בסך הכל עוד ילדה קטנה ששבורה לרסיסים.

27/08/2017 266 צפיות אין תגובות

רק קולותיהם של יללות הזאבים היו עדים לה.
אפילו לא הזאבים עצמם. רק הקולות שלהם.
מידי פעם גם רחש העלים הביע נוכחות. אבל רק מידי פעם.
בתוך החושך המוחלט הזה הדבר היחיד שהיה נראה לעין היה לובן עיניה הגדולות.
האישון השחור נראה היה כי התמזג יחד עם שאר הרקע.
היא מביטה ברגליה.
אותן זוג הרגליים שרצו ללא מנוח עד לפני שעה קלה.
רצו בלי לחשוב על כאב. רצו בלי לחשוב על דבר.
לא, בעצם, היה דבר אחד יחיד ובודד שהן חשבו עליו, הרגליים. הן חשבו על להתרחק.
רק להתקדם. כמה שיותר מהר. כמה שיותר רחוק.
ובמוחה, במוחה של הילדה התמימה שברחה מן עולמה הריקני,
הידד אותו המשפט. לא שקט ולו לדקה בודדת.
״את בסך הכל עוד ילדה קטנה ששבורה לרסיסים. רק עוד אחת״
״את בסך הכל עוד ילדה קטנה ששבורה לרסיסים. רק עוד אחת.״
פעם ועוד פעם, פעם אחר פעם. לא פסק לשנייה. לא שקט לרגע.
היא נזכרת בצורה שבה אהובה אמר לה את המשפט הזה.
האי נזכרת בו. בכאב שלא מרפה ממנה כי היא מודעת. מודעת עד כאב
שלמרות שהוא אהובה, עוד מינקות הוא אהובה, היא ממש לא אהובתו.
אף פעם לא היתה. וככל הנראה לעולם לא תהיה.
ודווקא הוא מכולם, ידע בדיוק לאן לכוון את החץ. אף אחד לעולם לא שבר אותה בכזאת קלות.
אבל הוא, אמר את המשפט הזה פעם אחת, ואפילו לא בטון מרתיע, וריסק אותה.
ריסק אותה אפילו יותר ממה שהיא כבר היתה מרוסקת .
אז היא עשתה את הדבר היחיד שהיה נראה לה הגיוני.
היא ברחה.
לקחה את אותן זוג רגליים שכעת היא מתבוננת בהן, וברחה.
היא רצה שעות. ואפילו שידעה שהריצה כבר ממזמן איבדה את משמעותה, ושכל דריכה על הקרקע הקשיחה נוראית יותר מקודמתה, היא לא חשבה לרגע על לעצור.
בטח שלא לעצור לפני שהמשפט הארור יפסיק להדהד במוחה.
והוא עדיין לא הפסיק, ספק אם יפסיק אי פעם, אבל לפחות הוא נחלש.
אז היא החליטה לעצור. וכשפקחה את זוג עיניה מצאה עצמה ביער.
כשהדבר היחיד שנשמע הוא כבר לא קולו של אהובה מדקלם חץ פוגעני,
הדבר היחיד שנשמע הם יללות הזאבים.
והיא נותרה ערומה אל מול החושך התמים,
תוך שהיא יודעת לעד,
שמעכשיו היא רק עוד ילדה קטנה ששבורה לרסיסים.

בסך הכל עוד ילדה קטנה ששבורה לרסיסים.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך