אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 7

Hurt 11/07/2019 89 צפיות אין תגובות

“אם אתה רוצה שזה יקרה, תדאג שזה יקרה – ככה אבא תמיד אמר לי.” אמר דוקטור סקאוץ’. “אז הרגתי את אבא. אתה מבין, אם אתה רוצה שזה יקרה, תדאג שזה יקרה.” ואז הוא צחק.
צמוד לקיר המעבדה, ג’לוס היה כבול באזיקים. השימפנזה הקשיב לפטפוטיו של המדען המשוגע, וידע שגורלו אינו מזהיר. הסימן הברור ביותר לכך, היה כאשר דוקטור סקאוץ’ הסביר לג’לוס איך הוא הולך להוציא את המוח שלו מהראש שלו ואז לפרוס אותו לפרוסות, ועל ההבדל בין מחקר מדעי in-vivo ל- in-vitro. ולאחר שהסביר כל זאת, אמר הדוקטור: “כמה נחמד שיש לידך נפש אינטליגנטית לשם שינוי.”
כמה חבל, חשב ג’לוס, שהוא הולך להרוג אותה. ג’לוס גם חשב על כך שכנראה לא יספיק להזהיר את יארגון לפני שהמדען יוציא לו את המוח מהראש, ועל כך שבת האנוש תמשיך ללכת חופשייה. ומחשבה זו הייתה המחשבה שעשתה אותו הכי מודאג.
לפתע, דוקטור סקאוץ’ הפך לקרפדה. ג’לוס לא ציפה לכך.

– –

בפרק הקודם, התעמתו יארגון ומלי עם הדרקון ועם בת הלוויה הנאמנה שלו, קישתא. לאחר קרב סוער, הם ניצחו. כעת, הם היו צריכים למצוא את ג’לוס. שנחטף, ביחד עם החללית, בזמן שקרא למשטרה, כי גילה שמלי עלולה להיות מסוכנת מאוד.
הסיפור של ג’לוס ממשיך כאשר ג’לוס הביט בתמיהה בקרפדה שהייתה לפני רגע פרופסור משוגע. מעט לאחר מכן, שלוש בנות אנוש צעירות בלבוש לא-פורמלי נכנסו אל המעבדה.
“איזה מוח מטוגן.” אמרה אחת מהן.
“יש כאן ריח של תחת.” אמרה שניה.
“לכל הכוכב הזה יש ריח של תחת!” אמרה שלישית.
שלושתן הניחו ידיים על המותניים והביטו מלמעלה על הקרפדה.
“קרפדה? קרפדה דביקה ומלאה מחלות? יש לך את זה ביותר מגעיל?” האשימה האחת את השנייה.
“מה את רוצה? ארנב? את רוצה שאהפוך אותו לארנב חמוד?”
“כאילו את מסוגלת לעשות ארנב חמוד.”
“אני אהפוך את הכוס שלך לארנב.”
“אני אוהבת ארנבים.”
בתזמון מושלם, שלושתן הביטו בג’לוס.
“הנה הקוף.”
“מה השם שלך, יצור שעיר?”
ג’לוס תהה אם גם הן הולכות לחטוף אותו. בחוסר רצון, אמר בשפת הסימנים: “ג’לוס.”
“מה הוא עושה?”
“זה שפת הסימנים, זונה.”
“אני לא מדברת שפת הסימנים, שפחת רחוב.”
“אף אחד לא מדבר שפת הסימנים, מטומטמת.”
“תשתקו שתיכן, אני אפתור את זה.” אמרה השלישית. היא דיקלמה כמה מילים, ואז הוציאה משמלתה בקבוקון חול ושפכה אותו על ג’לוס. “הנה” אמרה.
“מה עשית, כלבת רחוב?”
“הפכתי אותו לבנאדם כדי שיוכל לדבר איתנו. תגידי תודה, מחלת מין.”
ג’לוס הרגיש מסוחרר. מוזר. הגוף שלו לא היה בפרופורציות הנכונות. הוא הרים את ידיו והביט בהן. ידיים אנושיות, דקות, חיוורות ודלילות שיער – כמעט קירחות – היו הידיים שלו. בהתחשב במה ששמע את בנות האנוש אומרות, המסקנה ההגיונית היחידה היא שהוא…
הפך לבן אנוש.
ג’לוס מעולם לא חש כה מושפל. הוא מישש את פניו, את חזהו, ואז כל חלק אחר בגופו.
לא. לא. זה לא יכול להיות, חשב. הוא החל להתנשם ולהתנשף במהירות, מרגיש חסר אוויר. הוא התכווץ, נצמד אל הקיר, מנסה לגונן על גופו שהיה כעת נטול פרווה, עירום וחשוף.
“תראי מה עשית, גאונה. הפכת אותו לגבר עירום.”
“גבר ערום בהיסטריה.”
“כבול בשלשלאות.”
“אולי תשחררי אותו במקום לעמוד שם?”
“מה את חושבת שאני, השפחה שלך?”
אחת מהן כרעה לצידו ושאלה: “היי, קוף. אתה יכול לדבר עכשיו?”
ג’לוס הביט בה, ובזעם, שמע קול אומר: “מה עשיתן לי?!”. לקח לו רגע להבין שהקול הזה בקע מגרונו שלו. “זה אני? אני מדבר?” שאל בהפתעה. הדבר גרם לו לפאניקה. “אני בן אנוש.” אמר, מאזין לקול האנושי המוזר שלו. “זה כל כך שגוי.”
“החיים לא פשוטים, תתמודד.” אמרה אותה אחת שכרעה לצידו. “עכשיו, תספר לנו: מה השם שלך?”
“אני… אני… אני ג’לוס. אני נולדתי בשביל לשרת את הצבא האימפריאלי לצידו של הקצין יארגון. התפקיד שלי הוא להטיס את החללית של הקצין, לשמור על התחזוקה בה, ולעשות כל מה שנחוץ למען שימור הסדר באימפריה.”
“משעמם.”
“אולי תכסי את החיה המסכנה. הדבר בין הרגליים שלו בוהה בי.”
“ילדה תמימה שכמוך. כאילו זה לא מה שאת אוכלת לארוחת בוקר כל יום.”
“תשתיקי את הכוס הרטוב שלך.”
“שקט! תתרכזו!”
ואז אחת מהן תפסה מוט מתכת מאחד השולחנות שבמעבדה, והקישה באמצעותו על השלשלאות שכבלו את ג’לוס. השלשלאות נפתחו כולן בן רגע. ג’לוס קפץ הצידה בחרדה. לאחר מכן שפשף את ידיו ורגליו במקומות בהן היו אזוקות. היא שיחררה אותו. אבל מה היא תעשה עכשיו? ג’לוס כבר ציפה לדבר הרע הבא שיקרה, אם משהו היה יכול להיות גרוע יותר מאשר להיהפך לבן אנוש.
“תקשיב טוב, קוף שעיר חסר שיערות שכמוך. לא מעניינים אותנו מי אתה, מה אתה מרגיש, או האימפריה המתרוממת שלך. אנחנו כאן בגלל סיבה אחת ויחידה. בגלל אחת שקוראים לה מלי.”
“אתה מכיר אותה, נכון? בלונדינית, חושבת את עצמה…”
“אנחנו יודעות שאתה מכיר אותה. אתה מבין, המכשיר הזה-” והיא שלפה מתוך מלבושיה מכשיר שהיה עשוי מעצם ארוכה ודקה, עטופה בסלילי מתכת ומחוברת לשעון ישן, “-אמר לנו שיש לך כוונות עוינות כלפיה.”
“והוביל אותנו, מכל מקום אפשרי בגלקסיה, דווקא אל חור הזוהמה הזה. מפני שאתה כאן. ומפני שלך יש כוונות עוינות כלפיה.”
זהו זה, הבין ג’לוס. היו אלה החברות של מלי. הן באו כדי לחסל אותו, מפני שידע יותר מדיי. מה הוא יעשה? הוא לא יכול להגן על עצמו. ויארגון… יארגון בצרות צרורות. אסור לו למות. הוא חייב למצוא דרך להזהיר את יארגון. “בבקשה אל תהרגו אותי.” שמע את קולו האנושי המוזר מתחנן. זה העלה בו בחילה וסחרחורת.
אחת מהן צקצקה בלשונה וגלגלה את עיניה בבוז. “אנחנו לא הולכות להרוג אותך, קופיף טיפש.”
“אנחנו הולכות להרוג אותה.”
“בסופו של דבר. לאחר שנגרום לה הרבה כאב.”
“לעת עתה, אין לך סיבה לדאוג.”
ג’לוס חשב על כך לרגע. אז אמר: “אנחנו חייבים להזהיר את האימפריה. אני צריך ליצור קשר עם הערוצים הרשמיים ולהעביר את ההודעה לדרגים הגבוהים. בת האנוש מסווגת בדרגת סיכון 6. והיא מסתובבת עכשיו עם יארגון מי יודע איפה. בבקשה-”
אחת מהן, זו שהחזיקה מוט מתכת, קטעה אותו: “מה אמרנו לך? האם קשקושים על האימפריה מעניינים אותנו?”
ג’לוס השתתק. לקח נשימה עמוקה, ואז אמר: “לא.”
היא הצליפה עם המוט על אחד משולחנות המעבדה. “נכון מאוד!” אמרה. צליל ההצלפה הדהד במעבדה.
ג’לוס התכווץ, מפוחד. למרות ששוחרר מהשלשלאות, הוא נצמד כעת אל הקיר אפילו עוד יותר. מנסה להתחבא מפני שלושת בנות האנוש.
“כל מה שאתה צריך לעשות, הוא להיות העיניים והאוזניים שלנו.” אמרה אחת מהן. “שים עליה עין. תשגיח על מה שהיא עושה, לאן היא הולכת, עם מי היא מדברת, ותדווח לנו. זה הכול. פשוט כמו תחת של תינוק.”
ג’לוס היה מבולבל מהאנלוגיה. אז עיבד את שאר הדברים. לדווח להן?
לא. זו לא הייתה הדרך הנכונה לפעול. מה שהן לא רצו לעשות, לא היה זה הדבר שהפרוטוקול ציווה עליו לעשות. ג’לוס ידע שהוא לא יכול לסטות מהפרוטוקול. “לא.” אמר. הדבר העלה בו פחד מאוד גדול, אבל הוא היה חייב להגיד להן את זה. בקול רועד, אמר: “נאמנותי הראשונה והאחרונה היא לאימפריה. כל פעולה שאעשה, אעשה למען האימפריה, ובהתאם לחוקיה. מי שלא תהיו, אני לא מקבל פקודות ממכן, בנות אנוש.” כשסיים לדבר, הרגיש את ליבו פועם בחוזקה, וחשב שגופו האנושי החלש עשוי להיות קורס ברגעים אלה. ועם זאת, הוא הרגיש משהו אחר. משהו חדש. מעין חמימות בחזהו. חמימות שהיה בה משהו מנחם, ומעצים. פתאום, ג’לוס הרגיש צורך לשנות תנוחה, לתנוחה שתופסת יותר מקום בחלל החדר. הוא יצא מתנוחת הכדור המכווץ, וניסה להיעמד על שתי רגליים ולנפח את חזהו. אבל הוא לא היה מורגל לגוף הזה, ולכן איבד שיווי משקל ונפל – באופן משפיל למדיי.
“תראי מה עשית, מלקקת סמים שכמותך. הפכת אותו לגבר ועכשיו הוא נהיה טיפש כמו גבר. את לא יכולה לעשות דבר אחד נכון?”
בת האנוש האחרת הגיבה בכך שניסתה לשרוט לראשונה את הפנים.
בינתיים, אמרה השלישית: “תקשיב לי טוב, יצור טיפש. אתה יכול לאונן על האימפריה שלך כמה שאתה רוצה. אנחנו לא מבקשות ממך לבגוד באימפריה המטומטמת שלך. אבל אם אתה רוצה לפגוע במלי המטורללת, כל מה שאתה צריך לעשות, הוא לדווח לנו על הדברים שביקשנו ממך לשים לב אליהם. אין פה שום-”
“לא.” הכריז ג’לוס. הוא ניסה להיעמד שנית, וכשהבין שזה לא הולך לעבוד, נשאר על ארבע, ובתנוחה לא מאוד נוחה, הישיר אל שלושת בנות האנוש מבט. ליבו פעם בהיסטריה. רגליו וידיו רעדו. הוא חש מבוכה כאשר יצר קשר עין. אבל במקום אחר, התחושה החמימה בחזה חזרה, ועזרה לו להגיד: “יש דרך נכונה לעשות דברים. וזו לא הדרך הנכונה. אם אתן רוצות שאעבוד איתכן, אתן צריכות לפעול בדרך הנכונה. הדרך הנכונה היא לדווח הלאה ולחכות לפקודות. אם זה לא מה שאתן מתכוונות לעשות, אין לי זמן לבזבז עליכן. יארגון זקוק לי.”
הוא החל לעשות את דרכו לכיוון היציאה מהמעבדה. על ארבע. הוא הרגיש שבכל רגע משהו יקרה: מכה תנחת עליו, אחת מהן תצעק ותצווה עליו לעצור, הוא ילכד ברשת או במלכודת אחרת. הוא הגיע לדלת היציאה מבלי שאף אחד מהדברים האלה יקרה. וכשחלף בדלת, לא העז להסתכל אחורה. הוא יצא אל הרחוב הלא מוכר, הגוף שלו היה כולו בחרדה וזיכרון המעבדה היה צמרמורת ופחד שפעמו בעורף שלו. בו זמנית הרגיש חזק ובעל יכולת ומבועת עד לשד עצמותיו. עדיין על ארבע, הוא ברח מהמעבדה הכי מהר שרגליו וידיו אפשרו לו.

– –

“עדיין חיים בבטן של הרברט?” שאל יארגון.
“הדרקון וקישתא עדיין חיים בבטן של הרברט.” אמרה מלי. “הגופים שלהם עמידים מאוד. ובתוך מערכת העיכול של איש-כריש אין דבר שיכול לפגוע בהם.”
יארגון הביט באיש הכריש הענקי. איש הכריש הענקי הביט בו חזרה. זה היה מביך.
“כמובן.” אמר יארגון והניד בראשו. “זה ברור. אני לא יודע למה לא חשבתי על כך בעצמי. אז הגוף של הרברט מהווה תא בידוד בו הם כלואים לעת עתה.”
“אם אתה לא יכול לנצח אותם, תכלא אותם.” אמרה מלי.
“זו הייתה תוכנית חכמה.” אמר יארגון. מלי הנהנה, ארשתה רצינית.
“עכשיו,” אמרה מלי. “הגיע הזמן לצאת מכאן.”
“האם את יכולה להשתמש באקדח כדי לשבור את הקיר הזה, כמו שניפצת את האקווריום?” אמר יארגון והחווה לעבר הקיר השקוף שהשקיף החוצה לעבר הנופים האורבניים של כוכב הלכת זנון.
“לא.” אמרה מלי. “אבל יש דרך אחרת.” היא הניחה ידה על גופו של איש הכריש, ואמרה ברכות: “הרברט, אתה יכול לשבור את הקיר באמצעות משקל גופך. כל מה שתצטרך לעשות הוא להתגלגל, לצבור מהירות, ולהתנגש בו.”
איש הכריש לא הראה ששמע או הבין. אך מעט לאחר מכן, החל להתגלגל בזהירות לעבר הכיוון הנגדי לקיר השקוף. בחדר הענקי עדיין עמדו מים שהגיעו עד לגובה של מותניים אנושיים. ההתגלגלות של הרברט יצרה גלים ענקיים של מים שהתיזו על הקירות ועל התקרה. אז הוא נעצר, המתין כמה רגעים, והחל להתגלגל לכיוון הקיר השקוף. יארגון ומלי עשו מאמצים מהירים לשחות הצידה כדי לפנות את הדרך.
הרברט התנגש בקיר השקוף. הקיר השקוף נמתח כמו שפלסטיק או גומי נמתחים, הגוף של הרברט המשיך לנוע החוצה, מעוות את הקיר עוד ועוד, ואז הקיר נקרע והגוף הענקי של איש הכריש היה מחוץ לבניין. ומכיוון שהייתה זו קומה גבוהה, הרברט צנח למטה ונעלם משדה הראייה. ברגע שהקיר נקרע, הצבע שלו הפך משקוף, למיליון צבעים אחרים. כמו מסך מחשב מקולקל. זרמי חשמל אלימים פרצו מכל המקומות בהם הקיר נקרע.
ובמרכז הקיר היה קרע בגודל של כריש ענקי. המים שבחדר החלו לזרום החוצה דרך הקרע, יוצרים מפל קטלני.
“נפלאות הטכנולוגיה.” אמרה מלי והחוותה לגבי הצבעים המשתוללים על הקיר הקרוע.
בחוץ, השמיים של כוכב הלכת זנון היו אפורים, ומתחתיהם השתרעו אזורי תעשייה מפוקפקים. יארגון החווה לגבי המפל הזמני שנוצר, כאשר המים שבחדר התרוקנו לאיטם החוצה דרך הקרע. “אומנות אורבנית.” יארגון אמר.
מלי חייכה.
ואז האזעקות פרצו בכל הבניין. אורות אזהרה אדומים דלקו בכל מקום, סירנות הבהבו.
יארגון ומלי הביטו אחת בשני, בשילוב של אשמה, הפתעה ובהלה.
מבעד לרעש הסירנות, מלי צעקה: “זו בוודאי התזמורת.”
ואז, נשמע כאילו הקירות מתעוררים לחיים. מכונות החלו לפעול אי שם בתוך הבניין, בקומות מתחתיהם, מסביבם, מכל הכיוונים. משהו רע עמד לבוא עליהם.
“אני חושב שהם מתכננים עבורנו תערוכה שכוללת את כל החושים.” אמר יארגון, בטון שמבהיר שזה הזמן להסתלק.
“אולי נחכה רק עד האירוע המרכזי?” אמרה מלי, בטון שהיה אמור להיות הרבה יותר רגוע ומשחקי ממה שהיה, מפני שנאלצה לצעוק בכדי להתגבר על רעש הסירנות. אבל ההבעה על פניה אמרה את מה שהטון שלה לא יכל להגיד.
ואז, בדיוק ברגע המתאים, מבעד לקיר הקרוע, הגב הענקי של הרברט הופיע.
“האם האירוע המרכזי הוא רכיבה על כריש מעופף?” שאל יארגון בצעקה נוספת.
“כמעט.” צעקה מלי בחזרה, תוך כדי שהחלה לדשדש לכיוון הקרע בקיר, במים שהיו כעת רדודים יותר וזרמו כלפי הקרע וממנו החוצה. הם כמעט הגיעו לקרע, כאשר-
לפתע – הדלתות נפרצו. לפני שהלוחמים בכלל הופיעו, יארגון השתמש באקדח היד שלו בכדי לשגר מתח של יריות כדי להרתיע את הלוחמים מלהיכנס. אם יוכל להרתיע אותם רק לכמה שניות, מלי תוכל להגיע אל הקרע ולקפוץ החוצה אל הגב של איש הכריש…
אבל הלוחמים שהופיעו לא נרתעו מהיריות. הם היו ממוגנים בחליפות מיגון כבדות. הדבר היחיד שעיקב אותם היה זרם המים שנוצר ברגע שהדלתות נפתחו – הזרם שזרם מהחדר הזה אל חדר ההמתנה. וגם זה, בעיקר הפתיע אותם והכביד מעט את ההתקדמות שלהם פנימה. אבל ברגע שהם היו בפנים, יארגון ומלי היו כמו צאן לטבח.
“מלי-” אמר יארגון, כשהבין שמלי לא נמצאת לידו. לא היה לו זמן לתהות על זה. הוא החל לרוץ במהירות על אנושית. מטח היריות לכיוונו החל שבריר שניה אחרי זה. היו אלה רובי הלם. פגיעה לא תהרוג אותו, אבל היא תשתק אותו מיידית. אסור לו להיפגע אפילו פעם אחת.
יארגון ניצל את ההזדמנות הראשונה לזנק לעבר קיר, מפני שהמים על הרצפה האטו אותו. הוא המשיך בריצה על הקירות, במהירות של נינג’ה. הוא היה צריך לשנות כיוון בלי הפסקה, בשביל שהלוחמים לא יוכלו לחזות לאן יזוז. אסור היה לו לזנק זינוקים ארוכים. כל אותו זמן חשב על מלי. לאן נעלמה. ואז, באחת ההצצות לכיוון בו ראה אותה לאחרונה, הצליח לראות כתם במים, שהלכו ונהיו רדודים מרגע לרגע.
מלי צללה. הלוחמים עדיין לא ראו אותה. היא תוכל להגיע ככה עד הקרע. אבל מה אז? היא תהיה חייבת לצאת מהמים בשביל לרוץ ולצבור תנופה לזינוק החוצה. יארגון יהיה חייב להעסיק את הלוחמים עד שזה יקרה. או ש-
זו הייתה החלטה של רגע. יארגון עשה תמרונים מורכבים כדי לבלבל את האויב, ואז חתך לכיוון המטרה שלו – מלי. הוא צלל אליה מן האוויר, ושלף אותה מן המים באותה תנועה בה נחת. מטח היריות לא התעכב לעקוב אחריו, ונחת עליהם באכזריות.
אבל אף כדור לא פגע ביארגון.
מפני שכל הכדורים פגעו במלי.
יארגון אחז את מלי והשתמש בה כמגן אנושי. ואז בשארית הכוח שלו, צבר תנופה לזינוק ענקי, נושא את שניהם, קופץ מן הבניין החוצה, ונוחת על הגב של הרברט.
ברגע שהיה על הגב של איש הכריש המעופף, יארגון צעק: “זוז!”
לא היה צורך בכך, כי הרברט כבר החל לנוע. המרחק אל הבניין הלך וגדל. מן הקרע, שנראה אפילו מוזר יותר מבחוץ, הוטחו לכיוונם יריות. אבל הרברט הגביה את עצמו עד שהיה גבוה יותר מן הבניין. וכעת אף ירייה לא יכלה להגיע אל שני בני האדם שרכבו על הגב שלו. יארגון התנשף בפראות. הוא הביט במלי. היא הייתה ספוגה מים וחסרת הכרה. השמלה שלה הייתה קרועה ממטח היריות. חבורות מילאו את הגוף שלה. היא נראתה מסכנה ואכולה, כמו גופה שנסחפה בנהר. היד שלו על הצוואר שלה הרגישה את הדופק פועם. הריאות שלה התכווצו ומשב אוויר קל יצא מהאף שלה.
יארגון אף פעם לא הרגיש אשמה וכאב כה גדולים. הרגש הכה בו כמו נוקאאוט. הוא חשב שהוא עומד להתעלף. איך היה יכול לעשות לה את זה? הגוף שלו התרוקן מאנרגיה בבת אחת. כל השרירים שלו הרגישו כמו רצועות בד קרועות. כל העצמות הרגישו שבורות ומפוררות, וכאילו הן עשויות מכאב. זו הייתה נפילת אדרנלין, ועכשיו הכה בו המחיר של המאמץ הפיזי המטורף שנדרש ממנו בשביל לרוץ ולזנק מקיר לקיר.
יארגון ידע שרובי הלם מתוכננים כך שאדם יכול לספוג מטח יריות בלי שהדבר יהיה מסוכן. יארגון למד על הפרטים המכאניים והביולוגיים של המנגנון כשהיה חניך באקדמיה הצבאית האיפמריאלית. הוא היה בטוח במאה אחוז שהדבר לא יסכן את מלי, מעבר לכמה חבורות ואובדן הכרה. יארגון גם ידע שמלי לא הייתה יכולה לברוח מהבניין ההוא בדרך אחרת. אם הייתה מנסה לקפוץ, היו יורים בה. ואז היא הייתה נסחפת עם הזרם ונופלת מהבניין בתוך המפל, הרחק מהגב של הרברט, ומטה מאות מטרים אל המוות שלה. אם היה מגן הוא עליה וחוטף את הכודרים במקומה, לא בטוח שהייתה מצליחה לקפוץ. ובכל מקרה, הוא היה נופל בשבי. וכעת, לאחר שעשו נזק כה גדול, היה צוות האבטחה של הדרקון בוודאי מענה אותו, מתחקר אותו והורג אותו. במיוחד כעת כשהדרקון לכוד בבטן של הרברט, ואנשיו של הדרקון יחשבו שיארגון הרג את הדרקון.
ההחלטה שהחליט הייתה ההחלטה הנכונה.
ובכל זאת, זה הרגיש נורא. זה הרגיש כל כך נורא.
הגוף של יארגון רצה לאבד הכרה. אבל יארגון לא הרשה לגוף שלו את הנחמה הזו. הוא היה חייב להישאר בהכרה, ולדאוג שהוא ומלי לא יחליקו מן הגב החלקלק של הכריש מטה מטה אל מותם. אז לא הייתה אפשרות אחרת. יארגון יישאר בהכרה. לאן הרברט לוקח אותם? אילו איש הכריש היה מסוגל לדבר, יארגון היה יכול לנסות להרחיק את מוחו מן האשמה הנוראית. אבל הרברט היה ענקי ובלתי מובן. יארגון נאלץ לקבל את העובדה שלעת עתה גורלו נתון בידיו (לכריש אין ידיים) של איש הכריש שהיה במקרה גם בנו של איל הפשע רב העוצמה – הדרקון – שהיה במקרה האיש (אם אפשר לקרוא לו איש) שהאנשים שלו כעת רוצים להרוג אותם.
מתחתיהם, העיר הענקית הסתחררה.
יארגון הרגיש מועקה ענקית. הוא רק רצה לברוח ממנה. הוא הציץ אחורה, בלי סיבה.
הבניין שנקרא “טירת הרשע של הדרקון” היה רחוק כעת. לפתע, יצאו מן הבניין חלליות מרדף. יארגון ספר: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.
נהדר.
מה אפשר לעשות נגד חמש חלליות מרדף כשאתה תקוע על גב של כריש מעופף?
התגובה האוטומטית של יארגון הייתה להציץ לעבר מלי, לראות מה דעתה, ולשמוע הערה שנונה. הוא עשה זאת, ותוך כדי שעשה זאת, נזכר במרירות ובכאב שהיא חסרת הכרה מפני שהשתמש בה כמגן אנושי. הכאב הכה בו חזק יותר מכל אגרוף.
יארגון העריך שנשארה בערך חצי דקה עד שחלליות המרדף יצמצמו את המרחק מספיק בכדי לפתוח באש. בייאוש מסוים, עיניו שוטטו על הגוף שלה. גם בהקשר המטורף הזה, חלק במוח שלו התעורר וראה אותה באור אחר לגמרי. ההרגשה של הגוף שלה בידיים שלו הייתה לפתע כמו חרדת קודש. אפילו כשהייתה חסרת הכרה וכל שריריה רפויים, הפנים הרפויות שלה מילאו אותו בהתרגשות.
וזה גרם לו להרגיש זעם כלפי המוח שלו, שמסוגל לחשוב ככה. ועוד בשעה כזאת.
ואז הוא שם לב לכף היד שלה. כל השרירים בגוף שלה נהיו רפויים ברגע שכדורי ההלם פגעו בה. אבל האצבעות בכף היד שלה, גם כאשר השרירים רפויים, עדיין שמרו על התנוחה בהן היו כשאיבדה את ההכרה. וזאת משום שהאצבעות היו משולבות באופן מיוחד, ששמר עליהן מקופלות גם כאשר השרירים היו רפויים. ובולטת החוצה מן האצבעות המשולבות, הייתה האגודל של מלי. האגודל שלה בלטה החוצה במחווה של הסכמה.
יארגון הביט במחזה הזה רגעים ארוכים. נדמה שהמוח שלו השתתק. האם הוא מוצא סימנים במקום בו אין דבר? האם זה מקרי?
האם עם מלי משהו היה מקרי?

אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 7
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך