lnir947
תכתבו תגובה כמובן, עבדתי ממש קשה על זה!

חלמתי חלום

lnir947 20/10/2018 209 צפיות אין תגובות
תכתבו תגובה כמובן, עבדתי ממש קשה על זה!

הלילה היה קריר. נשארתי דומם, מסרב לרעוד. כל תנועה תישמע על ידי הטורף הלא-טבעי שרדף אחרי. אפילו הנשימה שלי הייתה אטית ומוסדרת, כדי לא להשמיע שום קול, אבל לבי רצה לפרוץ את דרכו אל מחוץ לחזי. גופי רצה להירתע, כל אינסטינקט אומר לי לזוז, לעשות משהו, עדיף לברוח, אבל חיכיתי. הקשבתי. מתבונן.
הרעש הידהד בין העצים, ידעתי מי רודף אחרי, ה”קרועים”, ככה קראתי להם, הם היו שילוב רובוטי של בני אדם וחיות אחרות, לא היו שני קרועים זהים. פסולת של כדור הארץ. תוצאה של ניסויים אכזריים שנעשו על ידי מדענים חמורי סבר. לא ידעתי איך הגעתי לפה, לא זכרתי כלום.
אבל הפעם רק אחד רדף אחרי. ראש וצוואר של אדם, הוא חכם. חמישה רגליים, האחוריות של כלב, האמצעית, מבצבצת מהבטן, של נמר, והשתיים הקדמיות היו ידיים של אדם. מסכן. ה”בטן” הייתה תערובת של כל מיני עצמים מוזרים.
הוא לא יראה אותי, אני אשרוד הפעם.
עמדתי לפני עמוד, הרשתי לעצמי למתוח את שרירי הצוואר שלי, ולהעיף מבט לאחור, לא ראיתי כלום. אבל ידעתי שהוא שם. הבחנתי בתזוזה מימיני, כמעט קפצתי בבהלה. אבל נשארתי דומם. הוא עמד שם, הוא לא הבחין בי. ממשיך להתקדם קדימה, הריצה בטח ממש קלה לו, חשבתי. הוא צעד ברגליו, לאט לאט. חיכיתי רבע שעה, מסרב לזוז, עד שהרגשתי שאפשר ללכת. התחלתי ללכת בצעדים קטנים, איטיים וזהירים. לאחר 5 דקות, עברתי 10 מטר, התחלתי לרוץ, בתקווה שאין קרוע שעוקב אחריי במבטו. זכרתי את כל קרוביי מכדור הארץ, וקיוויתי שלא אמות פה, במקום המלוכלך הזה. רצתי כשעה, רצוף. לאחר שנה במקום הזה הגוף שלי היה מסוגל כמעט לכל דבר. למרות שהאוויר פה לא טוב. מדי פעם שכבתי במרתף הקטן שיצרתי לפני 11 חודשים וחצי, עוד מעט תעבור שנה מאז שהגעתי לפה.
עוד 10 דקות של ריצה רצופה אגיע למרתף. הספקתי להכיר את המקום הזה. המרתף שלי לא היה גדול, מספיק לבן אדם אחד, היו שם מאגרי אוכל, תרופות, ומיטה. את כל זה מצאתי כשהתעוררתי פה, כאילו זרקו אותי לתוך משחק מציאות מדומה. אבל לא הייתה אפשרות לצאת ולשמור את המשחק הזה, שאם אתה מפסיד בו אתה מת.
נכנסתי למרתף, הכניסה הייתה מוסוות בעזרת עץ, צריך להזיז אותו כדי לחשוף את הפתח למרתף שלי. סגרתי את הפתח. תהיתי מה לעשות עכשיו. החלטתי לישון. השעה הייתה מאוחרת.
כשהתעוררתי, יצאתי החוצה, מחפש מה לעשות, בדרך כלל לא היה לי משעמם, כל הזמן היה כרוך בבריחות מהקרועים. אבל לא היה עם מי לדבר. ולא הרגשתי שייך.
טיילתי רבע שעה, חושב על כל החברים שהשארתי בכדור בארץ, תוהים לאן נעלמתי. טיילתי חצי שעה בנחת. ואז הבחנתי בקבוצת קרועים רצים לעברי, הם היו יותר מהירים ממני, ידעתי את זה נהדר, המרתף היה רחוק, אבל עדיף לרוץ לעברו. רצתי, בלי לחשוב פעמיים באיזה הדרך אני אגיע לשם. רצתי, אחוז בפחד. ידעתי שהסיכויים שאשרוד הפעם היו קלושים, היה בוקר וראו אותי היטב. אבל עדיף היה לרוץ, מאשר לשבת ולחשוב על הסיכויים הקלושים שלי לשרוד. רצתי בכול המהירות שיכולתי לרוץ עם הרגליים האנושיות שלי.
אתה יכול, אתה יכול.
הם התחילו להתקרב אלי, 10 מטר. הלך עלי. המרתף היה עוד 160 מטר מפה, וגם אם אגיע אליו אני לא אכנס אליו ישר, אני לא אחשוף בפניהם את מקום מחבואי. זאת תהה התאבדות. אבל הם התקרבו יותר ויותר. קרוע אחד נשך אותי ברגל, נפלתי, מוקף בקרועים שונים. לא הייתי מסוגל לנצח אותם. הם ביחד, אני לבד. חיכיתי שהכול יגמר, כבר לא היה לי אכפת למות. קורע אחד עם רגליים של אדם קפץ עלי. ואז הכל ישתנה, מסך בהיר עלה במקום המקום האפור שנמצאתי בו לפני רגע. מצאתי את עצמי בחדרי, ואח הקטן שלי קופץ עלי “הגיע הזמן לקום לבית הספר!!” הסתכלתי עליו בתדהמה. ואז הבנתי הכל, בסך הכל חלמתי חלום.

חלמתי חלום
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך