בעבודה של הסבא.

23/09/2019 75 צפיות אין תגובות

נכתב 2000/04/04
התרגום התחלתי 2014/8/15
אצלנו בבסיס החלטנו לעשות “יום ההורים” וכל אחד היה יכול להביא את יקיריהם.
לכיכר שבין שני האנגרים נלקחו מטוסים ומסוקים צבאיים: F-15, F – 16 , פנטום, סיקורסקי ועוד רבים אחרים.
זה היה יום הראשון של חג הפסח, ונלי הייתה יכלה להביא את כל שלושה מהנכדים שלנו. הגדולה – שיר, בת 8 שנים וקצת יותר מחודשיים, השנייה – גלי, בת 4 שנים ו -9 חודשים, וינון – בן שנאתים ו – 3,5 חודשים.
הם פעם הראשונים בין המטוסים ולא יכולים לקשור לתמונה הכוללת של “היתושים” בטיסה, שהם אוהבים לראות מהמרפסת, עם ענקים אלה שקבועים ולא זזים .
הם שמעו שיגיעו אליי לעבודה ויראו את המטוסים. ועכשיו הם כאן, והם אוהבים את האווירה החגיגית, הרבה אנשים וילדים, השמעת מוסיקה, משהו מדבר המיקרופון, וכו’ ‘.
אבל הם ילדים קטנים, ומטוסי במרחק כזה זרים להם – לילדי תחושה של “לונה פרק” והם רוצים לראות עוד משהו.
הנה מוכרים פופקורן ועד איזו שהוא אוכל, והם עסוקים בלחרוק ומסתכלים אך ממסלול רחוקים , ממריאים מטוסי קרב. רועש נסבל, אבל המטוסים קרובים יותר נרעם מוכרים לעין, והכי חשוב, שאיתם הילדים מכירים – בטיסה.
מסוקים של חברות שונות, חגים באוויר ומחכים להמראת הפגנה של אכהם השופץ “האפאצ’י”.
עד שהוא ימריא, נלי לקח את הבנות לשרוטים. אנחנו עם יינון מחכים להם קרוב. את ראשו, הוא לא מרים מ הקופסה של פופקורן, ושיער הארוך, שעדין לא ניחתך, מכסה את פניו מכל הצדדים.
לפתע, אחד ממטוסים שהמריא, מעפיל “פורסג”, וכנר מעלה את המטוס בשמיים ישירות מעל האנגרים. המנועים, כל הכוח שלהם, מכים באדמה, אשר, יחד עם האוויר והפנימי שלנו ונרעדה בתדר גבוה ומשרעת גדולה.
אני כל הזמן מסתכל על ינון ורואה שהוא נרעד וקפא. ידיים קטנות משיכות להחזיק את קופסה, אבל משהו בפוזה שלו השתנה. מייד נופל לכרוע ומסתכל בפרצופו. תחת התסרוקת השופעת זורמות נחלי דמעות. הוא לא שואג “בקול,” דמעות זולגות בשקט – הוא בודד בשאגה המוזרה, והנוראית זה, הוא מבוהל ועד שאוצמת הכול עדיין חזקה והלם בכוח מלא, אני סוגר לו את האוזניים, מחבק, ומנסה להרגיע אותה.
כאשר, כעבור כמה רגעים, המטוס השני עושה את הטריק הזה, אני מספיק לסגור את אוזניו של הילד ולוקח, כדי להפחית את הרעד שלו, בזרועותיי.
טייסים – בעצמם ילדים, עושים את זה בתהלוכות ומפגני רעבה, לא אכפת להם את העובדה שיש ילדים קטנים.
לאחר זמן מה, נלי בונות יוצאות.
פעם, לפני שנים רבות, היא עבדה בבניין הזה ועדיין יש אנשים שזוכרים אותה.
יינון נרגע קצת, יורד אל אדמה, ושוב אנחנו הולכים למטוסים להסתכל על המראת “אפצ’י”.
אנחנו לא הולכים יותר קרוב ונשארים בשטח הפתוח. במדחפים של מסוק הקרב הזה, מעורר ההוריקן וילדים לא צריכים להיות בו.
בינונית – גלי, מתלוננת שמרגישה רע ועכשיו אני לוקח אותה בזרועותיי. בודק מצח בשפתיים – נראה שיש חום לילדה.
לפתע, מטוס נוסף מגיע ל”פורסג”. לצעוק לנלי שתסגור אוזניים לינון, ובעצמי מחבק את גלי ומכסה את אוזניה. הגדולה – שיר, נשארת בשירות עצמי. תחת רעם בלתי נסבל היא מתכופפת, סוגרת את אוזניה בשתי הידיים, ורצה לאן שהוא בתקווה להימלט ממרעש האיום הזה. ואז, כשהוא ראה אותנו רצה לכיווננו, ממשיכה לסגור את האוזניים, ונצמדת אליי.
לבי מפסיק לפעום. כרגע, באופן אישי, ראיתי לא על מישהו, על נכדתי, את מה שקרה לפני 60 שנים ומה שיכול לקרות גם היום.
אנחנו כבר לא רוצים להסתכל על ההמראה “אפצ’י” – אנחנו נראה את זה בטיסה, במרחק בטוח והלכים למעבד שלי. שם שקט, יש מיזוג אוויר וצריך רק להסתכל שילדים לא אגו בדברים אשר עשויים לסכן אותם.
מגיע בזמן ארוחת צהריים, ונלי לוקחת את הילדים למכונית כדי לאכיל אותם בבית.
כך הסתיים ביקור של הנכדים בעבודה שלי.
בערב, בהחלפת חוויות עם הילדים, אנחנו שוכים שאני רשום למספרה נישאר פרוע.

בעבודה של הסבא.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך