חָתוּאֵל
עעעעעעעע

אהלן

חָתוּאֵל 17/12/2017 665 צפיות אין תגובות
עעעעעעעע

כרגע אני יושבת במרפסת והריח הוא כמו של הרכבת ביום ראשון בבוקר. אני לא יודעת איך להסביר לאנשים שלא נוסעים ברכבות מה זה הריח הזה, אולי אגיד שזה שילוב של ניחוחות האביב עם זיעה חמוצה. בקיצור מסריח. אני מדליקה עד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה. בתיאבון אומרים למי שאוכל ליד אנשים ואני אוכלת לבד ומחביאה אוכל במגירות ובארונות ומתחת למיטה, שלא נדע מצער, ואני בחיים שלי חוויתי המון. כשזה נוגע לצער אני מלכת הזמנים העצובים ואין מי שיטיל ספק בכל זה, יש לי הוכחות כתובות וחתומות מכל מי שתרצו כפול עשר. יש לי אישור מלפחות עשרים פסיכיאטרים שונים, חמש פסיכולוגיות קליניות וכמה מטפלים בעיסוק ופסיכותרפיסטיות. בקרוב גם אקבל קצבה מביטוח לאומי וזה הכל. מיציתי. בוועדה ישאלו אותי אם אני מצחצחת שיניים כל יום, אם אני מתלבשת לבד או בעזרת השם. אתם רואים שיש לי סטייל והבל הפה הוא מהסיגריות שעישנתי דקה לפני. אני אומרת לכם, זה אבסורד לחיות ככה. זה ממש לא נעים שבאים ופותחים את הפה שלכם, עם כל הקללות שמותרות לפי הDSM שהוא ספר החוקים ואומרים לי, אני ככה, אני לא בסדר, שרוטה, משוגעת, לא לעניין. זה לא לעניין בכלל כל העוול הזה שאתם עושים לי. הלבוש הולם השיער מסורק השיניים לא תותבות ואני סובלת מחרדה מנטלית קלה עד קשה (אבל הכל יחסי). אם הייתי ילד רעב באפריקה בוודאי היו מביאים מצלמות ומתעדים אותי אוכלת לראשונה בורקס פטריות נהדר. היו מביימים אותי וגורמים לי לבכות, הם היו לוחצים עלי ליצור נעליים מעלי בננה. אני כבר לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי לא אני, אם הייתי בסיטואציה אחרת והיו מחייבים אותי לנשום עמוק ולבכות למצלמה. אבל אני כבר לא בוכה הרבה.
כמו אל הכלבים ברחוב, אני מחייכת בכל הכוח עם כל השרירים של הפנים, מכווצת, אבל בתמורה הם נובחים עלי. וכנל לגבי החיים.

אהלן
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך