Chen
ח.ו מלחמה שקטה בצידה השני של מפת ישראל, אך מבחינתם "חציית קווים אדומים" זה רק להגיע לתל אביב עם הרקטות... אז אל דאגה הם עדיין לא חצו קווים אדומים. הרי סך הכל יש 131 פצועים ו4 נרצחים...

“גיבורי הדרום”

Chen 06/05/2019 133 צפיות אין תגובות
ח.ו מלחמה שקטה בצידה השני של מפת ישראל, אך מבחינתם "חציית קווים אדומים" זה רק להגיע לתל אביב עם הרקטות... אז אל דאגה הם עדיין לא חצו קווים אדומים. הרי סך הכל יש 131 פצועים ו4 נרצחים...

יום חמישי, כולי מתרגשת.
אני יוצאת לדרך חדשה זהו החלטתי. אני יוצאת מהבית, עוזבת את הצפון. לוקחת תיק צד קטן ותיק גדול על הגב וקונה כרטיס רק הלוך בכסף האחרון שנשאר.
אחרי 4 שעות נסיעה הגעתי, מרגיש כאילו נחתתי בצד השני של העולם. כל כך כיף שינוי אווירה, למה כולם אומרים שמסוכן פה אני לא מבינה האופטימיות שבי זורחת מחדש.
יום שיש התארגנות לשבת, מוזיקה, הכנת האוכל ושטיפת הרצפה, רוגע נפשי וחיוכים בלי הפסקה.
סעודת שישי נגמרת לה במנגינה, עם טעם יין טוב וגרעינים כמובן “לילה טוב חלומות פז” איחולים נאמרים אחרי שעות של הנאה.
שבת בבוקר 56;9 “קומו! למקלטים!” אזעקות צבע אדום נשמעו בעוצמה, ניסתי לרגע להבחין אם מדובר במציאות או בחלום ממלחמת לבנון השנייה. רצנו כולנו לממ”ד בלי בכלל להבין, “היה כל כך שקט עד עכשיו מה הם שוב רוצים?!” ההרגשה הזאת שהייתה באותה דקה, הייתה זאת שהפכה אותי לתושבת הדרום החדשה. “יהיה בסדר זה יחלוף, זה קורה מידי יום ביומו” התושבים הותיקים אותי מנחמים אך איך אפשר לחזור לנשום כרגיל?! יוצאים מהמקלט עושים קידוש, מרגיעים אותי וזורקים בדיחות על הצפון “אז מה? שמה אצלכם אין זיקוקים וכאלה” כולם צוחקים אך אני נבעתת, לא מבינה איך לעובדות המציאות מתכחשת. “אתם השתגעתם? זה לא מצחיק” אני נזכרת באזעקה הראשונה ששמעתי הבוקר מאז מלחמת לבנון השנייה (צפון) “איך אפשר לחזור לשיגרה?!” אך שוב הם מצחקקים בניהם “אין אתם הצפונים פחדנים זה משהו, כולה אזעקה אחת זה לא ביג דיל, תפסיקו להיות כאלה מפונקים” האמת, נרגעתי פתאום הבנתי שהוא צודק, שכל הזמן הזה ישבנו בצד השני בלי ללמוד ‘להתרגל’. התחלתי לצחוק ולנסות לחזור לשיגרה, שיחקנו קלפים ועשינו סעודה.
השעה 11;12 תזוזת מבנים חזקה לפתע נשמעה אזעקה חזקה רצנו לממ”ד נכנסנו ונרגענו, לאחר 5 דקות צחקנו על ההתנשפות של יוסי בחבורה, זה שנכנס אחרון תמיד וסוגר את דלת הממ”ד אחריו.
יצאנו ודיסקסנו על מה יכול להיות המצב, נבהלנו קצת אך חזרנו שוב לשיגרה.
השעה 27;13 רעידת מבנים זיעזעה את כל הדירה, אזעקה נוספת נשמעה, בשניות מבלי להבחין רצנו כולנו אל תוך הממ”ד “עוד הפעם?! בתדר כזה? עושה רושם שזה כבר לא עוד מצב רגיל, יש מצב שהולך להיות משהו יותר רציני”. כל אחד מוסיף להערה “מה יש מצב שצהל מתקיף אותם בחזרה?” הכל נפתח על השולחן, מנסים להבין מה המצב. נשארתי בממ”ד לא רציתי לצאת אך אותה ילדה קטנה שבאה אליי ואמרה בחיוך “אל תדאגי זה קורה לפעמים, זה יעבור” שינתה לי את תפיסת המחשבה. פתאום קלטתי שבצד השני של הארץ חיים אזרחים עם תפיסה כל כך שונה מאיתנו, חיים גיבורים ששורדים ונלחמים למעננו, למען מדינת ישראל. אז יצאתי, רציתי להמשיך להיות חזקה לא לשגת חזרה, יש כאלה שזה הבית שלהם כאן ואין להם שום מוצא.
07;20 הבדלה, מוצאי שבת “ברוך המבדיל בין קודש לחול” עוד לא הספקנו לומר אמן ואזעקה נוספת נשמעה, הפעם זה היה חזק, הפעם זה היה קרוב הרגשתי פחד עצום פתאום, משהו שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן. “הכל בסדר את בממ”ד” הם אמרו לי בחיוך מובטח.
יום ראשון, יום יפה ובהיר, אזעקה אחת לא נשמעה מאתמול לבינתים. יצאתי קצת בחששות לחפש עבודה אך נרגעתי בסופו של דבר ונכנסתי לכח אדם. אזעקה נוספת נשמעה חזקה מהרגיל, בומים מזעזעים, הרגשתי חוסר אונים. רצתי ברחוב וחיפשתי לי מסתור, נכנסתי אל מתוך סימטאה שבה הייתה בחורה צעירה ועוד גבר ככל הנראה בשנות ה40, שמתי ידיים על הראש ומילמלתי פסוקי תהילים, ביקשתי בשונה מתמיד רק חיים.
האזעקה נפסקה ובאתי לצאת לכיוון התחנה אך פתאום היא נשמעה שוב לא נתנה לי לשכוח מהקודמת, “לא לפחד” אותו גבר בן ה40 צעק לנו באגרסיביות רבה, הבחנתי במבטא הערבי שיצא מגרונו אך זה לא מה שהרתיע אותי. הוא התחיל לצוטט מילים מהקוראן ומילמל בשקט “תפגעו תפגעו” לאחר מכן נשמע בום חזק והכל רעד, זה הרגיש כאילו זה נפל ממש כאן. הוא החל לצעוק “אודרוב אודרוב יאלה” ראיתי בפניו המפחידות את הרצון העז הזה, את ההרגשת סיפוק הזאת לראות אותנו מפחדים וצועקים, לראות אותנו כביכול חסרי אונים.
לפתע שכחתי מכל השאיפות שלי לעתיד רק התמקדתי בלשרוד כרגע את ההווה.
זה נגמר ברוך ה’, הצלחנו לצאת משם בחיים בסופו של דבר אך זאת טראומה שאני לא אשכח, חוויה כואבת ומרסקת.
נכון,אני כאן בדרום, בשיא ההסלמה, בתוך כל הבלאגן, בכל הפחד הזה. אבל הבנתי דבר אחד חשוב, הבנתי שרק שאתה חווה את כאבו של האחר אתה מבין באיזה עולם הוא חי.
אז היום אני לא שולחת חיבוקים לתושבי הדרום, היום אני חלק מהם, היום אני נלחמת איתם ביחד למען כל מדינת ישראל. למען השקט.
יהי זכרם ברוך של ההרוגים.
רפואה שלמה לכל הפצועים.

“גיבורי הדרום”
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך