שום-מקום

גיא שמש 15/09/2018 25 צפיות אין תגובות

כשהעבודה נגמרה, לא היה דבר סביב, רק אדמה כבדה מעובדת, והשמש הקופחת מעל. הוא ישב לשולי הפרדס והצית סיגריה, מסריח ועייף ומלוכלך עד דמעות, בזמן שחבריו לעבודה פנו אל המגורים. הבוס של הפרדס הכניס דברים לבקתת הלוחות, והתמהמה בכוונה כדי לחכות שילך, אבל הוא לא הלך. הוא פשט שם את חגורת העבודה, ועבר על שמות העובדים, מהנהן לעצמו, ומלכסן מבטים אליו, יושב ליד הבקתה על כורסא ישנה מלאה מים, ולא זז, מלבד תנועות העישון. הוא יצא אליו. “אתה לא ממהר?” אמר בידידות, אבל גם בתקיפות, להראות שנוכחותו כבר לא רצויה. “לא,” ענה גיא. הוא הביט בו נבוך, ועשה כמה מעגלים במקום, משתדל להיראות עסוק, אבל הילד באמת לא מיהר. “מה יש לך לעשות כאן?” הוא שאל כאילו זו שאלת סתם. “לשבת,” ענה גיא. השמש קפחה, והוא שתה כמה לגימות מהג’ריקן, ושאל את הילד אם הוא רוצה, הילד לקח את הג’ריקן ושתה. הוא היה צריך ללכת. “אתה נשאר פה?” הוא שאל אותו. “כן,” הוא אמר. ילדים משוגעים, הוא חשב לעצמו, נעל את בית העבודה והלך. גיא ישב. לא היו לו כוחות להתמודד עם האדמה החשופה צרובת ומוכת השמש. “אני רק הלך בודד במשעולי החיים,” הוא שר לעצמו, “קאובוי זקן בארץ של פינגווינים,” באדמה סביב רחשו שרצים, ואיימו למוטט את האדמה עם המחילות שהם חופרים. “אני צריך ללכת מכאן לשם.” הוא אמר לעצמו, “אין לי כאן דבר, גם שם אין לי דבר,” העץ הזקן התכופף והוא קטף אשכולית, מקלף אותה ואוכל. “אולי אני צריך ללכת ממקום שאין לי בו דבר, למקום אחר שאין לי בו דבר,” הוא מלמל לעצמו, והתחיל ללכת. באדמה סביב שרצו שרצים, והשמש הייתה קופחת על האדמה מוכת החמסין. “אולי אני צריך ללכת ממקום שאין לי בו כלום, למקום שאין לי בו כלום,” הוא אמר והלך בעצלתיים. השמש קפחה שאריות של אש, והדרך משום-מקום לשום-מקום הייתה כה חסרת טעם, שהוא חשב שהוא יתמוטט בדרך, וישכב על האדמה עד שימות. “אבל צריך ללכת משום-מקום לשום-מקום,” הוא אמר לעצמו, והמשיך ללכת.


שום-מקום
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך