אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 9

Hurt 22/07/2019 44 צפיות אין תגובות

פרק 9

“ג’לוס, ספר לנו, איך הפכת לבנאדם?” שאל יארגון.
ההתרגשות והאופוריה שאפפו את ג’לוס עקב האיחוד עם יארגון, הלכו והתחלפו בחרדה, דאגה וזהירות. איך יוכל ג’לוס לספר לו על התקרית עם שלושת בנות האנוש שהפכו אותו לבנאדם? הרי זה יאלץ אותו לספר שהוא יודע שמלי היא מבוקשת מהסוג הכי מסוכן, ומהווה איום על האימפריה כולה. הוא לא יכול להגיד את זה לפני מלי. היא תהרוג את שניהם. הפנים של ג’לוס נאטמו. מוחו קדח. מה לעשות?
“ג’לוס?” שאל יארגון שוב, מביט אחורה אל ג’לוס.
הם היו בחללית של סוחר העבדים. יארגון נהג, מלי ישבה לידו. בחלל האחורי של החללית, ג’לוס ישב על ארבע, משוחרר מהשלשלאות. אל הקירות היו כבולים שני בני אנוש נוספים – גבר ואישה. הם היו שם כשיארגון ומלי השתלטו על החללית. כשהבינו שהחללית החליפה בעלים, התחננו על חייהם ועל חירותם. יארגון ומלי הרגיעו אותם, ואמרו להם לחכות בסבלנות. “אני קצינה אימפריאלית בדרגת רב סרן גלקטי – נפשכם בטוחה איתי.” אמרה להם מלי באותו זמן, לבושה במדי הקצין של יארגון.
כעת, ג’לוס היה במצוקה. הוא היה צריך לענות ליארגון. אסור היה לו לשקר. אם לא יספר את האמת במלואה, סביר להניח שגם הוא וגם יארגון ימותו. אם יספר אמת חלקית, יהיה זה כמו לשקר, וזה היה גרוע כמו מוות. מה לעשות?
“אולי הוא לא זוכר.” שמע ג’לוס את מלי מציעה. “זה שעון קלאסי.” הוסיפה. היא פשפשה בשק השלל שהיא ויארגון החרימו מחברי הכנופיה.
יארגון הציץ. “היית מדמיינת אותו על פרק היד של קישתא?” שאל.
מלי שקלה את הדבר. “הייתי מדמיינת אותו על פרק היד של אישתו של קרוץ המציק.”
האמירה הצחיקה את יארגון.
מהחלק האחורי והחשוך של החללית, ג’לוס התבונן בהם בתמיהה. נראה ששכחו מהשאלה שיארגון שאל אותו. האם דעתם הוסחה כה בקלות? הוא הפך לבן אנוש והם היו כה בלתי סקרנים.
הוא הפך לבן אנוש!
איך הם יכלו להיות כל כך בלתי סקרנים?
לא שזה לא שירת את מטרותיו לעת עתה. ובמטרותיו – הכוונה הייתה למטרות האימפריה.כלומר, לא למות, ולמצוא דרך להעביר הלאה את המסר שמלי מהווה סכנה מדרגה שישית לאימפריה. אבל עדיין, חוסר העניין מצידם עורר בג’לוס רגש… שהיה חדש במידה מסוימת. ולא היה נעים.
“מה זה?” שאלה מלי. היא החזיקה ביד דבר שנראה כמו מדבקה שחורה.
יארגון הציץ בדבר. “מה? את לא מכירה את זה?”
“אין לי מושג מה הדבר הזה עושה.” אמרה מלי, והסניפה את הדבר דמוי המדבקה.
“אל תגידי לי שגם גדלת על אסטרואיד. זה מדבקעקוע!” אמר יארגון.
“מדבקעקוע?! תן לי לנחש: מדביקים את זה, וזה עושה עליך קעקוע.”
“עם כישורי ההסקה האלה, אין ספק שתצליחי לתפוס את חטפן.”
“להגיד את זה, לאחר שאתה ידעת דבר שאני לא ידעתי, זה מעשה שפל!” אמרה מלי. “בתור מחאה-” היא הדביקה את המדבקעקוע על פרק ידה.
יארגון הציץ עליה, נדהם, “את לא עשית את זה עכשיו. את יודעת כמה קשה להוריד את הדברים האלה?”
“בבירור, אני עשיתי את זה עכשיו. בבירור, אני לא יודעת כמה קשה להוריד את הדברים האלה. בבירור, זו אשמתך. האם זה קשה יותר מלהקפיא דג סלמון קורקורדיאני באמצעות אבקה של כוכב שביט? כי אם כן, זה יכול להיות חתיכת אתגר.”
דיו שחור החל להתפשט מן המדבקעקוע, מתחת לעורה של מלי. שולח זרועות כמו נחש, יוצר פיתולים ערמומיים, משחיר חלקים של עורה כמו פטרייה, מתפשט מן הזרוע אל הצוואר כמו רעל, עולה לעבר הפנים, מקיף את אחת מעיניה, ממלא את שפתיה ברקמה עדינה של דוגמאות. צורות וטקסטורות נוצרו על כל חלק חשוף בגופה, ובודאי נוצרו גם על החלקים הבלתי חשופים. כל מי שהיה בחללית הביט בדוגמא המתפשטת עליה בנשימה עצורה. לבסוף, הקעקוע הושלם. הוא אחז את מלי כמו דיבוק. משרטט דוגמאות מורכבות על כל חלק בגופה החשוף.
מלי חייכה, בוחנת את ידיה, שנראו כמו מוצר חדש לאחר שהקעקוע השתלט עליהן. “אתה אוהב את המראה החדש שלי?” שאלה את יארגון.
ואז, יבבה נשמעה מהחלק האחורי של החללית. יארגון ומלי פנו להסתכל. הגבר והאישה שהיו כבולים בשלשלאות שקשקו מפחד. הם הסיטו את מבטם מגופה של מלי כאילו הייתה המוות עצמו, ואם יביטו עליה, ימותו במקום. ניכר על מלי שהיא לא אוהבת את זה. יארגון העביר את מבטו מהאנשים האזוקים למלי ובחזרה. “היי,” פנה אליהם. “אנחנו לא נפגע בכם.” נראה שרצה להתקרב אליהם, אך מכיוון שנהג בחללית, נאלץ להישאר על כיסא הנהג. “אנחנו לא שייכים לכנופייה שהקעקוע הזה מייצג.” אמר יארגון והחווה לעבר הקעקוע שכיסה את מלי. הגבר והאישה האזוקים עדיין לא העזו להביט לכיוונם. “מהי הכנופייה שהקעקוע הזה מייצג?” שאל.
לאחר שנשארו בשתיקתם כמה זמן, מביטים הכי רחוק שאפשר ממלי, אמר הגבר: “הארכיטקטים.” וכאילו למילה הזו היה כוח מיסטי, נדמה שגל קור עבר בחללית. אלא שיארגון ומלי לא הרגישו את גל הקור. ואז המשיך הגבר, מביט מטה, הכי רחוק שאפשר, לפינה הרחוקה של החללית: “ואם אתם הולכים להסתובב עם הקעקוע הזה על האישה, עדיף שתהרגו אותנו עכשיו.” הקול שלו רעד. “כי ברגע שהם ידעו… הם יבואו בשבילכם. ואז רק תוכלו להתפלל למוות מהיר. כי מוות מהיר יהיה הדבר האחד שלא תקבלו.”
וכשאמר זאת, הקול שלו היה נגוע בפחד שיכול להקפיא את הקרביים של המאזין הכי אמיץ. הייתה זו אימה בצורתה הראשונית, אימה שגורמת לך לראות מוות כמו נחמה נוחה ונעימה שאפשר להתחבא בה מפני הדברים המפחידים באמת שקיימים בחיים.
“אני כבר מתה לפגוש אותם.” אמרה מלי בקלילות, טון הדיבור שלה רומז רק בעדינות על משחק המילים.
“פגישה מהירה יהיה הדבר האחד שלא תקבלי.” ענה יארגון בטון סופני. ואז, הציץ לעבר הגבר והאישה האזוקים המבועתים באחורי החללית, והצטער על שהתבדח כך על חשבון דבריו של הגבר. הוא הפטיר לכיוונם מתוך רגש אשם: “אתם תהיו בסדר. אנחנו נדאג לכך.” ואז הוא ראה את ג’לוס האנושי יושב שקוע במחשבות, עירום. ואז הוא שם לב לבגדיו שלו, שלא היו יותר מאשר תחתונים וגופייה. ואז הוא הביט במלי, מקועקעת ולובשת את מדי הקצין שלו, שיערה מוכה תלאות, וכך גם פניה, למרות הקעקוע. יארגון אמר: “אנחנו צריכים לעשות קניות.”

– –

וכך, הם הלכו ועשו קניות. לפני כן, הם שחררו את הגבר והאישה שהיו אזוקים בחללית. הללו רצו ודילגו משם כמו עכברים ששוחררו חזרה לשדות לאחר שהיו לכודים זמן רב במלכודת. את החללית של סוחר העבדים יארגון מכר לחייזר מפוקפק, ירוק, שמן וחלקלק, בעד ערימה של שטרות. הקעקועים של מלי הפחידו את כל האנשים שאיתם ניסו לעשות עסקה לפני כן, ולכן היא התחבאה מאחורי עמוד רחב בזמן שיארגון ניהל מו”מ עם החייזר. העובדה שיארגון לבש רק תחתונים וגופייה, וג’לוס לא לבש דבר, לא עזרה להתמקחות. מצד שני, החייזר היה חייזר, ומטבע הדברים, דברים כמו לבוש פחות הטרידו את בני מינו.
כשהם נכנסו לחנות בגדים, הקעקועים של מלי הבריחו את כל הלקוחות. המוכרת התחננה שייקחו כל מה שירצו, ובלבד שלא יחריבו את החנות או יהרגו אותה. מלי בחרה מגוון שמלות חדשות ומטפחת לשיער. היא גם קנתה חליפה אלקטרונית צמודה שהייתה אופנתית בכוכב הלכת זנון. את החליפה היא לבשה במקום. החליפה זהרה בצבעים זרחניים, ושינתה את הצבעים ואת הטקסטורה שלה בהתאם לסביבה. על הידיים מלי ענדה מגוון שרשראות קוצניות, וטבעות שהקיפו את פרקי זרועותיה והיו משובצות אבנים יקרות. לסיום, ניגשה אל דוכן הפאות הביולוגיות ובחרה בקבוקון עם תוית בצבע סגול כהה. היא פתחה את הבקבוקון וטפטפה שלוש טיפות על הראש שלה. מהר מאוד, צבע השיער שלה השתנה, וקצותיו החלו להתארך. לאחר דקה, שיערה הבלונדיני הגלי באורך בינוני הפך לשיער ארוך, סגול, חלק ומבריק. היא בחנה את המראה החדש שלה באחת המראות, והחליטה שהיא צריכה משקפי שמש ורודות. בדרך לדוכן משקפי השמש, היא עברה דרך מחלקת שרווליות הקיץ החלליות (למעשה הייתה זו קולקציה מיוחדת עבור מערכות דו-שמשיות), ואז היא שכחה לגבי משקפי השמש, וההרפתקה שלה רק החלה.
“מה שמיוחד במערכות שמש נידחות כמו אלה,” אמר יארגון. “הוא שהאופנה פה כל כך שונה. אפשר למצוא כאן אביזרי לבוש שאתה אפילו לא יודע איך לקרוא להם, ומה השימוש שלהם. לאחר שחזרנו מהקרב בתשע המערכות הסיזיפיות, הפלוגה עצרה במעבר סנדמור-זטא, והבאתי לדניז פרחי-פנים, כי הנשים המקומיות נהגו לכסות את הפנים שלהן בפרחים. אתה זוכר את זה?”
מבעד למראה, ג’לוס החזיר מבט ליארגון. ג’לוס לבש חליפה קלאסית מיושנת עם עניבת פרפר משובצת ועליונית בצבע בורדו. ג’לוס הרגיש בתוך החליפה כמו בתוך תא עינויים. העמידה על שתיים הייתה קשה ומסובכת, והיה עליו להישען על המדפים ועל כל עצם בקרבתו, בכדי לא לאבד את שיווי המשקל. אבל כעת, עם החליפה, טווח התנועה הוגבל אפילו יותר. איך בני אנוש מסוגלים לחיות ככה? זאת לא הצליח ג’לוס להבין.
“כן, הקצין יארגון, אני זוכר את זה.” ענה ג’לוס בקול חסר חיים. הקול האנושי של ג’לוס היה מוזר לשניהם, ולרגע שניהם שתקו בהפתעה ובחוסר נוחות. יארגון ראה את העצב בעיניים של הקוף שהפך לאדם, וניסה לנחם אותו: “דברים יחזרו לאיך שהם היו בקרוב, אתה יודע את זה, נכון?”
במקום לענות, ג’לוס שקל האם לספר לו על מה שלמד על מלי, ועל האיום שמהווה. האם זו ההזדמנות? האם תהיה הזדמנות טובה יותר? ג’לוס הביט סביבו. מבעד לשורות המדפים, הדוכנים והמעברים העמוסים פריטי לבוש אנושיים, הוא לא הצליח לראות את מלי. האם היא רחוקה מספיק בשביל שלא תשמע אותו מדבר? לא. זה מסוכן מדיי. הוא לא יסכן הכל על תכנית כה לא בטוחה. היא יצטרך לחכות לזמן שלו. הוא יצטרך לחכות עד שיהיו מופרדים ממלי באופן מוחלט יותר.
“הקצין יארגון,” אמר ג’לוס. “אני יודע ששיקול דעתך יותר טוב משלי, אבל אני חש שזו חובתי לשתף את הדאגות שלי. אני חושב שאנחנו גורמים ליותר מדיי חוסר נוחות לבעלת החנות הזו, ובלי סיבה מוצדקת. בתור חיילים של האימפריה, חובתנו היא לקדם את קיום החיים התקני והשליו של אזרחי ותושבי האימפריה, לא לשבש אותו.” כשדיבר, ג’לוס רמז עם ראשו לעבר הדלפק, מתחתיו הסתתרה המוכרת.
יארגון הביט בג’לוס כאילו ראה אותו בעיניים חדשות. אז השפיל את מבטו לרגע, ואז הרים את המבט והביט בג’לוס במבט רציני. “אתה צודק, ידידי. אנחנו באמת גורמים לחרדה ולחוסר סדר, וללא סיבה מוצדקת. תודה לך שעזרת לי לשים לב. אלך למצוא את מלי ונזוז מכאן. חכה לנו ליד הכניסה.”
ג’לוס בהה ביארגון בזמן שהלך משם והתרחק. הוא היה מבולבל. והוא לא ידע למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש. הוא הרגיש הרגשה טובה. הוא לא ידע למה לייחס את ההרגשה הטובה, והיה יכול רק להניח שהיה לה קשר למשהו שקרה בשיחה עם יארגון. הרגשה זו לא הייתה זרה ממה שהיה יכול להרגיש גם בתור שימפנזה בסיטואציות מסוימות. אם כי, בתור שימפנזה, הרגשות והדברים שהתחוללו בגוף שלו היו רק רעשי רקע שאף פעם לא הפריעו להופעה המרכזית – המחשבות שלו. זה היה כאילו כאשר היה שימפנזה, הרגשות היו הצבעים על הקירות. הצבעים על הקירות אף פעם לא הפריעו לתוכן של החדר – לחפצים ולרהיטים שהיו בו, והיו תמיד מסודרים והגיוניים. מאז שהפך לבן אנוש, נדמה שהצבעים מהקירות השפריצו עצמם על כל דבר, הפכו את הרהיטים, הדביקו את כל הספרים והניירות אחד לשני, והפכו את הרצפה לעיסה דביקה, צבעונית וחסרת פשר. היה זה כאוס במלוא מובן המילה. היה זה שיגעון. ג’לוס לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש שהוא משתגע.
ג’לוס מצא את עצמו בכניסה לחנות, כאשר עדיין היה שקוע בהרהורים אלו על עצמו החדש. (הרהורים שהתלוו אליהם רגשות דביקים, מפריעים, מבלגנים וחסרי פשר, שעשו את זה כל כך קשה להתרכז). ג’לוס בהה דרך דלת החנות אל הרחוב הראשי, כאשר הבחין בדברים שנכנסו אל החנות. היו אלה רובוטים. רובוטים קטנים וזריזים נכנסו אל החנות. אחד בצורה שדומה לשועל, השני לציפור, השלישי היה אמורפי. לולא ההכשרה הצבאית שלו, לא היה מבחין בכלי הנשק שבהם היו הרובוטים מצוידים. ג’לוס הבחין שהיו אלה רובוטים שמיועדים להרוג, ובנויים לעשות את העבודה שלהם בצורה יעילה מאוד. עם זאת, ההכשרה שלו בתור מכונאי חלליות עזרה לו להבחין שהרובוטים היו עשויים ביד חובבנית, מורכבים מחלקים שהיו פעם מכונות שונות. בהחלט לא תוצר של מפעל, תכנון מקצועי, או חברת נשק. היו אלה רובוטים שהורכבו במוסך אחורי.
ואז אחד הרובוטים הקרין עליו אלומת שיתוק, והוא הרגיש את גופו מתקשה, ואת החרדה – שלמד כבר לקשר אותה לסכנת חיים – משתלטת עליו. אחרי הרובוטים, באו בדלת ונכנסו שני בני אנוש. הם היו זכרים, וג’לוס אמד את גילם: או בהתחלה של גיל ההתבגרות האנושי, או ממש לפניו. שניהם היו מקועקעים באופן דומה לקעקוע שהיה כעת על גופה של מלי. הם לבשו חליפות צמודות זוהרות כמו שרוב בני האנוש בכוכב לכת זה לבשו, והיו להם משקפי מציאות מדומה כבדים, קסדות גירוי מוחי, כמו גם הרבה אביזרי צד טכנולוגיים שהתליאו על כתפיהם ולאורך זרועותיהם.
אחד הילדים פנה אל ג’לוס ואמר לו: “איש זקן, אתה רוצה למות עכשיו או אחר כך?”.
“אחר כך.” ענה ג’לוס באופן אוטומטי, שכן התשובה האמיתית היא תמיד התשובה הנכונה. מצד שני, לא היה בכך שאמר את הדבר הנכון, כדי להרגיע את פחד המוות שהרגיש למשמע טון דיבורו של הילד.
הילד צחק. היה זה צחוק מרושע. אז הוא הביט עליו ברוע טהור, והרובוט שהיה דומה לשועל כיוון את עיני הלייזר שלו אל הברך של ג’לוס וירה.

אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 9
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך