אריאל
הממ. חירבוש אגדי. איןלימושג

חום, לעזזאל חום (או: הנחריים)

אריאל 17/12/2017 320 צפיות 3 תגובות
הממ. חירבוש אגדי. איןלימושג

קפוא והצ’י דולף לך מהנחריים.
שתי גרביים, שתי מכנסיים ורעידות כאילו היית הפלאש שהיה מטרונום שהיו לו שיניים מתקתקות.
קר כלכך ושילה מגיעה: עור לבן כמו שלגיה ומעיל פתוח מעל פיג’מה של דובנים ‘קפפ… ואאא’ היא אומרת במעגלים וזה כאילו מלודיה למקצב שלך (תק תק תק: רעידה רעידה רעידה)
‘את שיכורה?’ אתה שואל כשהיא נשכבת פתאום ועושה מלאך שלג על הריצפה בין כל הדפים: סיכומים בוורולוגיה, תרגילים בסטטיסטיקה ותווים של שירי ילדים
‘ממממההה?’ היא שרה ‘לללללא’
אתה נוחר ‘את נשמעת שיכורה’
‘ממממההה, לא. פשוט קפפ אאאאווו’
אתה מביט בה, מתחת למעיל רגליה הארוכות חשופות לגמרי; יחפות עם ציפורניים משוכות בסגול.
‘את ניראת שיכורה’ אתה צוחק, אבל אז אחרי רגע: ‘באמת קפוא’
‘קקקפפ אווו’ היא הומה שוב ובלי לחכות להזמנה, מזנקת לתוך מטתך ואתה מזדעק בכאב: ‘היי!’
‘אם תתן לי להישאר’ היא מצחקקת ‘אני אגלה לך סוד’
אתה מזעיף פנים, אבל חום גופה מתוק כמו קרמל ורגליה מתפתלות סביבך כמו ליקריץ, אז אתה פותח את השמיכה בשבילה וסוגר אחרי שהיא נכנסת. ‘בסדר’ אתה אומר.
‘בסססדדדר’ היא שרה, מעבירה יד על לחייך הלבנות ואומרת בחיבה: ‘אתה חמוד כמו סוריקטה’
‘הממ’
‘כן’ היא צוחקת ואז בדרמטיות שלא קצה הלילה: ‘אוי, הסוד הסוד! אני צריכה לגלות לך סוד’
‘אז תגלי’ אתה נאנח, לא מרוכז בדבריה אבל מרוכז בה: החום. החום: דולף לה מהרגליים והבטן אל תוכך, כמו הילה, כמו קסם, כמו כיריים.
‘אבל שכחתי אותו!’ היא צווחת ‘שכחתי! שכחתי!’
‘בסדר’ אתה אומר אבל היא מנופפת בידיה וכמו באמצע אריה אופראית אדירה היא מתחרפנת
‘ זה בסדר. בסדר גמור’ אתה מתעצבן, הרעש רוצח לך את היכולת לישון ואם כל ריקוד תיאטרלי של ידיה חום בורח מפתחים קטנים שנוצרים בשמיכה.
חום, חום, חום: אתה מדמיין אותו כמו יצורים זהובים צמרירים, פועמים, קלים מאוויר כמו כדור פורח, נמהלים בדיפוזיה נוראה בקור, במקום לחבק אותך אותך אותך!
לעזזאל.
‘תפסיקי לזוז!’
‘מממההה’ היא אומרת אבל מפסיקה ואתה מחייך אליה בחן, היא בעצם גם חום. או, אם לדייק, אימא חום: נודפת יצורים צמריריים. אלייך.
‘יופי’ אתה אומר לה ומתעטף בה תחת השמיכה. הנשימות שלה מדגדגות ומריחות כמו אציטון ולרגע אתה תוהה עד כמה האויר שזולג מפיה דליק, עד כדי כך קר. אתה צוחק. זה מצחיק.
‘מה מצחיק?’ היא שואלת
‘תארי לך איזה מגניב היה אם דברים היו בעצם יצורים קטנים כאלה- – ‘
‘כמו חיידקים?’ היא משהקת
‘כן! , כאילו לא!’ אתה מזעיף פנים ‘זה גם אבל זה לא מה שהתכוונתי!’
ואתה מתחיל להסביר לה למה התכוונת אבל היא עוצרת אותך ‘אתה כזה חמוד כשאתה ככה עם הפרצוף הזה’ היא מחייכת ומעבירה לך יד על הפנים ‘כאילו למצח שלך יש גומות צחוק’
‘בידיו – – ‘ אתה מתחיל לומר לה אבל נעצר כי פתאום היא מצמידה את שפתיה לשפתייך והנשיקה שלה היא כמו זיקוק דינור בקצה עוגה, כמו חנוכה. אתה ועוצם עניים ומדמיין יצורים זהובים וצמרריים יורדים בזהירות מבית הבליעה אל פנים גרונך.
חום חום חום.
‘הו!’ אבל שילה פתאום מתנתקת ממך, היצורים, היצורים! אתה חושב ואתה כמעט יכול לראות אותם נסחפים אל הקור ‘נזכרתי בסודדדדד!’ היא שרה, הצחוק שלה כמו בועות ואפילו שבאלך לצעוק עליה שהיא פותחת אותכם לקור אתה סותם: רק שהחום לא יברח לך מהפה. שלא: היצורים! היצורים!
‘הסוד!’ היא מכריזה ‘הסוד הוא שלא היה בכלל שום סוד-ד. לא היה שום סוד לגלות!’ והיא מנופפת בידיה כמו טווס ומשהקת וצוחקת והחום בורח, רק שאת הפה אתה מקפיד לסגור. עד שאתה נזכר בנחריים.
שיט. הו שיט


חום, לעזזאל חום (או: הנחריים)
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אהבתי. כתיבה טובה ומוקפדת ומלאת חיים (חום שבורח מהנחיריים)

17/12/2017 12:53

זה נחמד, like ????????????

17/12/2017 17:14

זה חמוד. סלייף לייף. זה יכול להיות מונולוג ממש טוב

20/12/2017 19:06
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך