מחשבות באמצע היום של צהרי החיים.

עולם אחר 40+

03/06/2021 105 צפיות 3 תגובות
מחשבות באמצע היום של צהרי החיים.

נולדתי בעולם אחר, ועוד בצעירותי הפכתי זקן. העולם שנולדתי אליו הושמד מזמן. נותרו ממנו רק זכרונות. חלקם יפים, חלקם כואבים. את כולם הקהה הזמן. בעולם הזה, החדש כבר אין מקום בשבילי.

כשהנפש שלי סוף־סוף התחשלה, זה היה כבר אחרי שהגוף שלי התחיל להתפורר. זה לא מקרה קלאסי של “מעט מדי, מאוחר מדי”. זה ממש לא מעט, ואפילו לא כזה מאוחר. אולי משהו כמו “חבל”, אבל בטח לא טרגדיה גדולה. אולי החיים קצרים – אבל לא מספיק. אם מישהו היה קצת עורך אותם, עדיין אפשר היה להבין את העלילה. אני לא מצליח לקבוע האם העולם נע מהר מדי או לאט מדי. יותר מהכל הייתי רוצה לדעת לכתוב על אהבה, אבל אני לא יודע. אז אני כותב על המחשבות שרצות לי בראש, רק כדי לגלות מאוחר יותר שמישהו כתב אותם לפני, ועשה את זה טוב ממני.

אולי בכל יום אנחנו לומדים על עצמנו משהו חדש, אבל אין בחינה בסוף, ולא הבנתי למה החיים הם כמו קופסת שוקולד – אלא אם זה אומר שאני צורך יותר מדי סוכר. באמצע המאה ה-19 הגיעה תוחלת החיים במדינות המפותחות לשיא של כחמישים שנה. עד אז רב האנשים לא נאלצו להתמודד עם משבר אמצע החיים. אני מרגיש שצלחתי אותו בקושי. בגדה השניה מצאתי את החמלה. זה הכל, אבל זה מספיק לי. מעכשיו, כל יום יראה כמו קודמו, אני מניח.

אני מביט מבעד לחלון בקומה העשירית ורואה את המכוניות נוסעות על הכביש המהיר. הכל בתנועה כל הזמן. הדברים קורים בקצב הולך וגובר – כמעט מטורף. אלהים ברא את האור להבדיל בין יום ללילה. אנחנו המצאנו את שעון השמש, את השעות, דקות, שניות. עכשיו כבר יש לנו נאנו-שניות. טווחי הזמנים מתקצרים ואיתם הסבלנות. שנים כבר מדברים על תרופה לסרטן, מכוניות אוטונומיות, טיסות לחלל. וזה קורה – אבל לאט מדי. בצפירה – הכל עומד. רק המוות מספק לי עונג. הדברים הפשוטים מקבלים ערך. אני זקוק לשואה ויום זיכרון כדי לאהוב את החיים, כדי לרצות לרקוד, להתעלס, לנשום. מוות בממדים קולוסאליים. כולם נהיים יפים כל־כך בדומיית המוות. המכוניות על הכביש המהיר, שעוצרות בצד הדרך עוד מרגשות אותי.

מכוניות אוטונומיות וטיסות לחלל, התחממות גלובאלית וזיהום סביבתי. בסוף ימצא פתרון להכול. הדור הצעיר יפתור את הבעיות שנשאיר אחרינו, כמו כל דור לפניו. כל דור נולד ללא הזכרון של הדור שלפניו ועם בוז כלפיו כדי שיוכל להתקדם. כמו אינדוקציה מתמטית נפלאה. פתרנו את העבדות, את הרעב, המחלות ונפתור את אי־השיוויון. נפתור את הכל. חוץ מאת הבדידות שבליבו של האדם. תמיד תמצא לפחות נפש אחת בודדה, בדידות שעוברת כחוט השני לאורך כל הדורות והזמנים מתחילת היקום ועד שהשמש כבר תתקרר.

בכל יום אנשים עוסקים בהפיכת העולם למקום קצת יותר טוב לחיות בו. “והים איננו מלא.” גם באותם רגעים של היום, שאני מתעב את העולם, אני יודע שהוא משתפר. כשהייתי צעיר, המילים: ‘הומו’, ‘קוקסינל’, ‘אוטיסט’ ו’מפגר’ היו קללות. בורות מייצרת שנאה. העולם נהיה חכם יותר. כל יום קמים עוד נשים וגברים ומוצאים אומץ בתוכם. “אדם אמיץ אחד, הוא הרוב.” כמה אומץ נדרש לאדם הראשון, שהודה בפחדיו, תחילה לעצמו, אחר־כך לסובביו?! הייתי רוצה לחיות חיים אמיצים יותר, אבל אני סולח לעצמי.

כשהייתי צעיר לא אהבתי את עצמי, עכשיו כשהזדקנתי אני אוהב את עצמי יותר מדי. תמיד מגזים. הייתי רגיש מדי, עכשיו אני אדיש מדי. בזבזתי את בריאותי כדי לזכות בהתפעלות, וכשלא זכיתי, שקעתי בדכאון. החותם שאשאיר יהיה צנוע. ילדיי. הם כבר טובים ממני. הם כבר טובים ממני. עכשיו אוכל לזכות בקצת שקט. סבלתי מספיק. ראיתי גם הרבה דברים יפים. ‘אצילות’ ו’צניעות’ הן התכונות האהובות עלי. ‘אכזריות’ השנואה.

נולדתי בעולם אחר, ועוד בצעירותי הפכתי זקן. העולם שנולדתי אליו הושמד מזמן. נותרו ממנו רק זכרונות. חלקם יפים, חלקם כואבים. את כולם הקהה הזמן. בעולם הזה, החדש כבר אין מקום בשבילי. העולם שאעזוב יהיה טוב יותר. אני לא עצוב. המחשבה היחידה כרגע שעוד מעציבה אותי היא, שאני לא יודע לכתוב על אהבה.

עולם אחר 40+
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

“בני האדם מאבדים את בריאותם בכדי להשיג את כספם, ואז מאבדים את כספם בכדי להציל את בריאותם;
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את העבר, וכך חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד;
ובו בזמן שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו – הם מתים כאילו מעולם לא חיו.”
  – קונפוציוס.

“הו מלנכוליה, את אהובתי”   – חמי רודנר.

מדהים איך בשש דקות גרמת לי להרגיש זקן. אזהרת +40 בהחלט במקום.
האפילוג, שלמעשה חוזר על הפרולוג, גרם לעור ידיי ורגליי לסמור. גאוני!

במשפט “הם כבר טובים ממני” שמתייחס לילדים, לא הבנתי אם הדגש הוא על ‘הם’- בניגוד אליי, או על ‘כבר’- בניגוד לעבר הלא רחוק. זהו אחד המקרים הנדירים שבהם הדגשה יכולה להוסיף מידע.
ייתכן שהתכוונת לשתי האפשרויות, כך שההדגשה מיותרת; אלא שאז אין לי מושג באיזו נימה יש לקרוא את המשפט.

“[ב]כל יום אנו לומדים” או “[מדי] יום אנו לומדים” – המילה ‘כל’ הופכת את ‘יום’ לנושא, כאשר ברור שמטרתה תיאור זמן.
“[ב]כל יום קמים” – כנ”ל.

את ‘אצילות’, ‘צניעות’ ו’אכזריות’ – עדיף לדעתי לתייג, כפי שעשיתי ממש במשפט הזה. אין לי הסבר או הוכחה, זו פשוט דעתי.

העתקתי ושמרתי את הסיפור, עם קרדיט כמובן, לשימוש עתידי מחוץ לגבולות הרשת.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

03/06/2021 18:05

    תודה על התגובה, התרגשתי ממנה. אני עדיין לא חסין. תודה שאתה עוזר לי גם לשפר את כתיבתי.

    הכנסתי את השינויים. התיוג שציינת הרגיש לי מתאים. הוספתי אותו. האם גם במשפט ‘כשהייתי צעיר, המילים: הומו, קוקסינל, אוטיסט ומפגר היו קללות.’ זה מתאים?

    כשכתבתי את המשפט על ילדיי, הדגשתי לעצמי את המילה ‘הם’ אחרי שקראתי את התגובה שלך, רציתי להדגיש את שתי המילים. שקלתי להכפיל את המשפט ולהדגיש כל פעם מילה אחרת. אני צריך להתרגל לרעיון.

    אם חיקוי היא הצורה הכנה ביותר של מחמאה – העתקה לא יכולה להיות רחוקה כל־כך. אם אתה חושב שמישהו יכול להפיק משהו חיובי מהטקסט, אשמח שיחשף אליו.

    החלטתי לא להתעצל הפעם, והוספתי את מקף הכתף שהכרת לי.

    תודה.

    03/06/2021 23:52

באמת שלא חשבתי על זה. הנכון הוא להכפיל את המשפט, ולהדגיש בכל אחד מילה אחרת. פשוט וגאוני.

גם את המילים ששימשו לקללות כדאי לתייג (ועדיף לא להשתמש בהן כלל).

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/06/2021 19:03
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך