סיפור ישן שאוליב אוהבת

הצ’פופ לא היה ציפור, ובמיוחד – הוא לא היה תרנגולת. יום אחד בחודש מאי התנועעו השיחים שבקצה המשק. הארנבות הרימו אוזניים, התרנגולות הטו עין. מהשיחים יצא יצור צבעוני וגאוותן – הצַ’פּוּפּ.
חשבתי לגרש אותו ביריות, מפני שנראה כמו קרוב משפחה של הנמיה או של הצ’ופקברה. אבל כשהתקרב, ואז כבר הייתי ממש קרוב לסחיטה של ההדק, ראיתי שהוא לא חיה טורפת. למעשה נראה כמו ציפור גדולה וצבעונית, בעלת נוצות ססגוניות מתנוססות כמו שלטי פרסומת, בעלת שיערות ארוכות שנגררו אחריה על הקרקע.
הארנבות נמשכו אל צבעיו הצבעוניים. הפרות הניחו לו לטפס על הגב שלהן ולקרקר שם. אבל התרנגולות היו אלה שנמשכו אחריו במיוחד. למעשה, שיירת התרנגולות שהלכו בעקבותיו לכל מקום הייתה כמו איבר נוסף של גופו, כמו זנב שני. שובל.
בלילות הראשונים היה מטפס על גב של אחת הפרות ומתחיל לשיר. שירתו הזכירה מבחינת הצליל את הכנרית, ומבחינת התבנית את שירת הלוויתן. המלודיות היו נעימות, בסיסיות, וחזרו על עצמן. עם כל חזרה, המלודיות היו משתנות מעט – הוא עשה ואריאציות. ובגלל השינויים הפשוטים האלה, נדמה שכל פעם המציא מנגינה חדשה. (רק ממש לקראת הסוף הבנתי שהמנגינות חזרו על עצמן. למעשה יצרו מעין מעגל, או שרשרת, שכל חוליה בה יצרה הרגשה של שינוי ביחס לחוליה הקודמת. אך למעשה הייתה זו המקבילה המוזיקלית של אשליה אופטית – מי שעקב בדקדקנות היה יכול לגלות שלאחר כמה חוליות, חזר היצור אל החוליה הראשונה). ובזמן ששר, התרנגולות היו מתקבצות לאורך הגדר של הרפת, כמו נערות צעירות שנדבקות אל המחסומים מתחת לבמה בהופעת רוק. כך, הן הצטופפו מפני הקור, קרקרו ביחד, ונרדמו לקול שיריו של הצ’פופ.
***
ביום הראשון אישתי אמרה לי לתקוע לו כדור בראש, למרוט את הנוצות ואת השיערות ואת כל יתר הגנדורים הצבעוניים שהסתירו את העור האמיתי שלו, למשוך אותו ברוטב ברביקיו ולעשות ממנו פיקניק. אמרתי לה שאני לא הורג ללא סיבה. ואכן, היצור התברר כלא מזיק. ואפילו העלה את המורל של החיות במשק שלנו. ברדת הערב, כשהתחיל לשיר, אישתי קמה ונצמדה לחלון, עיניה חשדניות, מסוקרנות, נוטות להישבות בקסם. וכשראיתי אותה באותו רגע ידעתי שלטוב ולרע, הצ’פופ כאן כדי להישאר. הוא לא הולך לשום מקום.
מצאתי את עצמי מתבונן בו בפליאה בשעה שהייתי אמור לעבוד. למשל, כשחלבתי את הפרות או כשתיקנתי את הגג. כל יום, במשך שעה, בדיוק לקראת סוף הבוקר, הוא היה מציג את עצמו במדשאה שמול חלונות חדר האוכל: אור השמש השתקף בפלומתו המבריקה ויצר שלל דוגמאות צבעוניות על קירות הבית ועל גזעי הענפים. אז, הוא היה זוהר והילה סביבו – כמו הירח, או כמו דימויים של הירח – אני מוכן להישבע. עצב, בדידות, מלנכוליה. הוא העביר בי צמרמורות של קור באמצע הקיץ, באמצע היום. דווקא כשזהר במיליון צבעים, נראה לי חיוור יותר מתמיד.
באמצע יוני אישתי המציאה לו מיטה קטנה במרפסת, כמו מיטה של כלב. זה היה אחרי שהתקוטט עם התרנגול הראשי של החצר שלנו (הגבר), והתרנגול נס לו לנפשו ולא נראה עוד במשק (לקראת דצמבר שמעתי שראו אותו בפאתי החווה של הריצ’מונדים, מרוט, רעב, רטוב, נוטה למות). המעמד החדש של הצ’פופ נפח בו ביטחון וגאווה שעלו על אלה שאיתן הגיע (מי היה מאמין בכלל שזה אפשרי?). הוא חש עצמו כבן בית והרחיב את שדה פעולותיו לתוך הבית שלנו עצמו. הוא שכב על הספות והלך על המדפים ובכל מקום. ערב אחד, כשהתכוננו לישון, ראינו מתחת לשמיכה שלוש נוצות מבריקות (בצבעים ירוק, צהוב, כתום).
זה היה הרגע בו ידעתי שעליי לשים לו קץ.
במשך כל השבוע ההוא מוחי חרש מזימות. אישתי ניקתה כל היום אחריו. היצור היה אלגנטי במידה לא טבעית – מעולם לא ראינו אותו עושה את צרכיו, מעולם לא השאיר אחריו טביעות בוץ, תמיד היה מבריק ומטופח. אלא מה – לקראת הסוף, בשבוע ההוא, השיערות-נוצות החלו נושרות לו בקצב מדאיג. הן מילאו את כל הבית וגם את החצר ואת המשק. אישתי הלכה עם מטאטא בשובל הצבעוני שהשאיר אחריו וניקתה את כל הנשל שירד ממנו.
התרנגולות נעשו מיוחמות ולכן גם עצבניות ביותר לקראת הסוף. הוא היה מכרכר סביבן כמו הזכר שבזכרים, מנופף בנוצותיו, מתנפח, גדל, קופץ מעלה, שר ומחקה את קריאת הבוקר של התרנגול שברח (אבל במעין אירוניה שהיה נוצצת כמו תמיד וייחודית רק לו, ובמובן מסוים, אף פעם לא אמיתית).
בימים ההם התרנגולות קפצו על כל דבר – על עמודי גדרות, על עציצי גרניום, על שלד טרקטור אחד ישן, מורטות נוצות ומנקרות אחת את עיני השניה. קפצו על כל דבר על כל דבר ודבר – למעט הצ’פופ. הוא עצמו תמיד ידע לחמוק הצידה בזמן שניסו לעלות עליו. תמיד שמר מרחק, טיפס על פרה, על עץ, על מדף ספרים (ביום רביעי התרנגולות רדפו אחריו עד הסלון שלנו ממש. כשגירשנו אותן החוצה עם מגריפה וסילון מים, כמעט רצחו אותנו).
כל זה היה תקדים ללילה של החורבן הסופי. שמענו קולות המולה גדולה מכיוון שדה הדלועים שממזרח לבית. בדרך לשם ראינו שהגדר של הרפת נפלה, וחוץ משני חזירים ועגל, כל הדיירים של משק ביתנו ברחו אחריו. הרובה היה בידיים שלי.
***
על הדחליל, כלוא בתוך ים חיות סוערות, עצבניות, תוקפניות, מעריצות – על קצה הדחליל – עמד הצ’פופ. ראינו אותו מרחוק, כצללית שחורה על פני הירח. לא יכולנו להתקרב, מתוך חשש מפני שגעת החיות. הן צרחו וצעקו ורמסו אחת את השניה, מנסות לטפס על הדחליל. לא יכולתי לחשוב אלא על הציורים המפורסמים של הגהנום. כנראה נקלע לשם הצ’פופ – אל הדחליל – ברגע של חוסר זהירות, וכעת נותר ללא דרך מילוט. הוא נלכד. זה היה הסוף שלו.
ראיתי שנדרש לו ריכוז מירבי כדי לא ליפול מהדחליל – שהתנדנד כל הזמן ימינה ושמאלה ובנס החזיק עד הזריחה. הקסם שהחזיק את הדחליל באוויר פג ברגע הזריחה. בשניה בה אדמת השדה, שעדיין הייתה שחורה כמו הלילה, נשטפה בזוהר הכתמתם של קרן השמש הראשונה, נשמע קול סדק, והדחליל צנח. במשך זמן הנפילה של הדחליל, פעימת לב אחת ארוכה באופן קיצוני, ראיתי את העין שלו מביטה בי, מנצנצת באורח מוזר, במבט שלא ידעתי לפרש. מצוקה? התגרות? ברכת שלום? אימה?
ואז, בן רגע, הגוף שלו נשאר, אך העין נעלמה.
הלב שלי דהר פתאום. אישתי לידי לא הבינה. הדחליל צנח, והחיות נהרו מיד אל הגוף שלו הנופל. רגע אחד היה הצ’פופ באוויר, נופל, עומד להימחץ כל רגע בין פרה, חזיר, ושלוש תרנגולות. רגע אחר כך התפוצץ מה שהיה הגוף, והפך לתצוגה אווירית של נוצות צבעוניות. החיות המבולבלות היו כולן מכוסות בשיערות צבעוניות, מביטות אחת בשניה בתמיהה ובהלם. לאן נעלם הצ’פופ?
לא הלכתי שולל אחרי מאחז העיניים. “אסור לתת לו לברוח!” צעקתי לאישתי. רצתי קדימה, הרובה ביד שלי. מעבר להמולת החיות השדה היה ריק מצמחים. אדמה חרושה. קרני השמש העולה נתנו לי את מעט האור שהייתי זקוק לו. עקפתי את המולת החיות האוויליות והמשכתי לרוץ קדימה, אל מקום בו החלו שיפוליה של גבעה ואחריה היו הזריחה והחופש. כרעתי ברך, טענתי את הרובה, כיוונתי. לא ידעתי מה אני מחפש. חיפשתי כל תנועה, כל סימן. עברו שלושים שניות ועברה דקה. האם טעיתי?
חשבתי על כך שמעולם לא ראיתי את הצורה האמיתית שלו, של הצ’פופ. איך נראה היצור, מתחת לפרווה ולנוצות? גלגלתי בזכרוני את תמונתו. מתוך הפלומה הצבעונית הציצו שתי עיניים מסתוריות, מקור מלכותי ורגליים שהיו משתנות בכמות ובאורך: לפעמים אהב לעמוד על רגל אחת ארוכה. לפעמים זחל על ארבע, מהר, נמוך, צמוד לקרקע כמו פתן. לפעמים הלך על שתיים כמו איש קטן. לפעמים –
ראיתי אותו. הזריחה חשפה אותו. הו, הו. עוד רגע והייתי מפספס. כל כך קרוב היה לראש הגבעה. האם כבר הריח את החופש?
הירייה שלי הפילה אותו. אני צלף מלידה. זרקתי את הרובה הצידה ורצתי כלפיו מלא סיפוק. רק כשהייתי ממש קרוב התבהרה בפניי הצורה האמיתית שלו. היה זה יצור קטן למדיי, ארוך, חיוור כמו נמלים לבנות ממעמקי האדמה. בחנתי אותו שוב, הוא הזכיר לטאה. הרגליים שלו היו דקות ומעוקלות, כל אחת שונה מהאחרות באורך ובצורה. סה”כ ארבע רגליים שאפשר לספור. אחת מהן עדיין בעטה. באופן כללי, לא נראה מאוד שונה מכל חיה אחרת שהסירו ממנה את ציפוי הפרווה. אם כי, צורתו הייתה מעוותת ואפילו שטנית.
***
כשבישלתי אותו בברביקיו אישתי כעסה עליי (היא לא רצתה לטעום). אחרי ביס אחד ירקתי אותו גם אני. היה לו טעם תפל. השלכתי את תכולת הצלחת אל התרנגולות שהתגודדו בחוץ, ולקול הקרקוקים והצעקות הרעבתניות שלהן, סיבנתי את הצלחת, מירקתי אותה, ייבשתי אותה. הנחתי אותה עם הצלחות הנקיות.
הקיץ נגמר, החורף הגיע. עד השנה הבאה כבר שכחנו שהיה.

סיפור ישן שאוליב אוהבת
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך