מעריכה

Story 03/08/2018 77 צפיות אין תגובות

אני לא מעריכה את עצמי.
כל חיי הפגנתי כישרון בתחומים שדרשו טכניקות, זיכרון, גישה של למידת תבנית ומילואה, בניית תכנית ויישומה. עשיתי את זה כי המוח שלי מחווט ככה, וכי מגיל קטן אמרו לי ”תלמדי, תשקיעי, תמצאי עבודה טובה, תקבלי הרבה כסף -> תהיי מאושרת”
זאת התכנית. אני צריכה ללמוד, אני צריכה להשקיע, אני ארוויח הרבה כסף ויהיה לי טוב בחיים. זה תכנית ותכניות זה קל ליישם. אם בדרך אולי לא השגתי את מיטב הציונים אז לא נורא, אני יודעת שתכניות לא תמיד הולכות כפי שתכננו אותן. אז אני לא אלך ללמוד משהו שדורש התבלטות מצוינת של הצטיינות לימודית, יש עוד מקצועות שאפשר ללמוד ולהרוויח גם מהם המון כסף. וכשישאלו אותי מה אני עושה למחייתי אני אגיד בגאווה את שם התפקיד ואת תחום המקצוע שבשבילו למדתי 12 שנים, השקעתי לשני תארים, ואראה אנשים מתפלאים ואומרים לי שוואו, זה הישג מרשים ולא כולם היו יכולים. נכון? לא כולם היו יכולים. אבל אני יכולתי. אני שונה מאחרים עם היכולות שלי לקלוט, לעבד, ליישם. אני אגיע רחוק בזכותן.
עם השנים גדלתי והתחלתי לראות שהאנשים סביבי, במקום שיהיו עסוקים בדבר החשוב כמוני – ללמוד כדי שנוכל להגיע רחוק בחיים ולהרוויח הרבה כסף, התחילו להתעסק במשהו שולי ולא ברור. הם התחילו לפתח מערכות יחסים עם המין השני, וזה נהיה עניין ממש גדול. אבל במהרה זה לא היה זר לי. גם לי היה עניין וגם לי היו מחשבות ותהיות של “מה אם..”
אבל אמרו לי את קטנה, את צעירה, את לא צריכה לחשוב על זה עכשיו. תתרכזי בלימודים, תתרכזי במה שחשוב – ללמוד, להצליח, להרוויח, להיות שמחה.
ובדיוק ככה, אני צריכה להיצמד לתכנית. מה זה משנה שיעורי ספורט, מה זה משנה תנועות נוער. מי שהולך אליהן מבזבז אנרגיה וזמן. זה לא מה שיתן לי תואר וכסף בעתיד. זה לא מה שיעשה אותי מאושרת.
אם אני יכולה שלא לעשות אז אני לא עושה, כי זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב זה הלימודים. הציונים. באמת שזה חשוב אני לא סתם אומרת.
אנשים מתנדבים לדברים, אנשים נרתמים לעשות דברים מבלי שביקשו מהם – למה? מה יוצא לכם מזה? אני הייתי נחמדה מספר פעמים ורק קיבלתי בתגובה כפיות טובה או הרגשה שמזלזלים בי. אז למה לי להמשיך? כמובן אני צריכה להיות מנומסת כי זה מאוד חשוב, איך אפשר להגיע לתפקיד נבחר ומנהלתי בלי יחסי אנוש. אני צריכה להיות מנומסת, לשמור על יחסים טובים עם אנשים ולא להתחצף ולא להיות בעימות עם אף אחד. גם בשביל ההרגשה האישית שלי וגם כדי שאם אני אצטרך ממנו משהו – אני אוכל לבקש.
אז בשביל מה להתנדב, בשביל מה להירתם, בשביל מה להקדיש מהזמן שלי על דברים שלא יועילו בתכנית: ללמוד, להרוויח, להיות מאושרת.
וככה חשבתי הרבה זמן. אני צריכה להתמקד במספר שיופיע לי על המבחן. כן, לפעמים היו לי תקופות רעות. לפעמים הרגשתי למה אני שונה מאחרים ולמה בנים לא מבחינים בי, למה בנות אחרות נהנות עם בנים ואני לא. בהתחלה חשבתי שהאושר שהן כביכול חשות עם החבר שלהן הוא לא אמיתי וקצת מאולץ. את רק בת 14, כמה אושר את יכולה להרגיש? ועוד מכולה בן זוג.. הוא לא זה שיביא לך תואר. הוא לא זה שיביא לך כסף.
אחר כך ככל שגדלתי מערכות יחסים מתחילות להיות יותר רציניות. אני רואה שבנות אחרות מאושרות עם בן זוג. אושר יכול באמת לבוא ממערכת יחסים? אושר שווה לאושר שיבוא מעבודה טובה שתכניס כסף טוב?
אולי אני לא שוקלת פה את כל הצדדים.
בליווי החינוך הלקוי בחסר שקיבלתי מאבא שלי לא הצלחתי להתחבר לבנים. כשזה היה מגיע לרגעים שהתנהגות ודיבור היו יכולים להתפרש לחיבה מעבר לידידים, הייתי בונה מחסום קר ומתעלמת, לא עונה, מעבירה את זה הלאה ונמנעת מהרגע המביך. גם אם רציתי שיימשך.
אז סבבה, לא הולך לי עם בנים. בסוף יגיע אחד וזה המטרה המשנית שתתלווה למטרה העיקרית. שהיא – אתם בטח יודעים.
אנשים בוחרים לצאת לשנת שירות. מה? למה להוציא שנה מהחיים שלך סתם. תתגייס ותסיים עם הצבא. למה לבזבז שנה. אתה כאילו לא רוצה להתגייס? אז אתה מנסה לדחות את זה? בסוף זה יגיע. ובזמן שאני אחגוג על בגדים אזרחיים אתה תהיה על מדים. אבל בסדר, בחירה שלך. לא כל אחד מבין מה המטרה החשובה יותר.
התגייסתי. לא רציתי להתגייס מיד בהתחלה, רציתי ללמוד לפני. הנה, השלב הבא בתכנית שלי – ללמוד תואר. אבל הבנתי שאין תואר ממה שהצבא מציע שאני רוצה ללמוד. אז כנאמנה לתכנית שלי החלטתי שעדיף שאעשה צבא ואגמור עם זה ואז אמשיך. כמובן שדאגתי לעשות פסיכומטרי לפני הגיוס, הוא תקף ל7 שנים. הוא יהיה שם כשאשתחרר.
התגייסתי למסלול של פיקוד. מסלול של קצונה. זה מעולה לא? לא התכנית המקורית שלי אבל הנה, משהו שכבר יסלול לי התחלה איך להיות בתפקיד מנהלתי.
אבל מנהלתי זה לא פיקודי.
עשיתי טירונות, לא הבנתי למה אני עושה את זה ומה המטרה שלי פה. הכל פה פיזי ונוקשה וקר, איך זה יעזור לי להיות מפקדת, איך זה יעזור לי להיות קצינה. איזה שטויות.
כשקשה לי אני נהיית אטומה מול אחרים. אני לא מראה להם מה אני מרגישה. הם לוקחים את זה כאדישות, כרוגע, כשלווה. מבפנים זה כמו לוע הר געש שמתמלא בהדרגה. המפקד רצה שאשתף, הוא ראה שאני לא מתלהבת להשתתף בדברים, לא מתלהבת להתנדב ולחוות את חווית הטירונות. אמרתי לו שהכל בסדר, קשה לי כמו כל אחד אחר, אני אתמודד עם זה. כן יש כמה דברים אישיים שמפריעים לי, דברים שהתגלו במהלך השנים ככל שהתבגרתי. אבל זה שולי, בסופו של דבר באתי עם עיניים להשתחרר וללכת מפה. ומשם להמשיך עם התכנית.
הוא לא האמין לי אבל לא נדנד. הוא העדיף לתת לחברה החדשה שרכשתי לדבר איתי ועודד אותה לנסות להוציא ממני משהו כדי שאני לא אתפוצץ.
באמת שיתפתי אותה, ודיברנו על דברים, על בנים, על יחסים לקויים, על חוויות לא נעימות שהשאירו צלקת לשאר החיים. אבל זה לא משנה כי לשתינו יש תכנית לאחרי הצבא. טוב, התכנית שלי לפחות הייתה יותר ברורה משלה.
המפקד שוב ניסה מדי פעם לשאול מה קרה. כשהיה לי קשה הייתי יותר שקטה מהרגיל והייתי מתמודדת עם הדברים בפנים. אף אחד לא נכנס לי לנפש כדי לנדנד, שם יש לי שקט ואני יכולה לחשוב על דברים ולתת לרגשות לשטוף אותי עד שהם יעברו ואני אמצא דרך להמשיך הלאה. עם השקט שלי התראתי למי ששם לב שמשהו לא כשורה, הוא שם לב. אז הוא שאל. ואמרתי שרק מפאת הסיבה שאני רוצה שהוא יפסיק לשאול, אני אספר לו. אז סיפרתי לו על היחסים הרעים עם אבא, על הבריאות הנפשית הלקויה של אחותי, על המעמסה שזה שם על אמא שלי, ועל הדאגות שלי מסבא שלי שהולך ומאבד את צלילותו כבן אדם מוסרי.
הוא ניסה לעזור, יאמר לזכותו. הוא ניסה לדבר, לייעץ, לעודד. שהכל יהיה בסדר ואפשר להתמודד. אני אהיה כנה אני כן בכיתי. ואני אהיה עוד יותר כנה שהיו רגעים שהרגשתי שהוא לא המפקד שלי ורציתי שהנסיבות יהיו אחרות. אבל הן לא, וחודשיים של סבל נגמרו וכך גם הקשר איתו.
המשכתי הלאה מהטירונות, הגעתי לדף חדש. קורס בסיסי של למידת מקצוע. נו זה הדבר שאני הכי טובה בו. לקלוט, לעבד, ליישם. עברתי אותו בהצלחה, אם כי לא בהצטיינות. הוא לא כל כך עניין אותי, לא עורר את הזיקה שלי להשקיע. זה בסך הכל קורס בצבא. למי אכפת מה אני עושה בצבא. הם שילבו בקורס גם פן של פיקוד ואיך אנחנו רואים את עצמנו כמפקדים. הבנתי שמפקד זה יותר ממישהו שיודע מקצוע, הבנתי שזה מישהו עם המון רצון לתת ולהירתם לדברים, מישהו שאכפת לו מהחיילים שעליהם הוא יפקד, מישהו שיתן מעצמו ומהנשמה שלו וככה הוא יצליח. לא כל כך התחברתי לרעיון אבל היי אני עדיין לא יוצאת לקצונה, זה עוד רחוק.
הגעתי לגדודים, עברתי חוויה די מאכזבת בגדוד אחר, חוויה קצת יותר נעימה בגדוד אחר.
ואז הגעתי לקורס נוסף. לא קורס מקצועי, קורס פיקודי. פתאום ההצטיינות לא הייתה בציונים, היא הייתה באופי. בחנו אותי על הכישורים שלי כבן אדם, על הכישורים שלי כמפקדת. פתאום הבנתי שזה לא משנה שיש לי טכניקה של לקלוט, לעבד, ליישם.
הם רוצים לראות את מי שאני. ומי אני? אני לא רוצה להתנדב, אני לא רוצה להירתם, אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא יעזור לי בתכנית.
האם אני יכולה בכלל לעשות דבר כזה? ניסיתי בקורס הזה כן לכוון לשם. ניסיתי לפתח את עצמי לכיוון הזה.
הם המחישו באופן ברור כמה זה קריטי. הם לא יעבירו מישהו לקורס קצינים אם הוא לא נראה להם מתאים. ועכשיו פתאום באה השאלה, האם אני מתאימה?
זה כבר לא היה משהו להעביר איתו את הצבא, אם אני לא מצליחה בזה אני משנה תכנית. והתכנית לצבא הייתה קצונה. מה אני אעשה אם אני משנה את התכנית לגמרי? אם התכנית מתפרקת?
וכדי להצליח בזה אני צריכה לתת מעצמי ומהנשמה שלי כדי להוכיח שאני ראויה להיות מפקדת, ראויה להיות מה שהם רוצים שאהיה.
אבל אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה, האם אני בכלל רוצה, או סתם מפחדת כי מעולם לא עשיתי משהו כזה. מעולם לא בחנו אותי ושאלו אותי מי אני, מעולם זה לא היה חשוב. מה שהיה חשוב זה מה שאני יכולה לעשות. אבל לאף אחד לא היה אכפת מי אני, אף אחד לא התחיל להכיר את נבחי האישיות שלי ונשאר. בסוף כולם עזבו. בסוף הבנתי שמי שאני זה לא טוב, אבל היכולות שלי טובות.
ועכשיו, עכשיו מי שאני זה מה שיקבע את המשך התכנית המשנית. ופתאום התכנית המשנית מתחילה להיראות יותר חשובה מהתכנית הראשונה.
פתאום הבנתי שהתכנית המקורית לא תעשה אותי מאושרת היא רק תמשיך לעשות אותי אומללה. פתאום הבנתי שהייתי כל כך מרוכזת ומקובעת על התכנית המקורית שלא נתתי לעצמי להתפתח כבן אדם בזמן שכל האחרים התפתחו.
פתאום הבנתי שאין לי מה לבסס עליו דמות פיקודית. כי אין לי דמות.
אין לי דמות ואני יודעת את זה, ועל כן אני גם לא מאמינה בעצמי, על כן אני לא חושבת שיש בי משהו שמהווה כלי להצלחה כבן אדם.
כל מה שעבדתי עליו בחיי היה לבנות כלים טכנים שיהוו כלים להצלחה במילוי תפקיד.
והשאלה היא, מה אני עושה.

מעריכה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך