מחשבות קודרות שהעסיקו אותי זמן רב. אולי מכתב התנצלות לילדי.

סבל

11/10/2020 117 צפיות 2 תגובות
מחשבות קודרות שהעסיקו אותי זמן רב. אולי מכתב התנצלות לילדי.

רציתי לשרוף את העולם. להרוס. להשחית.

האנשים מבחינתי נחלקו לשניים, אכזריים ואדישים ולא ידעתי להגיד איזו קבוצה שנאתי יותר. ואנשים כמוני?! לא הייתי כבר אדם – רק צל. רוח רפאים. ללא אהבה לחיים, ללא תשוקה. רציתי שכל העוולות בעולם ימחקו, גם במחיר של אובדן מוחלט. לא יכולתי לסבול לראות ולשמוע על עוד עוול שקרה, על עוד קורבן חסר ישע, של ממסד אכזר, של מערכת אטומה, של חברה אדישה. גם על הקורבנות כעסתי, כי ידעתי שבמציאות אחרת, אם מצבינו היה הפוך, הם לא היו ניצבים לעזור לי, אבל זה לא יכול להיות תירוץ מבחינתי. הכל היה נראה לי מקולקל. לא הבנתי מדוע אני צריך לחיות בעולם, שבו יש אנשים שסובלים, שאין להם את הזכויות והחופש שלי יש, ושיחת היום במסדרון היתה סתמית. שידורי הטלויזיה מתחנפים. מנהיגי העולם רופסים. רציתי רק למות למען מטרה טובה ויפה שעה אחת קודם. מוות סמלי שיזעזע את העולם, שיגרום לאנשים להתאפס על הדברים החשובים, ולי יתן מנוחה מהכל. שתי ציפורים במכה.

חשבתי לגייס אנשים למטרה שלי, אבל אין לי את הכלים. וחוץ מזה, מה התועלת בצבא של צללים, אבק של אנשים?!

אז רציתי לשרוף את העולם. להרוס. להשחית.

את האכזריות, ואת האדישות. לא יודע מה מפריע לי יותר. ושקעתי. אמרתי לעצמי שכל עוד יש סבל בעולם ראוי שהוא יהיה גם שלי. אבל כשלא יכולתי לסבול יותר, פניתי לעזרה. שם לימדו אותי איך לשחרר את הסבל האישי שלי. וכשהפסקתי להרגיש אותו, ויתרתי על הסבל של האחרים איתו. הפכתי לאדיש. אכזר אני לא אהיה אף פעם. אולי הייתי צריך להיות. אני כבר לא יודע מה עדיף.

חשפתי את הטבע האמיתי שלי. בוגדני. בגדתי באחיי ואחיותיי, כדי לשמור על שלווה. בחרתי להנות מהחיים, אז עקרתי את עיניי כדי לחסוך ממני את המראות, וניקבתי את אוזניי לחסוך ממני את זעקות העזרה.

אלבר קאמי כתב שעלינו לחזור וללמוד מפעם לפעם להנות מהחיים, כדי שנזכור מדוע אנחנו נלחמים. אני מסכים שזה דבר ראוי. אבל אני מרגיש שאף אחד לא אימץ את הרעיון. ההנאה מהחיים היא נוחה, והנוחות גורמת לנו לשכוח. והעונש שלי? העונש שלי הוא העונש של כולנו. אנחנו משאירים לילדינו עולם קשה. אכזר ואדיש.
תחליטו בעצמכם מה גרוע יותר.

סבל
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

הממ…
כמה רגשות אשם…
והכול עליך? כל הכובד הזה של העולם מונח רק על הכתפיים שלך?…

11/10/2020 21:27

    מצטרפת אליךְ.
    ואוו. הרבה כובד. אני לא חולקת עליךָ. יש דברים איומים בעולם. יש מראות קשים מנשוא. יש אנשים שבוחרים באכזריות ויש אנשים שהפכו להיות האכזריות עצמה.

    אבל אני יודעת שיש בי טוב. טוב גולמי ואמיתי שאף אחד לא נגע בו. לא האדישות ולא העצב, לא הכאב ולא אלף השכבות והמסכות שאני לפעמים עוטה על עצמי. לא הבדידות, לא הכעס, אפילו לא המעשים והבחירות שלי.

    אז אני יודעת שאתה משקר. ואני יודעת שיש עוד אלף כמוך שמשקרים, מוצאים טעם מהחיים ומגלים לנו שהכל זה אינטרסים. אני יודעת שיש שקרן בתוכי, חי נושם ופועם שמשקר לי, לפעמים בעקביות נמאסת.
    הוא אומר לי שאני לא באמת טובה. לא באמת ראויה. שהלב שלי שחור או שהפך לאבן. לוחש ומלחש לי וצובע את עולמי בשחור. אבל אני יודעת שהוא שקרן, אז אני לא נותנת לו לנשום. נזכרת באלפי פעמים של טוב טהור, שלי, של הבורא, של האנשים שסביבי.

    זוכרת. ולא נותנת לו להפיל אותי.

    אתה אדם יקר. איך אני יודעת? לא יודעת…יש לי תחושה. שכאב יותר מידיי זמן והדחיק יותר מידיי כאב. לא יודעת מה צריך לעשות הלאה. אבל אני בטוחה שיש רפואה, קוראים לה חיים.

    נ.ב- אתה כותב מקסים, קראתי את אור ירוק, מחכה לך תגובה שם :)

    12/10/2020 21:39
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך