אריאל
בלברת

מאמי מאמי

אריאל 02/08/2018 102 צפיות 2 תגובות
בלברת

‘התינוק בוכה’ את אומרת אבל לא קמה. את מרימה את הבקבוק ושותה, כשהפייה זזה משפתייך הן מבריקות, כהות מזכרון של אודם.
אני נושם עמוק; הבכי מחרפן.
‘התינוק בוכה’ אני אומר הפעם. את לא עונה, את שולחת יד שזופה עם אצבעות ארוכות ומורידה אותה באיטיות מפניי, לכתף, לחזה. היא נשארת שם. אנחנו מביטים זה בזה, הצווחות כמו רוח בסופה של חורף. אני עוצם עיניים וכשאני פותח את שם; קרובה אלי יותר, עם רגליים שחובקות את מותניי, ידיים שחובקות אותי. את מרקדת מעט, כמו נחש ושפתייך מתעקלות, עדיין מבריקות.
‘התינוק בוכה’ אני לוחש אפילו שכבר לא אכפת לי, אני מהופנט והמילים יוצאות כמו ענן שאת תופסת בנשיקה חזקה. עמוקה.
חם והגוף שלי פועם, מדגדג, ומסתמר. כפתורים בורחים, והספא מחוספסת כנגד העור, כמו גירוד, כמו הצעה. את מדהימה ורכה. שיערך מחסה אותנו בערפל, מאפיל את עינייך ומפיל אותי עם נשימות רדודות. הבגדים מפריעים לנו ואנחנו מקלפים זה את זה ברשלנות. אני מנשק אותך על צווארך, סנטרך ואוזנך כמו מסילה ואת מנשקת אותי על שפתיי כמו עצירה. אני עולה לנשום מביט בך מבעד להד, מחייך חצי חיוך, מניח את ידיי עלייך (חמה) וקופא.
‘מה, מה אתה מפסיק’ את ממלמלת ומתרוממת לעומתי, אצבעותייך מרפרפות על חזי ‘מה ישלך?’ הקול שלך כועס טיפה אבל אני לא נותן לך אפילו מבט.
‘יש כאן ילד’ אני לוחש
‘מה’ אצבעותייך נסגרות על זורעי
‘יש כאן ילד’ אני אומר ומתרומם מעלייך לקצה הרחוק של הספה ‘שיט!’ אני שורק, הילד עומד בקצה השטיח עם שיער שחור זקור כמו קרניים ופיג’מה גדולה מידי עם הדפסים דהויים, הוא מביט בי ואני בו. הוא בן חמש? ארבע?
הקור פתאום גורם לי לסמור ואני נאחז במכנסיים שלי כמו עוגן.
‘מה!’ את אומרת ומתיישבת ‘מה… – נוני, נוני לך לישון–!’
אני מקלל ומושך את המכנסיים במאמץ רב מידי, מושך גם את הריצרץ ונעמד, מחפש השאר
‘מאמי, היי מאמי’ את אומרת שפתייך כהות ועבות בתאורה הזאת של מנורות דמויות פנסים ‘מה, לאן אתה הולך?’
‘הילד!’ אני כועס פתאום ‘את צריכה להשכיב אותו לישון. והתינוק’ אני נזכר פתאום אשם ‘התינוק גם’
‘התינוק?’ גבותייך מתכווצות (ושפתייך. שפתייך שפתייך)
‘התינוק! ‘ אני כבר צועק ‘התינוק שבכה!’
‘בחייאת! בן אדם! זה רק אתה ואני פה! ונונוש!’
אני מביט בך לרגע ומסב את עיני כי הילד שלא זז עוד מילימטר נמצא מאחורייך, בקצה הסלון. ‘אה’ אני פולט ומתכופף להרים את החולצה והנעליים
‘רגע, מאמי. מאמי אתה הולך?’ את מתקרבת אליי בשיער של סערה, את ערומה מידי ‘מאמי. מאמי’ את אומרת
‘לכי תזדייני’ אני אומר

מאמי מאמי
דרג את הסיפור

תגובות (2)

הכתיבה טובה כמו תמיד. מעניין למה התכוונת פה, מה הסיטואציה. הדובר לא ידע שהיא אמא?

03/08/2018 22:48

הכתיבה שלך כזאת מדויקת וזה לפעמים פשוט משגע אותי. יש לך את הלב שלי, לגמרי

25/08/2018 14:01
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך