על אמת ופרידה

nonsense 20/06/2019 91 צפיות תגובה אחת

כבר שנים שאני לא באמת כותבת. רק שרבובים, פה ושם. לרוב בלתי גמורים. נגמרים בשיא או בכלל לא מגיעים לשם. כמו החדשות של השנים האחרונות. החדשות של הימים האחרונים. מה ההבדל.
זה לא רומנטי, אין קטיעה או גדיעה נאלצת. הכל פשוט נגמר, אפילו לא דועך, בלי תהליך גסיסה או אבל. הכל נגמר כאילו שלא תפס מקום מלכתחילה, רגעים, פרצופים, ציורי נוף כללי מדי שעמדו על קצה הלשון כמו על קצה המכחול. שוב ושוב אני מרמה אותם. לוחשת, “אנהג בכם כשלי” ורגע אחר כך מתנערת מהם, כאילו שלא ממני הם כלל.
ואולי באמת לא ממני. אולי באמת מן איזה הפקר. כאילו מסרט מצוייר שהתנגן בראשי, שרגע אחד אני מזהה ורגע אין בו יותר מאשר כתמי צבע. תמונה אחר תמונה, בלי שום הקשר. גיבובי מילים על מילים שיותר מאמנות מבליטות סגפנות. ואולי מי שחי באמת לא צריך לעצור ולכתוב.
ואולי זה הפוך.
אני חושבת שהפסקתי לכתוב כשנולד בי הצורך הבוטה, האלים כמעט, להגיד את האמת. וידעתי שכל שייכתב אצטרך להחזיק עליו בעלות. אצטרך להגיד “זו אני וזו המפלצת שלי”. ומכיוון שאני רוצה להאמין שאני מתקשה לזייף, אצטרך באמת להתגאות. אצטרך לספר, לא לחסוך בפרטים, על מפלצות שפגשתי מתחת למיטה, בארון, ברחוב, במראה. בהורים, שלי לא שלי, כשהעיניים זרות. בזרים, שלי לא שלי, שדקה אחת באוטובוס, מבטים מובכים והנה אני שומרת עליהם. והנה הם איתי אולי כבר לכל החיים.
אצטרך לספר שלפעמים אני נבהלת. יבינו. אחר כך אצטרך לספר שלפעמים את הבהלה מחליפה התרגשות, כמו פרץ בלי נשלט של חום מהבטן שקושר אותי בחוטים. חוטים בהירים, צהובים-זהובים, לכל מי שבכל גופו מתאמץ להחזיק סוד, ועדיין, הסוד העקשן שרוצה להתחבא כמעט כפי שהוא רוצה להתגלות, מתגנב לו החוצה מבין העיניים. חוטים ארוכים, מבריקים, כמו שיער של נסיכה, שקושרים אותי לכל מי ששמע התנצלות לא כנה על כך שתפסתי. סליחה אדוני, תפסתי את הסוד שלך. ואני לא מסוגלת לצחוק אותו או איתו את כל הדרך חזרה אל מרתפי הלב שלך, כמו שאולי היית רוצה.
את הפחד יבינו. את השאר כבר יבינו פחות.
אצטרך לספר להם, בפרטי פרטים. ומכיוון שאני לא רוצה להאמין שאני יכולה לזייף, אצטרך באמת להתגאות. והרבה לפני כן, אצטרך לספר לעצמי. ובעינינו, בעיקר בעיניה, אין בעולם מפלצות חביבות.
לפעמים אני רוצה להסביר אותה, לתרץ בשבילה, אבל היא כמעט ואינה מרשה לי. על כן, כבר שנים שהפסקתי לכתוב. תקופה עוד הייתי צוחקת, בדיחה מכאיבה שגלשה על חוט בהיר, צהוב-זהוב, אל חלק בלב שתפס את הסוד שלי. חלק בלב שתפס את הסוד שלי, אמנם כה קטן וזניח אל מול חומות הפרצופים היהרים, ולעתים המהרהרים, של כאלה שרוצים אולי להבין אך אינם יכולים.
של כאלה שעיוורים לכל מה שאינם רואים.
הייתה עוד תקופה שהייתי צוחקת, אחר כך בכיתי. אחר כך התחלתי לשתוק.
אני חושבת שהפסקתי לכתוב כשנולד בי הצורך האלים, האכזרי כמעט, להגיד את האמת. וזו לא באמת האמת, כפי שרבים וטובים ומתים ממני כתבו עליה. לפעמים היא לבושה כך, כמו נביא או משיח מיוחל. ולפעמים היא לובשת צורה כמו של ליצן חצר, נווד, או סוס מתייגע שרתום לעגלה שיחשוב מה שיחשוב, וידע עד כמה שידע, לעולם לא תפסיק לדהור.
ואני לא יודעת מי מאלף פניה יותר מזכירה לי אותי.
והרי, כל נביא או ליצן עם עיניים בראש וקצת מוח בלב יוכל במהירות לזהות- זו לא באמת האמת.
מדוע אף אחד אינו עוצר ואומר לי
“את כותבת וכותבת ובכל זאת לא אומרת כלום”?
ולכן, כבר שנים שאני לא באמת כותבת.
למרות שאני יודעת שעולות שאלות.
בכל שולחן ריק, מבט נבוב, חיבוק קר. לפעמים ברצון, ולרוב מחוסר ברירה, הלב שתפס את הסוד שלי שואל אותי. ובחיי, בחיי שאני עונה. בכל מחווה שניתנה או נגזלה, אני עונה שזה לא באמת סוד. אני עונה שאני נפרדת. אני לא צריכה לספר לך. גם חיוך, גם שתיקה, הם פרידה.
כבר שנים שאני לא באמת נפרדת.
אולי רק פורמת חוטים. בהירים, צהובים-זהובים, שקשרתי אל הלב הבוגדני שלך באותה התלהבות, באותה ההתלהבות בכל פעם שפגשתי בך לראשונה.
וכעת, זה רק אני והסוד שלך. רק אני והסוד שלך צוחקים את כל הדרך חזרה אל מרתפי הלב שלך, כמו שאולי לא היית רוצה.
ולמרות שהסוד כבר סיפר לי שלא אני עדיין מקווה שאתה מרוצה.
כמה הייתי רוצה שהיית עוצר
שהיית עוצר ואומר לי
“את כותבת וכותבת ובכל זאת לא אומרת כלום”.
בהבנה.
הייתי רוצה שהיית תופס.
מפיל את חומת הפרצוף היהיר, לעתים המהרהר,
של כזה שרוצה, משתוקק להבין ואיננו יכול.
של כזה שעיוור לכל מה שאיננו רואה.
סליחה אדוני, שתפסתי את הסוד שלך.
אני רוצה להסביר אותה, לתרץ בשבילה, אך היא כמעט ואיננה מרשה לי.
והרי, כל נביא או ליצן עם עיניים בראש וקצת מוח בלב יוכל במהירות לזהות-זו לא באמת האמת.
היא לובשת צורה של סוס מתייגע שרתום לעגלה בחוטים בהירים, צהובים-זהובים, שיחשוב מה שיחשוב, וידע עד כמה שידע, לעולם לא תפסיק לדהור.
בכל שולחן ריק, מבט נבוב, חיבוק קר, הלב שתפס את הסוד שלי שואל אותי.
אני מהנדסת תשובות. לא רוצה להאמין שאני יכולה לזייף. צריכה להתגאות.
כמו סרט מצוייר, שרגע אחד אני מזהה ורגע אחר כך אין בו יותר מאשר כתמי צבע.
רק שרבובים, פה ושם. לא גמורים.
בחיי, בהתחלה עוד צחקתי. אחר כך בכיתי, אחר כך התחלתי לשתוק.
תמונה אחר תמונה, בלי שום הקשר.
דקה אחת באוטובוס. שיער של נסיכה.
כבר שנים שאני לא באמת כותבת.
כותבת.
וכותבת.
ולא אומרת כלום.

על אמת ופרידה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

המילים שחיכו להימשך מתחתית באר בטני.

20/06/2019 17:02
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך