asaf
הבהרה קצרה: פרק זה ואנוכי איננו ביחסי ידידות, מכל מני סיבות. לקח לו הרבה מאוד זמן להיכתב, וכשנכתב הוא לא היה שותף מי יודע מה בתהליך. אני אמרתי כמה דברים שאני מתחרט עליהם, הוא זרק עליי ספל. בכל מקרה, אנחנו כרגע בטיפול ומקווים שכל זה יהיה מאחורינו. על כל פנים, אם יש לכם תלונות לגביו- זכרו כי אני בצד שלכם.

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק יב

asaf 07/04/2021 107 צפיות 2 תגובות
הבהרה קצרה: פרק זה ואנוכי איננו ביחסי ידידות, מכל מני סיבות. לקח לו הרבה מאוד זמן להיכתב, וכשנכתב הוא לא היה שותף מי יודע מה בתהליך. אני אמרתי כמה דברים שאני מתחרט עליהם, הוא זרק עליי ספל. בכל מקרה, אנחנו כרגע בטיפול ומקווים שכל זה יהיה מאחורינו. על כל פנים, אם יש לכם תלונות לגביו- זכרו כי אני בצד שלכם.

אתם בוודאי תוהים לעצמיכם למה בכלל יש צורך בדבר כמו ספינות חלל אם טכנולוגיה כמו שיגור מולקולות קיימת. לא כיף אתכם. ובכן, יש לכך כמה סיבות מעניינות- ראשית: מסע בספינת חלל הוא דבר הרבה יותר מהנה, שנית: שיגור מולקולרי למרחק רב הוא מסוכן ברמה קטסטרופלית. הסיבה היא פשוטה מאוד- מולקולות, בדרך כלל, לא רוצות להשתגר. זה מעייף. העניין הוא שהמושג ‘משגר מולקולרי’ הוא מושג די מטעה. המשגר מסוגל רק לתת למולקולות של הנוסע את האפשרות הפיזית להשתגר במרחב במהירות, אבל הוא לא זה שמשגר אותן בפועל. המולקולות עצמן הן אלה שעושות את רוב העבודה. המכשיר נותן להן אפשרות להשתגר, מעניק להן נקודות ציון, ואז פשוט שולח אותן לכל הרוחות. אם מדובר במרחק קצר המולקולות בדרך כלל מסתדרות. אבל אם המשגר שולח אותן לצד השני של הגלקסיה, למשל, רוב המולקולות פשוט וקל מתייאשות באמצע הדרך. מסע של מולקולות במרחב דומה לניסיונות התמצאות של אדם בקניון המרכזי: מדובר בלא פחות מכאב ראש מבלבל ומתיש.
אבל מילא, כשאין ברירה אז אין ברירה. המולקולות של לא פחות משישה יצורים השתגרו להם מספינת האם של הישבובים אל תוך המשתנקת, ספינת חלל מלאת הדר. המולקולות שלהן, שהיו להוטות מאוד לעזוב את ספינת האם של הישבובים, הגיעו אל היעד בלי בעיה. טוב, פחות או יותר. כל הפצעים של אריק, של רי ושל דימבום נפתחו מחדש ביתר מרץ ברגע שמצאו את עצמם בחללית, יחד עם עוד כמה פצעים חדשים פה ושם. אריק פלט אנקת כאב, שעה שרי העבירה אליו קופסה עגולה ואדומה מצד החללית. “הנה,” היא אמרה לו, “תמרח קצת על הפצעים. זה אמור לעזור.”
אריק פתח את הקופסה, שבתוכה הייתה משחה סגולה זוהרת ומפוקפקת למראה. “מה זה?” שאל אריק.
“שכח מזה.”
“ובכן, אני אשמח בכל זאת לדעת מה אני מורח על-”
“לא, ככה זה נקרא. שכח מזה. זה עוזר לך לא לשים לב לזה שאת פצוע, בזמן שהמשחה מנסה לטפל בו, מבין? עכשיו תמרח, אתה מלכלך לי את החללית בדם.”
רק עכשיו אריק שם לב לחללית החדשה שבה היה. אם המשתנקת הייתה נראית מרשימה מבחוץ, במבט מבפנים היא הייתה פשוט כבירה. הצבע הכחול שלט, ובניגוד לנוחות המצועצעת שהציעו חלליות הישבובים, ובניגוד לאווירה המלחמתית והצבאית של החלליות של מלך הוואטלרים, המשתנקת הייתה נראית פשוטה אך מזמינה, כמו מעין קרוון. ביתי שכזה. החללית לא הייתה ספינת אם, ובאופן כללי היא לא הייתה חללית גדולה במיוחד. היא הייתה בנויה חלקית כמו כלי תחבורה וחלקית כמו מקום מגורים: מושבים עם חגורות בטיחות היו מפוזרים בחלקה העליון והקרוב יותר לתא הטייס בעוד ספות וכיסאות כיסו את חלק המגורים.
ומחשבים. ומכונות. הרבה מאוד מחשבים ומכונות. מתקתקים, מצפצפים, מבלגנים את רוב החללית. מכשירי כסף פתוחים לרווחה, כלי עבודה מפוזרים לידם, צג מחשב שמראה חישובים מהירים שעשו לכול המביטים בהם מיגרנה, שולחן כתיבה קטן חף מפשע שהפך בעל כורחו לשולחן עבודה מסיבי, שעליו שכבו כלי נשק מפורקים לחתיכות, חלקם מוציאים עשן, ופנקס קטן שאריק הבחין בו רק כשדרך עליו בטעות, שעליו היה כתוב: “משימות עתידיות”, ומתחת לכותרת היה כתוב באותיות קטנות יותר, למקרה שהמסר התפספס- “אנשים שאני צריכה להרוג.” הכאוס חגג. בהתחלה אריק ניסה שלא לשים לב לזה, ואז כשבכל זאת שם לב עשה כל שביכולתו כדי להתעלם מזה. רי פילסה לה דרך בין המכשירים וצגי החישובים אל עבר תא הטייס הקרוב למקום בו עמדו.
“אז…” אמר קאטיקאטו שהלך בעקבותיה, “לאן עכשיו?”
“אל כוכב בלעכס, אל החבר שיכול לסדר את החללית.”
מלך הוואטלרים נדהם. “החבר הזה הוא פיכס?!”
“הי, אולי הוא פיכס, אבל הוא היחיד שיכול לטפל במשתנקת.” היא טפחה בחיבה על ההגה העגול. “אנחנו נגיע אליו, הוא יסדר אותה חת-ושתיים, ואז-”
“לדעתי אנחנו צריכים לתכנן תכנית לפני שנטוס לסקוטראפ,” אמר אריק. “עכשיו, אחרי שראינו את הישבובים, אני חושב שכדאי שננחת באיזשהו מקום בטוח שבו נוכל לתכנן את התקיפה שלנו באופן מסודר.”
“הממ,” הרהרה רי, “זה נשמע כמו רעיון טוב, למעשה.”
“בכלל,” אמר מארטון בחיוך וטפח על שכמו של אריק, “פעלת היטב שם, אצל ביל. בהחלט הפגנת יוזמה ואומץ, בחור צעיר. חיית על הקצה.” הוא הוסיף בחיוך שרק אריק הבין.
“כן, טוב…” אריק היה מוחמא, “אין צורך להגזים…” הוא ענה בדרכם המשונה של בני ארץ, שנהגו לענות כך על מחמאות בשעה שחשבו שדווקא יש צורך להגזים.
“פעלת בגבורה יוצאת דופן, ארצן,” אמר המלך קאטיקאטו ברוב חשיבות, הסיר מראשו את כובע הגרב המלכותי והחווה קידה לעבר אריק, “אני כמעט שמח על שלא הוצאנו אותך להורג בסופו של דבר.”
“תו…דה..?” התבלבל אריק.
“עבודה טובה,” רי זקפה לעברו אגודל.
“על כל פנים,” אמר מארטון, “מישהו מכיר מקום בטוח שכזה? אני לא יודע אם…”
“אין לך כוכב לכת משלך, מארטון?” שאל טאבול.
“אה, נכון!” נזכר מארטון. “אבל לצערי אין שם יותר מדי דברים שיעזרו לנו בהתקפה… למעשה, אין שם דברים בכלל. זהו כוכב יערות שומם. אני לא יודע אם כדאי שנלך דווקא לשם. מקום טוב כדי להיעלם, אבל חסר כל משאבים.”
“הו, לי יש פתרון!” הכריז מלך הוואטלרים קאטיקאטו. “נוכל לבוא אל כוכב וואטלר!”
“כוכב הבית שלך?” שאלה רי.
“כן, כן!” קאטיקאטו היה נראה נרגש. “תוכלו לבקר אצלי בארמון. זה יהיה נהדר. מה אתה אומר, דימבום?”
“זה בהחלט יהיה מרענן לשוב למולדת, מלכי. כמו כן, אני סמוך ובטוח כי הצבא הוואטלרי יעמוד לשירותך.”
“אם כן, סיכמנו.” שאלה רי. “לוואטלר, אחרי שנבקר אצל החבר שלי, בבלעכס.”
“סליחה,” אמר אריק, “אני בלי ספק לא מעודכן- בלעכס? פיכסים?”
“אה, אתה תראה כשנגיע,” חייכה רי שהתניעה את המשתנקת שפלטה זמזום קלוש והתרוממה מקרקע החנייה של כוכב הלכת אסבניה.
אריק שם לב שקאטיקאטו במיוחד לא היה נראה מרוצה מהסידור הזה. “מה הבעיה עם הפיכסים?” שאל אריק. “הם מרושעים או משהו כזה?”
“לא,” מיהר המלך להגיד, “לא, לא מרושעים. לא משהו כזה. הם פשוט… איך לומר… מלוכלכים, בלתי מתורבתים… הם- הם ההפך המוחלט מהיבשובים.”
“טוב,” אמר אריק, “לי זה דווקא די מתאים עכשיו.”
“נו, טוב…” המלך פלט פיהוק, “נראה מה תחשוב כשנפגוש אותו. אני הולך לנמנם, אם לא אכפת לכם,” הוא הודיע, ולאף אחד, כמובן, לא היה אכפת.
“לישון,” הרהר לרגע אריק, “למה זה נשמע גם לי כמו רעיון אדיר? מתי בעצם הייתה הפעם האחרונה שבה ישנתי? אה, כמובן, זה היה בדיוק כאשר-” ובמילים אלה הוא קרס על פניו ונרדם קשות. טאבול ודימבום פינו שניים מהמושבים ממכשירים זוהרים, וביושבם פתחו בשיחת חולין קטנה ומשעממת, ששניהם הפיקו ממנה הנאה רבה. מארטון בחן בעניין את אחד מספרי האסטרו-מתמטיקה עבי הכרס שהונח באחת הפינות.
רי הישירה מבט רציני ומאובן אל עבר החלל שהופיע בשמשת הספינה. עיניה וידיה קפצו בין הכפתורים והמתגים בנחת מקצועית למדי. היא אהבה להטיס את המשתנקת. זה עזר לה לפנות את הראש ממחשבות מיותרות ומבולגנות שתופסות לה הרבה יותר מדי מקום בראש בדרך כלל. מחשבות כגון- מה היא מתכוונת לעשות בנוגע לכרזת המבוקשת בדמותה שככל הנראה מתנוססת בכל כפר ישבובי בגלקסיה? עד כמה העבודה הזאת שווה את המאמץ? האם היא תצליח לעבור אותה בשלום? בלי ספק הישבובים מסוגלים לשכור רוצחים ומתנקשים מכל גזע ומין שקיימים- רי אמנם התמודדה בהצלחה עם סקרוגול, אבל הוא היה חלשלוש. מה יקרה כשהישבובים- שכעת יודעים למה היא מסוגלת- יתחילו להביא מולה את התותחים הכבדים, כמו שאומרים? למה היא הסכימה לעבודה הזאת מלכתחילה? היא הבטיחה לעצמה- לא עוד משימות, פרישה מוחלטת, לא ככה? היא הבטיחה לעצמה שהיא תעזוב את העולם הזה, ולא בפעם הראשונה, ושוב הוא שאב אותה פנימה בלי שתכננה. מה גם, כעת היא מבוקשת ברמה גלקטית. יופי של קפיצת קריירה, רי. נפלא. למה-למה-למה היא הסכימה לעבודה הזאת? או, הנה שוב המחשבות האלה באות. לכל הרוחות.
רי נאנחה בקול רם והמשתנקת פלטה מעין גניחת הזדהות. היא ליטפה את ההגה בעדינות. מתנת יום ההולדת הטובה בעולם, חשבה. טוב, לפחות המשימה הזאת היא באמת חשובה- להציל את הגלקסיה. מרשים, בהחלט. מוסיף עניין לקורות החיים. לא סתם עוד רצח קנאה מטופש, או מלחמת כנופיות ילדותית, או משחק אמת או חושב שהשתבש. (משחקי אמת או חובה, כפי שהוזכר כבר, הם הגורמים העיקריים באופן מפתיע להרבה מאוד בעיות בגלקסיה שלנו והם יצאו מהחוק בהרבה מאוד כוכבים מתורבתים.) לרי היו הרבה מאוד משימות שהיו קשורות אל המשחק הזה בדרך זו או אחרת. היא שנאה את המשימות האלה במיוחד. למעשה, היא שנאה את רוב המשימות שלה. לא פעם היא שאלה את עצמה למה היא ממשיכה לעשות את זה, ולא פעם היא התעלמה מהשאלה הזאת.
קו מחשבותיה נקטע באחת. על צג הרדאר הופיעה נקודה אדומה שהודיעה כי המשתנקת מתקרבת אל כוכב בלעכס, ותוך עשר דקות ינחתו בבטחה על אדמת הפלנטה.
רי הניחה לטייס האוטומטי לקחת את הפיקוד, והוציאה מכיסה סכין קטלני חד ומעוצב לתפארת, שהיה בעל מודעות עצמית מלאה והיה ממלא כל פקודה שלה מתוך יחס של חיבה וכבוד הדדי. רי שיחקה בו בעצבנות. הסכין היה די בסדר עם העניין הזה רוב הזמן, עד שזה התחיל לעשות לו בחילה.
“עשר דקות לנחיתה בכוכב בלעכס,” הודיעה רי בקול רם וסמכותי.
אריק נתעורר קלות, פקח את עיניו היגעות לכדי סדק ומלמל משהו בסגנון- “אהממ… גלעעעעבפפפפממממ?.?.?..” הוא התיישב, הביט סביבו ושפשף את ראשו שנחבט מהמפגש הפתאומי והבלתי ידידותי עם הרצפה. “מלוכלך..?” הוא הוסיף בעייפות מבלי הקשר לשום כלום בכלל. כשהתעשת והתמתח דיו הוא עיכל את המידע שמסרה רי. “עוד עשר דקות? נוחתים בכוכב?”
“כן.”
אריק קפץ על רגליו בשמחה, קיבל סחרחורת, חזר להתיישב וקם שוב לאט יותר. “אה, נפלא!” הוא חיכך את ידיו בהתרגשות. “יופי!”
“מדוע זה דעתו זחוחה עליו?” שאל קאטיקאטו בקול ישנוני. (מלך הוואטלרים הרגיל את עצמו לדבר אך ורק בביטויים רמי מעלה בשעה שהיה עייף ובלתי מרוכז. הייתה זאת תוצאה של אימון מפרך, שנועד להסוות את הדרך המקורית בה רצה להתבטא במקרים כאלה, דרך שלא הולמת כלל וכלל בן אצולה וואטלרי.) “הן מדובר בלא יותר מכוכב לכת המאוכלס ביצורי טינופת נקלים ובלתי נקיים במידת מה אשר רמת האינטלקט הכוללת שלהם לא עולה על זאת של חזיר ים.”
“פשוט…” אמר אריק בהתרגשות, “הרעיון של לנחות על כוכב לכת חייזרי… הראשון מבני מיני שאי פעם הגיע רחוק כל כך!”
“על מה אתה מדבר?” שאל טאבול, שהתקדם גם הוא אל קדמת החללית יחד עם כולם. “כבר היית באסבניה.”
“אה, כן.” התלהבותו פחתה בהרבה. “כלומר… היו לי דברים אחרים על הראש באותו הרגע, ולא ממש הייתה לי הזדמנות להעריך את זה. ובכלל, יש הבדל כשמדובר בכוכב לכת שבו לא כולם רוצים להרוג אותך כל הזמן.”
“אמת, נכון כנכון היום.” הנהן קאטיקאטו.
“ובכן, הם באמת יצורים מאוד בסדר בסך הכל,” הסכימה רי, “רק לא כדאי להעיר על המראה שלהם. כמה מהם עלולים להיות רגישים לעניין.”
“על איזה מראה אנחנו מדברים כאן, בדיוק?” שאל אריק בחשש מה. הוא כבר הספיק לראות חייזרים בצורות ומראות שונות ומשונות, אבל לא כאלה שטרחו לציין בפניו.
“אה, פשוט… כמו… פיכס כזה,” ניסתה רי להסביר. “מבין?”
“פחות או יותר…”
“יותר, סמוך עליי. יותר.”

הייתה זאת הנחיתה הרכה ביותר שנחתו עד כה. מלבד העובדה שהם נחתו בנמל תעופה מסודר ולא התפוצצו, נחטפו או התרסקו, היה עניין המשתנקת; מדובר היה בספינה נוחה מאוד מכל הבחינות. אם אריק לא היה מביט בחלון, הוא לא היה שם לב שהם בצעו נחיתה בכלל.
נמל התעופה הבלעכסי היה מאורגן יותר ממה שאריק ציפה שיהיה. זאת משום שמדובר היה בנמל תעופה בין-כוכבי שנוהל על ידי מועצת האזור המספרי של כוכב בלעכס. לא משום שהפיכסים, הגזע השולט בכוכב בלעכס, לא ניסו לבנות נמל תעופה בעצמם בעבר- הם ניסו גם ניסו. אבל בניסיון השלוש מאות אלף ועשרים של בניית נמל תעופה מתקבל על הדעת כפי שנדרש מהם, מועצת האזור המספרי לקחה על עצמה את האחריות לבנות אחד. הבעיה בבניית נמל תעופה מתקבל על הדעת לא הייתה נעוצה בחוסר כישרון הבנייה של הפיכסים- ההיפך הוא הנכון. הפיכסים היו בנאים ואדריכלים מוכשרים מאוד, מהמוכשרים ביותר בגלקסיה, למעשה. אבל בנוסף לכך, הם היו גזע קצר רוח ונוח לרגוז. כדי לבנות מבנה אחד מתקבל על הדעת, חייבים להשתתף בבנייה לא יותר משניים וחצי פיכסים. (חצי פיכס הוא בבסיסו פגם גנטי, אבל ברבות השנים הוא הפך לשכיח ביותר ואין בחצי פיכס משום היוצא דופן. מה גם, מראה פיכס שלם לא עולה ביופיו על זה של חצי פיכס.) הסיבה לכך היא שאם יותר משניים וחצי פיכסים עובדים בשיתוף פעולה, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. אין פיכס אחד המסכים עם משנהו בנוגע לכל דבר שהוא, וכל אחד מהם סמוך ובטוח כי אין בר-דעת גדול ממנו. מצב כזה עלול ליצור אנדרלמוסיה שלמה כבל תחומי החיים שלהם, וזה אכן יצר בחלק מהמקרים, אבל נראה היה שהם דווקא די מרוצים מאורך החיים הזה. בהמנון בלעכס מתארים הפיכסים את עצמם בשמץ גאווה כ: “חובבי מדון משובנקים”, ומעטים הם החולקים על כך. ככלל, מדובר בברנשים לא חביבים במיוחד, ומסקרנים עד מאוד. הנה כי כן, באופן בלתי מפתיע במיוחד ענף התיירות של כוכב בלעכס היה מוצלח להפליא.
רי אהבה מאוד את הפיכסים. היא מצאה אותם משעשעים ביותר, ונהנתה לארח להם חברה. העניין הוא שהדבר היחיד שנראה היה שפיכסים רוחשים לו שנאה אמתית הוא פיכסים. במובנים בין-כוכביים הם נחשבים ל”מעדיפים שלום” (דרגה אחת מתחת ל”אוהבי שלום”, שתי דרגות מתחת ל”רודפי שלום”), וכל המלחמות הפיכסיות תמיד התנהלו ברמה הפנים כוכבית בלבד. לא היה להם שום דבר מיוחד נגד חייזרים, הם פשוט לא בדיוק האירו להם פנים. על נימוסין והליכות אין בכלל מה לדבר. מדובר בגזע שהמקבילה שלו לברכת שלום היא אגרוף אל תוך הפרצוף, ודי לחכימא. אבל למרות שרי חיבבה מאוד את יושבי כוכב בלעכס, היא הצלחה להגיע ליחסי ידידות קרובים רק עם אחד מהם.
“היי לך, פוי!” קראה רי. הם יצאו את החללית, אחרי שרי החנתה אותה במה שנראה כמו מוסך מכוניות, אם מכוניות היו בגובה של שבעה עשר פילים העומדים זה על גבי זה, ורי נופפה לשולם אל עבר הבניין הקטנטן שעמד לידו. אריק ניחש, על פי צורתו, שמדובר כל הנראה בבית, על אף שהוא לא היה גבוהה יותר מהברך שלו. מתוך הבית יצא פיכס.
ישנו קושי מסוים בו נתקל כל מי שינסה לתאר את מראה הפיכסים, לא חשוב באיזו שפה הוא מנסה לעשות זאת. הקושי נובע מעצם העובדה שהפיכסים הם בלתי נעימים לעין באופן כזה שמגבלות השפה לא מאפשרות להעביר את החוויה השלמה שעובר מי שמביט בפיכס בפעם הראשונה. כאשר ילד קטן מכוכב שםשם, שממוקם קרוב יחסית לכוכב בלעכס, ישאל את אביו בתום איך נראה פיכס, האב, בדרך קבע, לא יטרח להסביר ופשוט יראה לו תמונה. כתוצאה מכך הבן זוכה בשיעור חינוכי מאוד לגבי שאלות שאין לשאול, והאב, מצדו, זוכה בשקט ובשלווה עד אשר יגיע הילד לבגרות.
עם זאת, ננסה להסביר את מצב העניינים.
הפיכס שיצא כעת מהמוסך היה נמוך קומה. הוא היה, פחות או יותר, בגובה הברך של אדם ממוצע. אבל זה לא היה נראה כאילו זה היה מצבו הטבעי; הוא נראה יותר כאילו חבטו בראשו בפטיש חזק כל כך שכל גופו נכנס אל תוך עצמו, וכעת הוא נאלץ לחיות עם התוצאות. גפיו, שמונה במספר, התנכלמסו בצורה כזו או אחרת אל תוך עצמם ומחוצה להם במעין דרך מחלוצורפלצית שכזאת. (התיאור של הפיכסים באמצעות שפה קיימת היא, כפי שנאמר, מסובכת. לשם העברת התחושה רוב הכותבים משתמשים לרוב במילים מבולבלות ובלתי נעימות לקריאה שאינן קיימות בשום שפה, שנועדות להבהיר את הבלבול ואת אי הנעימות של הפיכסים. היחידים שהצליחו לתאר את הפיכסים באמצעות שפה קיימת באופן מתקבל על הדעת היו השמרטמים מסופלאק 7 – הגזע התבוני עם הכי הרבה מילים גסות בשפה קיימת – אבל תיאוריהם ציוריים ובוטים למדי, ואין הרבה ביקוש לגרסת התיאור שלהם.) שתיים מגפיו הביאו אותו, בדרך לא דרך, לכדי עמידה. גופו היה מורכב, ברובו, לרוחב, ואריק לא הצליח להבין איך בדיוק איברים פנימיים מתקבלים על הדעת מסוגלים להתהוות במבנה גוף שכזה. אורכו לא היה ארוך מכלב פודל קטן, אבל פה נגמרת ההשוואה בין שני היצורים האלה. עור גופו היה צהבהב-חולני-זחורשלץ, ונוזלי יתר על המידה, ואריק לקח בחשבון שכל מידה שבה יהיה עור כלשהו נוזלי תיחשב כיתר על המידה. פיו היה מרוח על פניו- כלומר על קדמת גופו- כלומר, על החלק העליון- נו, החלק שהפנה את מבטו אל החבורה. הוא היה מרוח בצורה אלכסונית משתפלת עקלקלה חצי מבשלעזית, וקשה היה לדעת אם זה כך בגלל שזה היה מראהו הטבעי או שהפיכס עיצב את פיו בצורה כזאת בכוונה כדי להדגיש את העובדה שלא היה שמח במיוחד לראותם. שלושת עיניו (אלה שאפשר היה לראות,) נראו כאילו ננעצו בכוח לתוך ראשו באקט אלים ועצבני שהמניע שלו היה עקשנות לשמה. עיניו נעצו את מבטם המרושע מעט בכל החבורה, ואז נעצרו ובהו באריק במבט המאחל להידבק במחלה קשה, להילחם חזק, להחלים מעט ולהתמלא תקווה, להידרדר שוב חמור יותר מהפעם הקודמת ולבסוף למות חסר כל בכפר נידח שבו איש לא יודע מי אתה ולכן על המצבה פשוט ירשמו “סטיב”. (הפיכסים היו ידועים גם בכך שידעו לחלק עלבונות מפורטים מאוד באמצעות מבט בלבד.)
אריק לא הצליח להתאפק: “פיכס.”
“ארצן.” השיב הפיכס בדיוק באותה הנימה.
הוא הפנה את מבטו אל רי, וחייך, ככל הנראה. רי נהגה לפרש עיקומי פה ושלשול לשון פיכסיים מעין אלה כחיוך. “היי לך, רי.” אמר הפיכס בקול שהיה מחוספס ורירי, אבל להפתעתו של אריק- לא מחוספס ורירי כמו שחשש שיהיה. “זמן רב לא התראינו. אני רואה שהבאת חברים. ובכן, אם תואילו, בבקשה, להפסיק לנעוץ בי מבטים כאילו אני איזה מיצג אומנותי שעולה באש, אתם מוזמנים להיכנס. אבל בשקט.”
אריק וכל האחרים נבוכו מעט, והתקדמו אל עבר הבית הנמוך בעקבות רי והפיכס, שהלכו זה לצד זה כידידים. כל השאר עדיין חששו, באופן אינסטינקטיבי, לעמוד קרוב מדי אל הפיכס, וכולם חשבו על דרכים להסתיר את סלידתם מהיצור לשם כבוד הכנסת האורחים, חוץ ממארטון שעדיין ניסה להבין למה הפיכס השתמש בביטוי ‘מיצג אומנותי שעולה באש’ לשם ההשוואה. הוא הניח שלפיכסים יש ביטויים משונים, בדומה להרבה מאוד גזעים אחרים. כמו, למשל, ארצנים, שנוטים לענות על כל השאלות המתעניינות במצבם האישי בתשובה ‘בסדר’, גם כשמדובר בשקר מוחלט. בכלל, חשב מארטון, ארצנים נוהגים לשקר לרוב, באופן מוסכם וכולל כזה, ועם זאת מגנים הם את השקר מכל וכל. כאילו יש הסכם חתום בין כולם לגבי דברים שאפשר או- אבל המחשבות של מארטון נקטעו בגלל שראשו נכנס במשקוף העליון של דלת הבית הזעיר. נראה היה כי הטכניקה הדרושה במקרה הזה מורכבת יותר מפשוט להתכופף ולהיכנס דרך הדלת.
“אני לא חושבת שהוא התכוון שנכנס באמת,” הסבירה רי שעה שהפיכס נכנס בקלות דרך הדלת.
“אז למה לו להגיד את זה?” נאנח קאטיקאטו, “נו, זה בדיוק מה שאני שונא אצל הפיכסים. הם תמיד עושים דברים כאלה… חסרי תועלת.”
“אני יכול לשמוע אותך, אתה יודע.” עלה קולו של הפיכס מתוך הבית. “יש לי אוזניים, איפשהו, אני חושב. בכל מקרה, פשוט בואו דרך הכניסה האחורית.”
“ובכן,” אמר אריק בספקנות. “אני לא חושב שהדלת האחורית תפתור את הבעיה- או, בסדר, לא חשוב, אני רואה אותה, היא ענקית.”
ממש בצד הבית הייתה דלת גדולה מאוד, יותר גבוהה מאדם ממוצע. אריק ניסה להבין איך בדיוק זה עובד, דלת כזאת גדולה לבית כל כך קטן, אבל ככל שאימץ את עיניו כך הוא התבלבל יותר מהמכניקה של העניין. כמו ציור המדרגות האינסופיות של אשר, ככל שבחנו בני החבורה את הדלת כך הגיעו למסקנה חד משמעית שהיא בפירוש בלתי אפשרית.
“איך, לכל הרוחות…” אמר טאבול בתמיהה וניגש לפתוח את הדלת. “או,” הוא אמר בהתפעלות לאחר שפתח את הדלת. “זה… הרבה יותר גדול מבפנים. הרבה יותר.”
“הא!” קרא לפתע מארטון בהתלהבות. “שיטות הבנייה של הפיכסים. קראתי שהם יוצאי דופן במיוחד.”
“הממפ,” רטן קאטיקאטו. “באמת. הנה לכם עוד דוגמה- אם הבית גדול, בנו אותו גדול! על מה ולמה כל הרעש והצילצולים? מעולם לא הבנתי למה כולם כל כך מתפעלים מיכולות הבניה שלהם- רק כמה טריקים זולים וחסרי כל משמעות, מסורבלים, ו -”
“אדוני המלך, אין מי שיסכים איתך יותר ממני,” מלמל דימבום בקולו העמוק, “אבל כולם כבר נכנסו, ואני חושב שהוא מגיש כיבוד.”
קאטיקאטו נאנח במלכותיות, ונכנס גם הוא דרך הדלת. “שיהיה. אבל שמע את דיברתי, כשנגיע סוף כל סוף בחזרה למולדת, אנחנו נערוך קבלת פנים ראויה לשמה.”
“דיברתך נשמעה, ונרשמה, אדון. שלחתי מסר לנציג הלבלוטמו”ע.”
פנים הבית היה די יפה, מטופח, מרווח, מסביר פנים ומבלבל עד כדי טירוף מוחלט.הבית הרגיש, איכשהו, זעיר ועצום בו זמנית, וזה גרם לכולם לכאב ראש בהתחלה. אבל אחרי שהחליטו פשוט לא להקדיש לעניין יותר מדי מחשבה, כעצתו של הפיכס פוי, הכל היה הרבה יותר נוח.
“לא אמרת שתהיו כל כך הרבה, רי,” התלונן פוי.
“אה,” התנצל אריק, “אנחנו לא רוצים להטריח אותך…”
הפיכס העיף בו מבט שהעביר את המסר כי הוא ציפה בכליון עיניים למשהו כבד מאוד שיפול על הראש של אריק, ירסק את ראשו כך שאיש לא יוכל לזהות אותו, וכשיקברו אותו יכתבו על המצבה פשוט “סטיב”. (פוי לא היה ידוע ביצירתיות שלו, ואריק תהה על הכפילות המשונה גם הוא.) “להטריח?” סינן. “מה פירוש? אני עובד בשביל כסף. ואם אתם רוצים צידה לדרך, או אם אתם רוצים כיבוד למשל, אני מניח שתצטרכו לרדת למכולת ולהשיג את הדברים האלה בדרך הרגילה.” הוא ניגש אל חדר קטן שעמד מאחורי המטבח, הוציא משם חלק מכלי העבודה שיצטרך כדי לעבוד על המשתנקת, ולפני שיצא הכריז: “אני מקווה שלא תבינו אותי לא נכון כשאני אומר שאני שונא אתכם.”
“הו,” אמר אריק. “ההפך מהישבובים. הבנתי.” הוא חשב קצת, ואז אמר- “זה דווקא מוצא חן בעיניי.”
“אה, רי,” ראשו (ככל הנראה) של פוי הגיח מהדלת האחורית המובילה אל המוסך, “רו פה.”
רי נאלמה דום, כאילו לא שמעה אותו כמו שצריך. “ר… רו?”
“כן, נו. בעלך. שכחתי להגיד לך. הוא רצה שזאת תהיה הפתעה, ואני אמרתי לו שזאת בכל מקרה תהיה הפתעה, גם אם לא תדעי מזה וגם אם אני פשוט אגיד לך, והוא גלגל עיניים, וחבטתי לו בראש. הוא בסדר, נדמה לי.”
“אני בסדר גמור,” מתוך המוסך יצא איש בצבע סגול כהה שהזכיר את הצבע הסגול של רי. לולא צבע העור המיוחד, אריק היה יכול להישבע שראה את האיש הזה בכמה וכמה מגזינים בנושא כלכלה, נדל”ן וכיוצא בזה. מדובר היה באיש הכי רגיל למראה שראה בכל ימי חייו. ואם הוא הבין נכון את דברי הפיכס, מדובר היה בבעלה של רי.
כן, הנה רי ניגשת אליו ומחבקת אותו בשמחה. וכן, הנה האיש לבוש החליפה המוכבדת והממושקף נכבדות מניח את המזוודה החומה והמשעממת שלו ומשיב למתנקשת העל מפצפצת הראשים וחובבת הנשקים חיבוק חם.
נראה היה שכולם מביטים בהם בדיוק באותו המבט התוהה, כי כשרי פנתה אל החבורה להציג אותו בפניהם, היא הרימה גבה בשאלה. “מה?”
“שום כלום.” אמר אריק. “פשוט… אממ… כלום. לא כלום בכלל, לא.”
“הכל נפלא,” אמר טאבול שעמד ליד אריק.
“נפלא,” הסכים דימבום.
“פנטסטי,” סיכם המלך.
“אז אתה בעלה של רי, הא?” אמר מארטון בחיוך רחב ופשוט ניגש אליו והושיט לו את ידו. “סלח לידידיי המגמגמים, זה פשוט שאתה נראה הרבה יותר מדי משעמם ממה שמצפים כששומעים את התואר הזה, מה גם שלפני רגעים מספר לא העלינו בדעתינו שאתה בכלל קיים. מכאן המבוכה. אני מארטון, דרך אגב.”
רו, שהיה גבוהה ממארטון בערך בראש, צחק בלבביות ולחץ את ידו של הזקן המטורף. “תענוג להכיר.”
“אז מה אתה עושה בחיים, מר רו, אם יותר לי לשאול. ואם תואיל לענות לי על השאלה, זה יהיה נפלא.”
“הוא רואה חשבון,” אמרה רי בהערצה.
לו היה קאטיקאטו שותה משהו הוא היה משפריץ אותו החוצה מהאף באותו רגע. בהיעדר משקה הוא הסתפק בגניחת הפתעה קטנה.
“ובמה אתה עוסק, מר מארטון?” התעניין רו בנימוס.
“ובכן…” מארטון הרהר לעצמו, “זאת שאלה מעניינת. נכון לעכשיו אני בעסקי הצלת הגלקסיה. אבל אני לא באמת יודע אם אפשר לקרוא לזה עסק.”
“למה לא?”
“ובכן, בתור התחלה, הכסף לא משהו.”
“את זה אני יכול בהחלט להבין.” רו הנהן בחיוך אל עבר שאר הנוכחים. “רבותיי,” הוא פנה אל מלך הוואטלרים וקד קידה קצרה. “הוד מלכותך. תענוג להכיר. לצערי הרב, יקירתי,” הוא פנה אל רי, ושניהם התיישבו על ספת הסלון, בעוד שאר החבורה פנתה אל המטבח כדי לבזוז מהאוכל של הפיכס שלפני רגע הצהיר שהוא שונא אותם, “לא אוכל להישאר הרבה זמן.”
“כן,” רטנה רי, “אני יודעת אבל אני מבינה שהעבודה שלך חשובה.”
“וגם שלך,” הוא אמר בחיוך מפייס.
“אוך, אל תתחנף סתם ככה.”
“לא, ברצינות. להציל את הגלקסיה? זה נשמע בהחלט חשוב.”
“אז נסכים ששתי העבודות שלנו שוות באותה המידה.”
“כן, נו,” סינן טאבול לאריק במטבח, “ביצוע ביקורת על דוחות כספיים ומתן חוות דעת כלכלית, והצלת כל הגלקסיה מגזע שמאיים להשתלט עליה. שתי משימות חשובות ומפצפצות שכל באופן שווה.”
“מעניין,” ציין אריק, “עד כמה מעט אנחנו בעצם יודעים על המתנקשת הכי גדולה באזור ששכרנו לעבודה הזאת.”
אריק משך בכתפיו, ולגם מהיין היקר באופן מוגזם שכיבד בו את עצמו. “מילא. אני רק מקווה שהכל יבוא על מקומו בשלום כדי שאוכל לחזור סוף סוף הביתה…”
טאבול לעס בתאבון מסמר עשוי מזהב טהור ששכב על דלפק המטבח. (הגזע הסוסארי אוכלים, פחות או יותר, כל מה שמחשק להם.) “מה כוונתך, הביתה?”
“ובכן, כולם כאן מרצונם החופשי,” אמר אריק, “וחלקנו אפילו מקבלים שכר על זה. אני עושה את זה בתור עונש, מעין שירות לציבור, אם תרצה.”
“הא.” טאבול ירק חלק מהמסמר שהיה עשוי מתכת. הוא שנא מתכת. “אני לא ידעתי את זה. מילא.”
“מילא.” הסכים אריק. “ומה איתך? למה אתה עושה את זה?”
“קשה לומר,” הודה טאבול, “אני בסוג של ניסיון להיות יותר קליל, לנסות דברים חדשים.”
“אבל, כלומר… עזבת את כוכב הולדתך, לא? זה בטח לא פשוט. משפחה? חברים?”
“זה לא בדיוק עובד ככה אצלנו. בכוכב שלי זה די נורמלי להיעלם לכמה זמן. מאז שגילו את המסע הבין כוכבי, כמעט כל אחד יוצא לאיזו הרפתקה מטורפת, מציל נסיכה, שודד איזה ים… אחי הגדול פעם הביס בהורדת ידיים את טורפת התשואות מקראפלין.” (טורפת התשואות מקראפלין היית מפלצת אדירה ורבת עוצמה, שניזונה בעיקר מתשבחות, תשואות ומחיאות כפיים, כך שמדובר היה במפלצת מאוד תחרותית, כזאת שלהביס אותה בהורדת ידיים יהיה מעשה מאוד מסובך. בימים אלה היא בעיקר עוסקת בעיצוב פנים ודוגמנות.) “פשוט אף פעם לא היה לי האומץ לעשות את זה, עד עכשיו. אתה יודע, המזל שלי… אבל נו, נראה שזה דווקא נחמד. וזה לא שיש לי הרבה מה לעשות חוץ מזה.”
“הממ. אם חושבים על זה, אתה, למעשה, היחיד שלא ממש חייב להיות כאן.”
“זה נכון גם אם לא חושבים על זה,” ענה טאבול אוטומטית, והביט סביבו. “אבל בעצם, מה לגבי דימבום? הוא גם לא חייב להיות כאן.”
“הוא? אני חושב שנאמנותו למלך קאטיקאטו מחזיקה אותו כאן יותר מכל.”
“וקאטיקאטו עצמו?”
“עקשנות לשמה, אם תשאל אותי.”
“אם כך זה נכון, אני מניח.” טאבו כיבד את עצמו גם כן ביין. “מה לדעתך מארטון עושה?”
בהמשך המסדרון ראו אריק וטאבול את מארטון מנהל ויכוח סוער אך מכבד עם שבשבת רוח שבצבצה מהחלון.
טאבול משך בכתפיו. “קשה לדעת. אתה מאמין שהאיש הזה פעם שלט בכוכב לכת שלם?”
מארטון ניסה כעת לעמוד על ראשו, כאילו כדי להבהיר נקודה לשבשבת הסוררת.
“כן, האמת היא שלזה אני יכול להאמין. אני פשוט לא מבין איך עלה בידו לעשות את זה באמצעות סיסמת בחירות מטופשת.”
“לכולם זה קצת תעלומה. אולי… אולי נצליח להשתמש בסיסמה החדשה שלנו לטובתינו.”
“למה אתה מתכוון?”
“זאת שהקושקוש-בל הגדול והנורא נתן לנו. נראה היה שהישבובים מאוד בטוחים בהצלחתה, ואם זה כל כך רב עוצמה כמו שהם טוענים, אולי נוכל להשתמש בסיסמה נגדם.”
“אולי. אני חושב שכדאי שנדון על זה בארמון של הוואטלרים, שם יהיה הרבה יותר נוח.”
“ובתקווה, גם יין טוב יותר.”
כעבור כמה זמן, לאחר שכולם היו מרוצים ונינוחים יותר, הפיכס פוי נכנס במעין זחילה איטית אל תוך הבית, והכריז: “זהו, נו. קחו את הדבר הזה מפה.”
רי קמה ונגשה אל המוסך. “זהו? גמרת? ויהיה אפשר לטוס איתה מעבר למהירות האור, כן?”
“ובלי השטויות האלה של על-חלל.” הוסיף פוי בגאווה. “על-חלל עושה לי בחילה. הוספתי כמה שיפורים לגרוטאה הישנה הזאת, כמה תיקונים. לא מבין למה את לא זורקת את זה. נחמד בשביל להשוויץ במסיבות, אבל נורא ואיום בכל מה שקשור לנקודה א’ ונקודה ב’.”
“ובכן,” אמר רו, שיצא גם הוא בעקבות כולם אל המוסך העצום בגודלו, “היא לא יכולה לזרוק אותה. היא יודעת שזה ישבור לי את הלב.”
“נדמה לך שאי פעם חשבתי על האפשרות של לזרוק אותה?” צחקה רי. “זאת מתנת יום ההולדת הטובה ביותר בעולם.”
“סליחה, אמרת שספינת היוקרה הזאת…” אמר קאטיקאטו, “היא מתנת יום הולדת?!”
“טוב, ראיית חשבון היא עבודה שמכניסה הרבה, אתה יודע.” ענה רו.
“כמו גם שכירות חרב,” הוסיפה רי שעה שכולם עלו בכבש אל תוך החללית. “אתה תסתדר כאן, רו?”
“פוי נתן לי לישון פה לכמה ימים, ואז אני חוזר למשרד הראשי של בלעכס. הכל יהיה בסדר.” הם נפרדו בחיבוק נוסף, ורי חזרה אל המשתנקת, מעט יותר מרוצה ממה שהייתה כשירדה ממנה בפעם האחרונה.
“נפלא,” אמר קאטיקאטו. “נהיה בוואטלר בקרוב מאוד. רבותיי, גבירתי- התחנה הבאה: ארמון המלוכה של כוכב וואטלר!”
“למעשה, התחנה הבאה תהיה תחנת דלק.” הודיעה רי מתא הטייסת. “המשתנקת צריכה עוד קצת כוח כדי לעשות את הקפיצה הזאת.”
“אה… טוב, אז לתחנת הדלק, ואז-”
“ואני צריך ללכת להתפנות לפני כן.” אמר אריק.
“אם כן,” רטן קאטיקאטו, “תחנת דלק, בית שימוש, ואז-”
“אני ארצה לקנות לי איזה חטיף לדרך.” אמר מארטון. “מישהו רוצה חטיף?”
“אני אשמח לחטיף,” אמר טאבול.
“כן, גם אני.” אמרה רי.
“אני לא אתנגד למשהו קטן,” אמר אריק.
“גם אני.” אמר דימבום בשקט.
קאטיקאטו נאנח ביגון. “אתם בהחלט יודעים איך להרוס את הרגע, לא ככה?”

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק יב
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

פשוט, קצר וקולע: “וואו!”

הציניות הנשפכת, הכתיבה הקולחת והמרתקת, הרפרנס ל’מדריך הטרמפיסט לגלקסיה’, הרמיזות המודעות לעצמן על אודות פיצול אישיות…

כמה זמן לוקח לחשוב על הסיפור? כמה זמן לנסח? האם ההמשך כבר יושב אצלך בראש (לפחות בקו עלילה כללי)?

יש פה ושם כמה תקלות בעברית, אבל לא משהו שמונע את שטף הקריאה וההנאה.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/04/2021 15:11

    עוץ לי, ידידי! אני שמח מאוד שאהבת. נעים לדעת שלא עמלתי לשווא:)

    לחשוב על הסיפור עצמו לוקח, למעשה, כל הזמן. רעיון לא מודיע לפני שהוא מגיע אליי, בוא פשוט מגיע. זה מאוד לא נוח, אבל מילא. עניין הניסוח והרכבת הרעיון לכדי סיפור לוקח הרבה יותר זמן, ומה שדרוש הוא סבלנות, מוזיקה טובה, ומקלדת חזקה דיה שלא תישבר כשמטיחים בה את הראש בתסכול.

    המשך (כמעט) כל הסיפור עד סופו קיים בתיאוריה, והפרק הבא נכתב ברגעים אלה ממש, והוא יותר מגובש ומובן לי כרגע משאר הסיפור.

    אשמח אם בכל זאת תעיר לי מה הם בדיוק התקלות בעברית, כדי שאדע לתקן.

    אני דווקא כן גזען, אלא שאינני שונא איש.

    08/04/2021 15:21
45 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך