אני יודעת שהסוף קצת מוזר אבל אני חושבת שהסוף הזה נחוץ.

המשימה

19/04/2010 630 צפיות תגובה אחת
אני יודעת שהסוף קצת מוזר אבל אני חושבת שהסוף הזה נחוץ.

זה היה לילה שקט. לא ידעתי לאן לפנות ידעתי שאני באזור השרון אך לא ידעתי איפה בדיוק. מה לעשות? אסור לי להתקדם כי אני עלול להאבד אפילו יותר עמוק ביער. ואני לא מכיר את האזור אז אני לא אוכל להישאר לישון כי יש אפשרות של חיות רעות או…. אני לא רוצה לחשוב על אפשרות של עוד אנשים במקום. אם אתגלה בתוך המחנה הצבאי אבלה את שארית חיי בכלא סגור. איך נכנסתי לבוץ הזה?
חיכיתי לקול, לציוץ שיושיע אותי מהמצב הנורא שנקלעתי אליו. רגלי כאבו מהמאמץ שעברתי כדי להגיע לכאן. החלטתי לשכב על האפר. במצבי אפילו האדמה הקשה ששהתה מתחת לרגלי נראתה מזמינה. הרהרתי בהבטחות הרבות שהובטחו לי ובנהן כסף, הגנה אפילו כבוד הובטח לי. לפני יומיים היתי בטוח במעשה שעמדתי לעשות ועכשיו אני עושה אותו וחרטה מציפה את כולי. משימתי היתה לגנוב כמה מסמכים מן הבסיס ולמסור אותם לחברי. כשסיפרו לי את תוכן המשימה לא שאלתי שאלות אולי היתי פזיז מדי אבל הסכמתי מיד. בניגוד לרצוני עיני התחילו להעצם ולאט לאט שקעתי בשינה טרודה עד מאוד.
התעוררתי לאור קולות ונביחות כלבים. “הוא שם!” צעקו. קמתי מיד והתחלתי לרוץ לרוץ ולרוץ. “הנה הוא!” שעמתי אותם צועקים. רגלי כאבו עד שנתקעתי באבן ומעדתי, קמתי מיד למרות שהרגשתי שרגלי מדממות. המשכתי לרוץ במלוא המרץ אך לצערי נפלתי עוד פעם אך הפעם נפלתי לבור. הרודפים עקפו אותי והמשיכו במרדף “אחרי” ובנתיים חשבתי מה יקרה אם אגיע ליעקב ואין בידי כלום. מרוב חמדנות לזהב כבוד והגנה התחלתי בלי שום היסוס או מחשבה תחילה להמציא עובדות מרעישות, מזויעות והכי חשוב לא נכונות. הסיפור הזה קשה לי בכל מקרה איני יכול לספר מה כתבתי על הבסיס. אחרי שמלאתי שלושה דפים התחלתי לחשוב איך אוכל להחלץ? לבסוף החלטתי לחכות כמה שעות עד שהחילים יתיאשו ויחזרו למעונתהם. כעבור ארבע שעות טיפסתי בדממה מהבור והתגנבתי מחוץ למחנה. מכיווןשהיה זה אור דמדומים ולא חשכה מוחלטת לא היו לי יותר מדי קשיים למצוא את הדרך הביתה.
“השגת את זה?” שאל יעקב אחרי שדאג שהדלת תהיה נעולה והתריסים יהיו סגורים. כמובן עניתי באדישות למרות שבתוכי סערתי כולי. יעקב חטף את המסמכים ברעבתנות.
כעבור שלושה ימים זמתי בדחיפות לדירה של יעקב ושם נמסרו לי ברכות עידוד כבוד וסכום מכובד של כסף. חזרתי הביתה מאושר עד ששמעתי הודעה שאבי נמצא בכלא בהעשמת פריצה למחנה סגור והמצאת זוועות למחנה. ואז העובדה הכתה בי בכל הכוח שהסיבה שיעקב רצה את המסמכים היא בגלל שהוא וחבריו רצו לפרסם בעיתון כתבה מרעישה ולקבל מיליונים על פרסום זה.
עכשיו כבר קשה לי מדי אספר רק שהחלטתי היתה ברורה לקפוץ מצוק. כך עשיתי וכשהתעוררתי מאציתי את עצמי בבית חולים ואבי יושב לידי מתיפח בלחש. “אבא”
“אל תדבר בני עליך לנוח!” .
“לא, אני פרצתי למחנה אני אני!”.
“די אתה הוזה לך לישון”.
סוף סיפורי הוא עצוב לבסוף גילו שאני האשם אך בגלל נסיוני להתאבד ביליתי את שארית חיי לא בכלא אלא במקום לחולי נפש ושם כתבתי את סיפורי ושם אמשיך לסבול עד מותי שבנסיוני ידעתי להכיר אותו.

המשימה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

עצוב

20/07/2010 19:13
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך