להתגייס לצבא.
ולפעמים צריך לתת לעניינים להסתדר מעצמם… ייתכן ועוד כמה שנים תחליט שמתחשק לך בכלל לפתח קריירה בתחום אחר.
אז אל תאטום את עצמך לעוד אופציות.
מאחלת לך חיים מאושרים(כפי שאתה מגדיר אושר מן הסתם)

22/08/2015 00:50
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך