אריאל
אין לי מושג קלוש מה זה (:

על הסתיו

אריאל 13/11/2017 227 צפיות 7 תגובות
אין לי מושג קלוש מה זה (:

הידיים שלה עדינות על המייתרים, וכשהיא ככה: עיניים עצומות, שיער שחור שמהודק בשתי סיכות זהב קטנות וראש מוטה, מאזין לצלילים שלה עצמה, כשהיא ככה- היא לא ניראת מטורפת.
היא מנגנת אלגיה, משמיעה קולות דמויי שירה או צווחות, כאילו היא מקוננת. כאילו היא עטלף.
אני מרים בשתי ידיי את קערת החרסינה שלי ולוגם. לחלב אורז יש טעם מתקתק שתמיד תופס אותי מופתע.
‘וככה שותים בלגימה מים מחיי אדם שלמים’ היא אומרת פתאום, ידייה עדיין רצות על המייתרים כך שלוקח לי פעימה אחת להבין שהיא פונה אליי.
‘סליחה?’ אני אומר ומביט בה, אבל היא לא מביטה בי; אלא בנקודה לא משמעותית על הפרגוד, מאחורי.
היא מטורפת: היא אף פעם לא תישיר מבט. אני נאנח ומביט בה שוב כשהיא חוזרת לצקצק, ביחד עם המייתרים. אני עובר מידייה, לשערה, לחלוקה הרקום סחלבים מוזהבים (אומרים אהבה). אין ספק שהיא מטופחת, פניה החלקות כמו פורצלן, לחייה הסמוקות בוורוד דובדבן וצפורנייה המשויפות עד ניצנוץ יעידו.
אבל זה לא היא, אם המשרתות רק היו מניחות לה לרגע, היא הייתה נאבדת בין שידת האיפור למחצלת מוקפת הכסתות, היא הייתה עומדת במקום וגוועת כמו ערבה על אדמה חרבה.
אני לוגם שוב מהחלב ומעווה את פני.
‘הסתיו מגיע בקרוב’ אני מכריז ומנסה לתפוס את עיניה לשווא. היא מנגנת.
‘אני אוהב את הסתיו, הוא אומר שמעברי ההרים יחסמו והדאגה יכולה לשקוט, עד האסיף’ אני מחייך, אבל היא עדיין לא אומרת כלום. אני מעביר אצבע אחת על שפת הקערה שלי, הגימור מושלם עם זיגוג כחלחל מעט, כמו ערפל. אני לוגם עוד לגימה אחת ארוכה, מורקן את הכלי ומניח אותו על המחצלת לפני.
לאחר מכן, בראש מורכן, אני אוסף את שולי בגדיי, עומד להתרומם וללכת, בלי לטרוח אפילו לומר את ברכות השלום- הרי היא לא תבחין- כשהנגינה נקטעת באחת והיא אומרת בקול מתכת: ‘אתה לא אוהב את הסתיו’
‘סליחה?’ אני נועץ בה מבט אבל כמו תמיד עיניה נעלמות ממני. הכעס עולה בי לאט, גורם לאצבעותיי לרעוד מעט, בזמן שעל פני אני שומר ישרים. אני מתרומם ולרגע עומד סתם כך, מחכה שאולי תכיר בי מספיק כדי להחוות פרידה, אך השקט ניצב לצידי ואני קומץ אגרופים נותן לו להישאר במקומי. אני יוצא; עובר את הפרגוד המצוייר ונכנס אל הגן הקריר.
כשאני חולף על פני אבן שנקראה ‘יחידות’ המייתרים שלה חוזרים לנגן מילווים בקולה. היא מטורפת, אני חושב ונעצר כשטיפת מים זעירה צונחת על לחיי. אני נוגע בה בעדינות, מרים מבט אל שמים עצומים ומחייך: ‘היורה’


על הסתיו
דרג את הסיפור

תגובות (7)

וואו. אגב ממש הזכיר לי דברים שאני כתבתי ממש מוזר הזוי

14/11/2017 00:11

כן זה באמת קצת מבולגן. התיאורים שלך ממש השתפרו. היא מזכירה לי את אאורי ואאורי גם מזכירה לי טל כזה של בוקר וסתיו אז קלעת (?)

14/11/2017 14:48

קטע יפה. האם הדמות שלה מייצגת את חוסר הצורך באחרים? קשה לי להבין

14/11/2017 17:40

    כן (:
    ושם הרוח זה ספר מדהים ואאורי דמות חמודה אז… (:

    14/11/2017 21:40

מעניין אותי מאיפה יש לך את הרעיונות האלה, אהבתי מאוד

15/11/2017 06:12
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך