כלוא בין תריסי מתכת/ Akuji

Akuji 13/04/2020 82 צפיות אין תגובות

עוד יום שטוף שמש מפציע בין ענני הכבשה. אני מביט בו מבעד חלוני.
מביט בו מבעד תריסי המתכת העבים.
אני צופה בילד המשחק בכדור עם עוד ילדה. זה עושה לי טוב על הלב, לראות אותם כך. חבל שאין אדם כזה בשבילי.
אני מסיט את מבטי טיפה ימינה ואני צופה במחזה מדהים: אדם בוגר מציע לנערה יפיפייה נישואין. הוא כורע ברך לבוש בטוקסידו שחור מראש ועד רגל, מחזיק בזר פרחים ריחני ונוצץ בידו השמאלית ובידו הימנית מחזיק טבעת יהלום.
אני משער שהיהלום בגודל שלושה סנטימטרים.
האישה לבושה כולה בלבן. שמלה לבנה ופרחונית, בוהקת ומאירה עיניים. הלבוש הלבן מזכיר לי תכריכים.
אני חושב שאולי הלבוש הלבן מסמל שהאהבה תימשך לנצח – גם אחרי המוות.
אני מדמיין את היום שבו אני אעמוד שם, אך תוך שנייה אני מסיט את המחשבה הזאת מראשי. לא ייתכן שאתחתן או אפילו אציע נישואין, אני כאן, כלוא. כלוא בחדר הזה, בחדר הנוראי הזה שבו אני משקיף על החיים מבלי לקחת חלק מהם.
אני רוצה לראות עוד מהעולם הזה. אני מחליט לסובב את כל ראשי לצד ימינה.
אני צופה בלוויה. עלמה זקנה שמבכה על אובדן אישה. מבכה על האיש שאהב אותה כל-כך. יש לה קמטים מתחת לעיניים, מעל השפתיים, מתחת לחוטם ובמרכז המצח. היא מלאת קמטים. אני מנסה לדמיין את עצמי זקן מכוסה קמטים אך לא מצליח.
שוב אני עושה דברים מטופשים. המטרה שלי היא רק לצפות בחיים, לא לקחת חלק מהם. אני אומר לעצמי.
אני רוצה לצפות בתחילת החיים. איני רוצה לראות אובדן. אני מחליט להסיט את המבט הכי שמאלה שאני יכול.
אני צופה בלידה. אישה שאני משער שבין גיל שלושים לעשרים מולידה תינוק חמוד. התינוק הזה נפגש בתינוקייה עם עוד תינוקת אחרת. אני מסתכל טיפה ימינה ואני רואה שהם גדלים ביחד, ושוב התמונה מההתחלה חוזרת למוחי. שני ילדים קטנים שמשחקים בכדור יחדיו.

התמונה מתחלפת. עכשיו בין התריסים מופיע כלב. כלב רחוב אחד. הוא חלש, מדוכא.
הוא מרגיש אבוד, הוא מרגיש גלמוד. רק רוצה להיות מאומץ אך במקום זאת הוא נזרק אל האשפתות. לכלב יש פרווה שחורה מעורבבת עם פרווה לבנה. נראה שהוא מסמל את “יין ויאנג” אשר מסמלים את הניגודיות אך גם את ההרמוניה שבשני כוחות הפכים.
אני מסיט את מבטי ימינה ורואה את הכלב לאחר כמה שנים. פצע פתוח בחזהו דואב ומדמם. הוא מנסה לברוח מהם, בכל כוחו. בעיניו אפשר לראות את פחדיו. אך הגורל רצה אחרת. הם תופסים אותו ומרדימים אותו לעולם. הכלב הזה לא יראה אור שמש יותר. חבל.

רוח אדירה חולפת על פניי והתמונה מתחלפת שוב.
הפעם אני רואה את עצמי. אני כלוא בשעון חול. החול מטפטף על ראשי וצובע את פניי בחום. ידיי מנסות לשבור את הזכוכית בעודי צורח. אני נבהל. לא יכול להיות.. לא.. זה לא יקרה לי נכון? ואז אני קולט. אני כבר כלוא בשעון חול הזה. מסתכל בתריסים הכבדים מבעד לכלא שלי. כלא הזמן שלי.

אני רוצה לברוח. אני מנסה לשבור את התריסים, ליצור לעצמי מציאות שאוכל לברוח אליה. אני צורח ומייבב. לא אוכל להמשיך לחיות בכלוב הזה לנצח. אני רוצה חיים משלי. סיפור משלי.
צרחות נשמעות מרחוק והן משתקות אותי. איני יכול להזיז אף לא שריר אחד משרירי גופי ואני צונח אליהן, אני צונח אל עולם בני האדם.

אני נוחת נחיתה קשה בתוך פח אשפה מלא צואה של חיות רחוב. כואב לי הראש מהנחיתה.
אני מחליט לצאת מהפח, ללכת ולהסתובב קצת בעולם. אני מרגיש חולה כאשר אני הולך. הנשימות שלי נעשות כבדות, אני מרגיש דקירות בחזה ובצידי הבטן. ברגליים אני מרגיש נמלים שעוקצות אותי בכל כפות הרגליים שלי ולא נותנות לי מנוח.
הראש שלי מתערבל, אני מרגיש סחרחורת. “אולי אנמנם טיפה” אני אומר לעצמי בעודי מנסה להיאחז בקירות ובאנשים שמתרחקים ממני וצורחים כאשר אני נאחז בהם.
אני חייב למצוא מחסה. אני מתחיל לחפש כמשוגע מקום מסתור. הפרצופים המגעילים הללו ששופטים אותי גורמים לי לחרדה. דפיקות בלב, ורידים מלאים בדם רוצים להשתחרר לחופשי. הראש שלי דואב עוד מהנחיתה ואני מרגיש שהוא הולך להתפוצץ. אני חייב למצוא מחסה. מחסה שבו לא יראו אותי, מחסה שבו לא יכירו אותי, מחסה שבו אהיה מוגן.
בעודי דוחף את האנשים המתהלכים ברחוב תוך שאני מחפש בשיגעון מחסה עיני רואה אותו. היא רואה מחסה. בניין משרדים נטול רוח חיים, גבוה כשלושים פילים אשר עומדים אחד מעל השני.
אני מחליט להיכנס לבניין. אני פותח את דלתות הבניין הגדולות ומתחיל לחפש לי משרד שבו אוכל לשהות. לאחר חמש דקות של חיפוש מצאתי את המשרד המושלם. הוא בגודל הנכון. על הקירות מצוירים כתבי רצח ותכנוני פגיעה בצבע אדום דהוי. אני חושב לעצמי שאולי הצבע הזה הוא אינו צבע בכלל אלא דם. אני מסלק את המחשבה הדוחה הזאת מראשי, אסור לי לחשוב על דברים כאלו, אסור לי להיכנע לאובדן.
אני הופך את שולחן המשרד על פיו ולוקח את המפה שכיסתה אותו. אני מקפל אותה לארבעה חלקים ושם אותה מעל השולחן ההפוך. אני קורע את כיסא העור ומכין לי מהעור הזה שמיכה וכרית, לכרית אני דוחף כל מיני ספוגים שקרעתי מההדום שליד השולחן.

אני עייף, רעב וכואב לי הראש. “אני אישן טיפה ולאחר שאקום אלך ללקט לי אוכל” החלטתי.
אני מסדר את הכרית המאולתרת, מתכסה בשמיכה והולך לישון.

כמה שעות מאוחר יותר
קמתי. יצאתי מהמיטה ולקחתי איתי עט, נייר ומטבעות כסף שמצאתי באחת המגירות שבמשרד.
אני יוצא אל הרחוב רעב, מחפש מרכול כדי לקנות לעצמי מזון.
נכנסתי למרכול שנמצא כמה קילומטרים מהמחסה שלי.
“ערב טוב” אני אומר למוכר “האם תוכל להביא לי מזון אשר ישביע את בטני?” אני שואל בתמימות. “יש לך כסף?” שואל המוכר. אני מראה לו את המטבעות שלי. “זה לא יספיק לך אפילו כדי לקנות בקבוק מים. תשלם או שתלך מפה” אמר המוכר בעצלתיים תוך שהוא נאנח.

שיט. אין לי מספיק כסף. אני בוחר לקחת מהר קנקן חלב ושק לחמניות ואני בורח מהמרכול לאחר שלא שילמתי. “היי!” צועק המוכר “תחזור לפה גנב !” הוא צועק.
אך הוא כבר פספס אותי. אני רץ בכל יכולתי למרות הרעב העייפות וכאב הראש עד שאני חוזר אל בניין המשרדים, אל המחסה שלי.
אני נכנס למשרד שלי ומוציא מהמגירה כוס פלסטיק מלוכלכת שנותרו עליה סימני קפה. אני שופך את החלב אל הכוס ואני מכניס יד אל השק, לוקח לחמנייה ואוכל אתה ורעבתנות.
אני אוכל לחמנייה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. אני שותה שתי כוסות מלאות של חלב וכאשר אני מרגיש שבע ושתוי אני צונח למיטה המאולתרת שלי וישן עד הבוקר.

קמתי בשבע בבוקר. אני מתחיל להתגעגע לימים הישנים ההם, אלה שהייתי לכוד בהם, אלה שלא הייתי צריך לתחזק את הגוף שלי באופן קבוע, אלה שהיה לי מקום בהם.
אכלתי ארוחת בוקר, שתיתי כוס חלב ויצאתי מהמשרד. הלכתי לי ברחוב, מחפש מקום לשהות בו תוך שאני מתעלם מהמבטים המפוחדים שאנשים דופקים לי.
אני מזמזם את “אני מצטער” של “חמש אצבעות אגרוף המוות” כבר שעה. משעמם לי. אני מחליט לעשות קצת בלגן.
אני נכנס אל השוק ומתחיל לרוץ. חולף על פני אנשים נדהמים, חולף על גבי זקנים חלשים, תינוקות קטנים וילדים מעצבנים שמושכים לאימא שלהם בחולצה תוך שהם בוכים שהם רוצים בובה כזאת או אחרת.
אני מחליט להפוך את השוק. אני מתחיל לפרק עסקים. אני הולך לירקן, מפיל את כל הפירות והירקות שלו ובורח. אני רץ אל המאפייה, חוטף ממנה כמה לחמניות שאני רק יכול ורץ על נפשי לאחר שבעטתי בבעל המאפייה.
זה מרגיש טוב, לחיות ללא חוקים, לא לדפוק חשבון.
אני מחליט לעשות מעשה נועז, אני מחליט לגנוב מאציל אשר שהה בשוק.
אני הולך כאחד העם מאחורי האציל וברגע שהוא פונה למקום הומה אדם אני גונב את ארנקו ובועט בו בעיטה מזלזלת לכיוון האגן. אני בורח, נעלם עם זרם ההמונים.
אני אוהב את זה.

אני חוזר למחסה ושומע מסיפורים של אנשים שהולכים ברחוב על גנב אחד שהיה בשוק היום. הם מכנים אותו “לנדרון” – גנב בספרדית.
אני אוהב את הכינוי שהם נתנו לי. הוא משמח אותי. סוף סוף אני חלק מהסיפור, סוף סוף מישהו חושב עליי.
עוד מעט נגמרות לי הלחמניות. אני הולך לגנוב שוב פעם מבעל המרכול. הפעם אני מתכנן את הגניבה.
אני נכנס למרכול כאשר אני רעול פנים מחזיק אקדח דמה וצועק על המוכר למלא את השק שלי באוכל וכסף. הוא נבהל, ממלא את בקשתי תוך שהוא מלמל “בבקשה, אל תירה בי.. יש לי ילדים” פעם אחר פעם.
כמובן שהוא לא יודע שזה אקדח דמה שקניתי בכמה פרוטות שמצאתי במשרד, זה הרי כל הרעיון.
לאחר שהוא מעמיס את כל האוכל והכסף אל תוך השק אני יוצא מהמרכול, עם השק על גבי מחייך מאוזן לאוזן, מוריד את המסכה ובורח.
אני חוזר לכוך שלי, החלטתי לקרוא לו ככה למרות שיש בו חלונות. זאת היא המאורה שלי.
הימים חולפים כעלי שלכת שנקטפים במהרה מהעץ.
אני מבלה את רוב הזמן בכוך שלי. השגתי לעצמי עורות כבשים וכרית מנוצות אווז בכסף ש”קיבלתי” ממוכר המרכול, נעים לי להתכסות בעורות ולהניח את הראש על הכרית. זה משכיח ממני את הצרות שיש לי.
עכשיו יש לי גם מצבור גדול של לחמניות וכסף ככה שאני לא בבעיה.
מאז אותו יום עם מוכר המרכול אני משתדל לגנוב לפחות פעם ביום. שוב פעם הדיבורים על “הלנדרון” חזרו.
שוטרים מוצבים בכל פינה של העיר ולמרות זאת אני גונב. השיטה העיקרית שאני משתמש בה היא לגנוב מכיסים של אחרים כאשר אני נתקל בהם, שיטה קלאסית.
כרגע אני מתכנן שוד גדול. לשדוד בית אצולה. אותו אציל ששדדתי בשוק, אני הולך לשדוד אותו היום בלילה בביתו. הכנתי תוכנית וקניתי את כל האביזרים שאני צריך.

היום חלף והנה הלילה הגיע. אני משקיף על ביתו של האציל מרחוק. אני יושב על עץ מחוספס, קצת לא נעים במפשעות אבל שווה את זה.
האציל יצא מהבית. זה הזמן שלי לפעול. אני יורד מהעץ הגבוה והמחוספס. נחתכתי קצת ביד. אני מלקק את הדם שמתחיל לזרום בשצף קצף מתוך אצבעותיי.
“הוא טעים” אני אומר לעצמי. הדם שלי מזין אותי. הוא מחזק אותי.
בשיכרון חושים אני רץ אל בית האציל, תוך שאני שוכח את התוכנית המחוכמת. אני נכנס מהדלת האחורית אל בית האציל. מוזר. אפילו לא הייתי צריך לפרוץ את הדלת, היא הייתה פתוחה.
אני ממשיך ללכת במסדרונות, חולף על דלתות עם ידיות זהב וקימורים יפים, משאיר את חותם האבק שעל רגליי מעל לשטיחי עור יקרים מפז.
בסוף המסדרון יש חדר. לפי מה ששיננתי זהו חדר הכספות של האציל. אני מנסה לפתוח את הדלת אבל היא נעולה. אני מחליט לפרוץ את הדלת. “פאק” אני אומר לעצמי. הפריצה עשתה רעש.
אני פותח את הדלת בקול חריקה ארוך וגבוה ואני נחשף לחדר.
חדר ענקי מלא בכספות שמפוצצות במזומנים. אני מוקסם מהמראה המשכר ופתאום שתי ידיים חסונות לופתות את ידיי ורגליי. אני מנסה להתנגד, אך לא מצליח.
אני בועט וצורח אך לא מצליח להשתחרר. לא ראיתי אפילו כמה אנשים לקחו אותי.
“ידענו שתגיע” אחד מהאנשים שהחזיקו אותי אמר. “זה היה ברור שתחזור לאדם שממנו גנבת פעם, לנדרון” הוא המשיך. “תשחררו אותי !” צרחתי. “ניסית לגנוב מהאדון, גזר דינך הוא מוות. לא תשתחרר לעולם גנב שכמותך” אמר בגיחוך אחד מסוהריי.
הם זרקו אותי לתוך צינוק עמוק ומפחיד. הצינוק היה מלא חרקים מגעילים ושלדים אכולים ורקובים. הצטמררתי מפחד.
לאחר שעות ארוכות של ישיבה ממושכת בצינוק כאשר ידיי ורגליי דואבים וכבולים אל כדור מתכת כבד אחד השומרים הגיע.
“קח” הוא אמר תוך כדי שהוא זורק אליי חתיכת לחם עבשה.
אכלתי את הלחם ברעבתנות ובחזירות ולא השארתי אפילו לא פירור אחד.
“מחר ההוצאה להורג שלך תבוצע” אמר השומר.
ואני, משלים עם גזר דיני משפיל את ראשי וחושב על החיים שלפני עולם בני האדם.

הבוקר הפציע והנה השומרים באים וקושרים אותי עם שלושה חבלים. אחד לידיים, אחד לרגליים, ואחד לפה.
אני לא זז. השלמתי עם הגורל שלי כבר. לא הייתי צריך לרצות להגיע לעולם בני האדם. זאת הייתה טעות.

הם השכיבו אותי מתחת לגליוטינה ואיזה כומר אחד התחיל למלמל “מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא ייטול את חייו של גנב מתועב זה… הוא יעיר אותו לחיים אחרים והוא יברך אותו לחיים טובים… ואמרו אמן” “אמן” ענו כל הקהל.
הקהל היה בנוי מגברים חסונים, נשים עם בגדים מלוכלכים וזקנים חסרי שיניים שנראה היה כאילו פיהם מלא אבק.
“גזר הדין יבוצע כעת” אמר הכומר. והנה הגליוטינה נוחתת על עורפי לעצמי בזמן שנדמה כמו נצח וחוצה את גופי לשתיים.

“פפפפפפ…” התנשמתי בכבדות… “זאת הייתה רק עוד מציאות שראיתי מבעד לתריסי המתכת הקרים” אמרתי לעצמי תוך שכל גופי רועד מפחד ואפי מנשיר המון מוגלת אף
חזרתי אל המקום הרגיל שלי, הפעם שמח שזהו מקומי אשר ממנו אני יכול רק לצפות בחיי בני האדם.

כלוא בין תריסי מתכת/ Akuji
דרוג הסיפור 4.3 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך