משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ב

asaf 03/03/2019 107 צפיות 2 תגובות

להודעה לקח בדיוק שלוש שניות להקריא את עצמה.

לפני שיכל לתהות בעניין ההודעה המשונה, אריק נעלם מעל פני האדמה.
ניתן להניח כי אתם בוודאי חושבים- טוב, הוא לא נעלם, זה הרי בלתי אפשרי. ולמרות שנראה כי הסיפור הזה אינו מתחשב יותר מדי בשאלות כמו- “האם זה אפשרי או לא”- אין זה כך, היות ואותו המקרה קרה במציאות, ולכן במשך שנים רבות דנו אנשים חכמים במיוחד איך בדיוק זה אפשרי, כל הסיפור הזה. הם הגיעו למסקנה שאין דבר כזה בלתי אפשרי- רק בלתי סביר. ולכן, למרות שהסבירות שמשהו בלתי סביר יקרה היא קטנה, יש אפשרות תיאורטית שזה יקרה בכל זאת. בהשפעת אותה קביעה קפצו כל אותם אנשים חכמים מראשו של בניין מאוד גבוה, בתקווה להצליח לעוף. הם התרסקו על האדמה, ומתו.

ואם נחזור לענייננו- על אף שיש אפשרות שאריק נעלם, זה לא מה שקרה בפועל. המולקולות שלו פשוט השתגרו באופן מושלם ישירות אל ספינת האם של הווארטלים. (זה בלתי סביר באותה המידה, אך יותר מתקבל על הדעת. על השאלה איזה דברים צריכים להתקבל על הדעת התדיינו אנשים חכמים אחרים, וגם הם מתו בסוף. המסקנה העקרית מכל העניין היא שעדיף לא לחשוב יותר מדי על כל מני דברים. אפשר להרחיב בעניין, אבל הסוגריים האלה כבר ממילא ארוכים מדי.)

הדבר הראשון שאריק שם לב אליו בספינה של הוואטלרים, והדבר הראשון שכל אחד היה שם לב אליו בספינה של הווארטלים, היה הגרביים. הסיבה לכך שכל אחד היה שם לב לזה, הייתה העובדה שהיו שם כמויות אדירות של גרביים. ערימות על גבי ערימות של גרביים, אלפים- אולי מיליונים, היו ממוקמות בכל היקף האולם. כל ערימה הייתה מגודרת בחבל קטיפה אדום ויוקרתי, ושלל הצבעים, הגדלים, הצורות והדוגמאות של הגרביים הוארו בעזרת פנסים שהאירו על הערימות. אריק הביט שוב סביבו, והדבר השני ששם לב אליו, והדבר השני שכל אחד היה שם לב אליו, היו הווארטלים.

ההגדרה “חייזרים דמויי אדם” אינה מדויקת במיוחד, מאחר ויש גזעים של חייזרים כאלה שהופיעו הרבה לפני הופעתו של האדם, ולכן האדם הוא זה שדמוי להם. ההגדרה המדויקת היא- “חייזרים-דמויי-אדם-דמויי-חייזרים”, אבל לשם הנוחות אפשר היה להגיד שהווארטלים היו דמויי אדם- כמעט אנושיים לכל דבר. למה כמעט? ובכן דבר ראשון- הם היו כחולים. מכף רגל ועד ראש היה העור של כולם בגוונים שונים של כחול ותכלת. הם היו לבושים במדי צבא, ועמדו בשורות מסודרות למופת מול אריק. מאחוריהם עמד כס מלוכה זהוב וגבוה, עליו ישב וואטלר די גדול בצבע כחול עמוק, ועל כתפיו ומאחוריו נפרשה גלימה אדומה. הוא ישב בנינוחות מוחלטת על הכס הזהוב והביט באריק כאילו היו מכרים וותיקים. אריק ניחש, ובוודאי גם אתם ניחשתם בהנחה שאתם לא עד כדי כך קשי הבנה, שזה היה המלך קאטיקאטו. עוד משהו שאריק שם לב אליו היה שהמלך חבש לראשו כובע גרב, לידיו לבש זוג גרביים לא תואמות, ולרגליו, כמו לרגליו של כל וואטלר שהיה שם, היו לפחות עשרים זוגות גרביים לכל רגל, וללא כל נעליים.

אריק רצה להגיד משהו, הבין שזה לא משהו חכם במיוחד, התחרט, רצה להגיד משהו אחר, לא ידע בדיוק מה, ולכן הוא פשוט וויתר.

“טוב שבאת,” קרא המלך, ירד מכיסאו וניגש אל אריק. הוא לחץ את ידו בחביבות. “אני רואה שאתה מתפעל מהאוסף שלי?” שאל והחווה בידו על ערימות הגרביים.

“ה… מה… ש… איך…” אריק הרגיש כמו מטומטם, ובצדק. “מאיפה יש לך-”

“כל כך הרבה גרביים?” צחקק מלך הוואטלרים. “אני מבין, זה בהחלט מרשים הרבה מהאורחים שלי. ובכן, התשובה היא מיסים כמובן!” הוא חייך בגאווה.

“מיסים?” שאל אריק.

“כמובן,” אמר המלך. “אבל אני לא מופתע שאתה לא מעודכן- הממונים עליכם אמרו לנו שאתם, האנשים, לא תדעו מזה.”

“הממונים עלינו?”

“מכונות הכביסה,” אמר המלך כאילו זה דבר מובן מאליו.

“מכונות ה- – כמובן…” אריק וויתר על תחושת ההפתעה, בהרגשה שהיא לא תועיל לו בהרבה. “מכונות הכביסה הן הממונות עלינו…”

“נחמד לראות שאתה תופס מהר את העניין.” המלך חייך מרוצה. “אתה מבין- אנחנו, הוואטלרים, מאוד אוהבים גרביים.”

“מה אתה אומר.”

“הם נוחים, חמימים… למעשה הגרב היא המטבע הרשמי שלנו כבר אלפי דורות. אז לפני כמה עשרות שנים, כשהגענו לפלנטה המקסימה שלכם, האנושיים, לראשונה- מיד ראינו את הפוטנציאל האדיר שבאוצרות הגרביים שלכם. דיברנו עם הממונים עליכם-”

“מכונות הכביסה,” אמר אריק, כשפרט המידע הזה מחלחל לאט אל תודעתו.

“מכונות הכביסה,” אישר המלך קאטיקאטו , “והגענו להסכמה שתמורת גביית מיסים יומיומית אנו הוואטלרים נספח את כדור הארץ לתוך שטחינו ונכיל עליו את חוקינו כמו גם את הגנתנו המלאה מפני פולשים.”

“בתמורה ל… גרביים.” אמר אריק, שלא יכל להתכחש לכך שיש הגיון רב בסיפור שמספר לו המלך.

מעניין אך מיותר לציין את הסיבה שבגללה בכלל הגיעו הוואטלרים אל כדור הארץ מלכתחילה, אך נספר אותה בכל מקרה כי בין כה וכה כל הסיפור כולו מיותר, כך שעוד פרט מיותר שיסופר בו לא ישנה כהוא זה.
הוואטלרים ידועים כגזע פטריוטי מאוד, במיוחד בכל הנוגע לסמלים שלהם ולמסורת העתיקה שלהם. יותר מכל הם אהבו את ההמנון שלהם. אך בזה לא היו הוואטלרים יוצאי דופן- כולם אהבו את ההמנון שלהם. למעשה, ההמנון שלהם זכה לאחרונה בתואר השיר שעובד, בוצע, והולחן מחדש הכי הרבה פעמים. כמעט כל להקה בין כוכבית שמכבדת את עצמה עשתה לפחות חידוש אחד לשיר המוצלח הזה. הוא נבחן על ידי כל כך הרבה אנשים, ובמשך כל כך הרבה זמן, שעד מהרה הפך לשיר הפופולרי ביותר אי פעם. העניין המצחיק ביותר בכל הסיפור הזה הוא שבמשך שנים רבות אף אחד לא ידע מי כתב את השיר הזה. לאחר כמה זמן התגלה שהוא נכתב בידי שיכור אחד שהיה בפאב כלשהו, ולפי עדויות מהימנות הוא פשוט העתיק כתובת שהייתה חרוטה על קיר בשירותים. זה לא הטריד אף אחד, משום שמבקרי הספרות הרבים שהיללו את השיר הזה קבעו כי נכון שאי אפשר לדעת למה באמת התכוון המשורר אם הוא התכוון למשהו בכלל, אבל שילך לעזאזל המשורר וכל הכוונות שלו, השיר הזה פשוט יוצא מן הכלל.
במשך שנים הוואטלרים היו משייטים בגלקסיה, וכמו כן גם באזורים הפחות חשובים שלה- כמו בכדור הארץ המבודד והנידח. שם הם התרגשו לראות ולשמוע ילדים קטנים ששרים את ההמנון שלהם, במין משחק ילדותי ומשעשע. מדובר היה בצירוף מקרים מטופש, אבל הוואטלרים בחרו לראות זאת כמחווה מרגשת ויוצאת דופן מאין כמותה והחליטו להגן על כוכב הלכת הנחמד הזה. כמובן, בתמורה ל-

“בתמורה לגרביים, כפי שהסברתי.” אישר המלך של הוואטלרים, שקצת נמאס לו שאריק חזר על כל מה שאמר “תזכיר לי למה קראתי לך…” הוא גירד בראשו, וכובע הגרב התנדנד. “אה, נכון!” קרא. “הוצאה להורג!” הוא טפח על שכמו של אריק, כאילו זכה בלוטו. “ברכותיי, ברכותיי.. אתה הראשון זה שנים רבות שמוצא להורג אצלנו באופן רשמי!”

“ואתם עדיין בטוחים שאתם חייבים לעשות את זה?” שאל אריק כששביב תקווה נשמע בקולו.

המלך הביט בו מופתע, כמעט נעלב. “מה, כמובן!” הוא מחא כף אל עבר חייליו, ובזכות הגרביים נשמעה מחיאת הכף חדה וצלולה. “אחיי,” הוא קרא אל החיילים שלפני רגע ישבו ושוחחו אחד עם השני בעוד הם אוכלים איזה חטיף או שניים בזמן ההפסקה הקצרה, ושכעת חזרו ונעמדו דום בצייתנות מוחלטת. “לפני שנתחיל את הטקס המרכזי, אני חייב לציין עד כמה אני שמח להיות כאן היום, עם המוצא להורג המאה וחמש שלנו!” החיילים והקהל שהגיע מחדר סמוך והתאסף באזור מחאו כפיים בנימוס. למספר מאה וחמש יש חשיבות מיסטית כלשהי בתרבות הוואטלרית, וזה לא משנה באותה מידה כמו כל הסיפור הזה, כך שהרשתי לעצמי להכניס את העניין הזה כאן. “וכעת נתחיל בשירת ההמנון!”
הקהל כולו נעמד, מתרגש ומתכונן. המלך כחכך בגרונו, בחר במנגינה האהובה עליו של ההמנון, והתחיל לזמר בקול בעוד כולם מצטרפים אליו בשירה-
“אן דן דינו!
סוף על הקטינו!
סוף על הקאטיקאטו,
אליק בליק
בום!”
הקהל מחא שוב כפיים, נרגש. המלך הדומע סימן להם לשבת.
“אתם עדיין סגורים על הקטע של ההוצאה להורג?” שאל אריק בתקווה לנצל את המצב הרגיש של המלך לטובתו.
“מעולם לא הייתי בטוח יותר.” המלך מחה דמעה וקרא בקול- “וכעת- ההוצאה להורג! במימונה של הלבלוטמו”ע!”

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק ב
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

572 572

משעשע מאוד. אהבתי את ההסכם שמסביר דבר או שניים על תעלומות הגרביים הגדולות של היקום.
מעז לנחש שהסגנון הוא בהשראת “המדריך לטרמפיסט לגלקסיה”.
שים לב רק שהסטיות מהעלילה יהיו תמיד חלקות.

06/03/2019 01:50

תודה על התגובה, שמח שנהנת
הסיפור הוא באמת בהשראת סדרת ספרי ה”מדריך”, (מה שלא קשה לנחש בהתחשב בתמונת הפרופיל שלי) סיימתי לקרוא את כולה לא מזמן והחלטתי שבתור אתגר כדאי לי לכתוב משהו בסגנון, שישלב מדע בדיוני וקומדיה.
תודה על ההערה על הסטיות מהעלילה, באמת הסתבכתי עם זה בפרק הזה

06/03/2019 13:20
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך