תמיד התפללתי להפסיק להרגיש

אני שונאת את העובדה שלפעמים אני משחרת, מרשה לעצמי להנות מהרגע, ושוכחת לשבריר שניה שהוא זמני. שונאת את כל מה שקרה בתקופה האחרונה, שהשפיע עליי בדרך זו או אחרת, והאוויר סביבי שוב הופך לכלוב וקצת קשה לנשום בין מכה למכה. את האמת שתמיד התפללתי להפסיק להרגיש, לא אהבתי לקחת את המושכות בידיים ולהתמודד עם רגשות לא ברורים בזמן שאני לא בטוחה מה אני רוצה מעצמי. ואני אף פעם לא בטוחה, כי לפעמים העולם נראה לי מלא במלכודות מכל כיוון ואני פשוט מפחדת להיכשל שוב. שוב לאכזב את עצמי ואת כל מי שאיי פעם אהב אותי, שוב להישאר ריקה. תמיד התפללתי להפסיק להרגיש, וכשהפסקתי, נשארתי חלולה. הרגש עוד זורם בי, אבל ההשפעה שלו שווה ליכולת שלי להילחם. החיים עוברים דרכי, ואני אפילו לא עוקבת. בן אדם שכמעט אפשר לראות עליו שהוא לא נהנה מהשהות שלו בעולם הזה, שדוהה כמו בגד משומש ומאבד את הצבע. הצבע של הפנים שהפכו ללבנות, או את כל התחושה ברגליים. אדם כזה שלא נותר בו מספיק כוח כדי לעמוד על שלו. אם להגיד את האמת, הפסקתי לעקוב באיזשהו שלב אחרי כל השתלשלות האירועים, עומדת עייפה ומעשנת סיגריה בחמש בבוקר בעיר ריקה מאנשים, מנסה לעקל. איך דברים יכולים להשפיע עליינו, להפוך אותנו מאנשים של אור לאנשים של הביוקר, אלה שצריכים להיות מוקפים כל הזמן בנסיבות והזדמנויות, באנשים ובדברים חסרי משמעות, רק כדי להרגיש משהו. רק כדי לא להיות בודדים שוב בעולם כל כך גדול. ואיכשהו אני לא מצטערת על כלום, לא מצטערת על שאהבתי אותך יותר מאת עצמי. הייתי אמיתית איתך תמיד. ואתה איכזבת אותי כמו שלא איכזבו מעולם, וזה קצת מעליב בהתחשב להיסטוריה המורחבת של הדרמות, בהתחשב שידעתי מה הוא כאב מוחשי עוד לפנייך, את הכאב שלך אני מרגישה בכל חלק בגוף, בכל נשימה. ואחרי הכל אני מנסה לשנוא אותך, מנסה להקשיב לאני הטוב שלי, ולהבין שיש דברים שפשוט לא נועדו להיות, למרות שאולי חשבתי שנשבור מוסכמות. איתך נתתי לעצמי להשתחרר ולהנות מהרגע, בלי לחשוב שמתישהו תקום ותשאיר אותי לבד. ואולי בשביל זה אנחנו חיים בעולם בו אין שום דבר נצחי, שום המשכיות, אנחנו חיים בשביל הרגעים האלה. הרגעים האלה שהזמן עוצר, ואתה כאילו נחנק מאושר ורוצה לחלוק בו עם כל העולם, שכולם ידעו שאתה מאוהב. שכולם יראו איך הלב שלך פועם מחדש. הפכת אותי מאדם שמאמין בניסים לאדם שנאמן לחושך, כזאת שמעדיפה להיות לבד, הפכתי להיות כל כך טובה בזה, שאני לא צריכה אף אחד חוץ מעצמי ומהשמש שתזרח. ואתה, לנצח השארת אותי תוהה אם אהבה קיימת. ואחרי שהשלמתי עם העובדה שאני ואתה כנראה לא נחצה את העולם ביחד, הרגשתי ריקה. כאילו הכל היה סתם, ויש דברים שפשוט לא נועדו להיות. וזו קצת הצדקה ליאוש שלי, כי מי מחליט מה נועד ומה לא? בתכלס רק אנחנו.