על אהבה ומוות

23/08/2018 107 צפיות אין תגובות

בהתחלה זה מין רעד כזה. צמרמורת.
הא מטייל מכפות רגליי ועד קודקוד ראשי.
עורי סומר וליבי דופק בקצב מהיר ואיטי כאחד.
לפני שאני בכלל שמה לב למה שקורה סביבי אני מכונסת לתנוחת כדור.
כולי רועדת בטירוף וזה לא פוסק. לא משנה מה אני עושה זה לא פוסק. הלוואי וזה יפסק. שמישהו יעשה שזה יפסק.
השמיים והאדמה הם אותו תחום אפור ואני מפחדת.

ואני מנסה להירגע. נכון, אני מפחדת. אבל הפחד לא מגדיר אותי. אני יכולה לפחד ועדיין לא להיות בן אדם פחדן.
אני מנסה להתנהל ממקום רציונאלי. כי בסך הכל אין סיבה ממשית לפחד. אבל הוא קיים. בזה אני בטוחה.
אני מנסה לקחת כמה רגעים בכדי להבין מה קורה סביבי. איפה אני ומה קרה. ואני לא יודעת אם יש שיפור או הרעה, אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לקחת עוד צעד קדימה ולנתח את המצב. מה קורה, ולמה זה קורה לי, ומה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה יותר. כי אם אני לא אעזור לעצמי אף אחד לא יעזור.
אני מנסה לשקוע בטוּב ובאהבת חינם ובמוסריות ובערכים ובכל דבר פרט לחרדה. לא לתת לה כל כך הרבה מקום.

וזה פעם ראשונה שאני חושבת מחשבות גדולות כאלו. על איזה מין בן אדם אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להתנהל מעכשיו ואלך. והתמונה עדיין לא ברורה לחלוטין אבל יש קווי מתאר. אני יודעת שאני לא רוצה לפחד יותר. אני יודעת שאני לא רוצה להיות חלשה יותר. אני יודעת שאני לא רוצה להיות שבורה יותר.

והרעד מתחיל לחלוף והזיעה שעל מצחי מתקררת לאיטה והלב עדיין דופק חזק אבל כבר בקצב אחיד והנשימות עדיין עמוקות וכבדות אבל זה בכדי להזין את הריאות ולא את הסיוט.

ולפעמים זה נראה שהמצב הוא תמידי. שהוא לעולם לא באמת ישתנה. שאני לעולם לא אתגבר. לא באמת. לפעמים זה נראה שהאור בקצה ישנו.
שאני רק צריכה למצוא את הקצה הנכון.
לפעמים לא ממש אכפת לי.

אני מניחה, שהכל ייגמר יום אחד, שכל הרע והמועקה והשנאה והכאב, הכאב הכל כך גדול, ייגמרו.
כשאמות, או כשאתאהב. אחד מהשניים.
כל שנותר הוא לחכות ולראות מה יגיע קודם.

על אהבה ומוות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך