קלואי
עברו כמה חודשים מאז, אבל האירוע עוד חרוט עמוק בזיכרוני. התרגשתי לגלות, שכן- יש אנשים טובים באמצע הדרך! הרגשתי כי לא הבעתי מספיק את תודתי הכנה למי שהיה שם ועזר, ואת הערכה הגדולה שחשתי כלפיו ועדיין חשה. אשמח לנצל את הבמה ולהודיע: אל תתביישו לעזור- אין לכם מושג כמה זה מחייה את נפש האדם ומרומם את רוחו. אשמח לביקורות, תגובות וכו', קלואי :-)

המלאך הלבן שלי

קלואי 02/02/2016 583 צפיות 9 תגובות
עברו כמה חודשים מאז, אבל האירוע עוד חרוט עמוק בזיכרוני. התרגשתי לגלות, שכן- יש אנשים טובים באמצע הדרך! הרגשתי כי לא הבעתי מספיק את תודתי הכנה למי שהיה שם ועזר, ואת הערכה הגדולה שחשתי כלפיו ועדיין חשה. אשמח לנצל את הבמה ולהודיע: אל תתביישו לעזור- אין לכם מושג כמה זה מחייה את נפש האדם ומרומם את רוחו. אשמח לביקורות, תגובות וכו', קלואי :-)

היא הועפה ארצה בחבטה.
לרגע היטשטשה ראייתה, ורגליה כשלו. היא מצאה את עצמה שרועה על הקרקע.
לקח לה כמה שניות לעכל את מה שאירע.
הרגע הזה בו נמחקות לך שניות זיכרון מהמוח.
השקט שנדמה כמו נצח, רגע לפני ההמולה.
“תרימו אותה” מישהו צעק, והיו עוד רעשים וצעקות “אוי ואבוי”, “מסכנה”, “את בסדר?”
היא לא ידעה מה יותר מביך, העובדה שעפה כרגע ומצאה את עצמה על הריצפה,העובדה שאינה יכולה לקום? או העובדה כי פתאום כל תשומת הלב ההמונית הופנתה אליה?
היא ניסתה להזיז את רגלה, אך היא אינה נשמעה לה.
כאב חד פילח אותה. באיחור קל היא הבינה כי קיבלה מכה לעצם. השוק שלה נחבטה בחוזקה באבן המדרכה, והיא הרגישה בדם הזולג על עורה.
אך יותר מכל, הייתה זו הרגשה כאילו חבטו בריאותיה וכל האוויר יצא מהן.
אזרחים טובים באו לעזור.
הם החזיקו בשתי ידיה, תמכו בה, ועזרו לה לקום.
היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת בעצמה והרגישה כל כך חסרת אונים.
אוי! איזו הרגשה נוראית.
כרטיס הרב קו שלה עף, ביחד עם הפלאפון, כשהחזיקה אותם בידה.
אנשים טובים אספו אותם בעבורה.
בסך הכל רצתה לעלות על האוטובוס, ונדחפה על ידי מישהי אלמונית שאפילו לא עצרה לראות מה קרה, והאם היא בסדר…
כל מה שעניין את אותה אלמונית היה להגיע למחוז חפצה, ובדרך לא אכפת לה את מי היא רמסה.
עיניה צרבו. מהמבוכה, מההשפלה, מהכאב, מחוסר האונים.
היא מלמלה תודה חפוזה לכל עבר.
ניערה את עצמה מהידיים הזרות שאחזו בה,
דידתה באיטיות לעבר האוטובוס.
זיכרונה היה מטושטש, נראה לה ששמעה צעקה “חכו”, או “תעזרו לה”.
פתאום היה נדמה לה שנהג האוטובוס התקרב למדרכה במיוחד בשבילה, או חיכה לה שתעלה.
הכאב היה נוראי. כמו קרש שנתקע בברכה. בקושי היא הצליחה לקפל את רגלה. אך אם הייתה נשארת שם, הכאב לא היה חולף. היא רצתה רק להגיע הביתה. כמה הרגישה עכשיו את כאבם של הנכים, את הצורך בהזדקקות למישהו אחר, לעזרתו. את הצורך להיות תלוי במישהו.
המלאך הלבן שהושיט לה את חפציה, עלה יחד איתה, והיא התיישבה במקום היחיד הפנוי- ממולו. נבוכה מהאירוע, הסיטה את מבטה. לאחר שירד היא אזרה אומץ להרים את הגרביון ולהסתכל על הנזק הכל-כך כואב שנגרם לה.
העור התקלף, נקרע, ודם זלג ממנו. רגלה השתפשפה ונשרטה לכל אורכה.
מזלה היה שלבשה גרביון ביום סגרירי כזה, לפחות עוביו עזר קצת במניעת פצע יותר גדול.

המלאך הלבן שלי
דרוג הסיפור 4.3 | 3 מדרגים

תגובות (9)

נהדר! אין לך מושג עד כמה משמח אותי לראות חיבורים בנושא כזה! הסיפור נפלא, וזה באמת אדיר שאת חולקת את האירוע ומעבירה כזה מסר. כל הכבוד!

03/02/2016 00:18

רואים שזה משהו אמיתי, אפשר להרגיש את זה דרך השינוי בכתיבה שלך.. זה באמת מעודד לראות שיש אנשים כאלה, אני חושבת שאני הייתי מתה מהבושה או בוכה באמצע הרחוב… ><
ממש התגעגעתי אליך! אני כל כך שמחה לקרוא שוב משהו שלך..

03/02/2016 00:49

יפה מאוד! אהבתי את התיאורים וממש נשאבתי

03/02/2016 01:27

וואו, זה ממש יפה וכתוב נהדר. זה מזכיר לי פעם אחת שהחלקתי על המדרכה כי ירד גשם, ואישה אחת עזרה לי לקום ואפילו הלכה איתי לאיזה מקום שיוכלו לחטא לי את הפצעים… ממש בזבזה עלי חצי שעה אם לא יותר. כן, יש אנשים טובים, בהחלט. אני מאחלת לכולנו להיות כאלה, שלא חושבים רק על עצמם.

03/02/2016 01:29

וואו, העברת את זה ממש יפה.
וממש אהבתי את הסוויץ’ בסוף כל הגרביון.
מדהים:)
מדרגת 5

03/02/2016 01:41

אהבתי, רפואה שלמה שתהיה לך, גם הכתיבה יפה ולא רק הרעיון .

03/02/2016 10:18

תודה רבה לכולכם! שימחתם אותי מאוד :-)

03/02/2016 13:48

קלואי!! ♥
זוהי אכן חוויה לא נעימה כלל… אבל מה לעשות שבסוף זה קורה לכולנו בדרך כזו או אחרת -_-

03/02/2016 17:49

זה נקרא בנשימה עצורה נכנסים לתוך החוויה ממש כמו לקפוץ למים.
זה טוב – אני חושב שהסיפור מבטא את עצמו נכון.

14/03/2016 10:20
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך