asaf
הנה לכם פרק נוסף. הוא חביב, הוא נחמד, הוא ארוך. מה לעשות.

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק יג

asaf 11/06/2021 123 צפיות תגובה אחת
הנה לכם פרק נוסף. הוא חביב, הוא נחמד, הוא ארוך. מה לעשות.

פרק שלושה עשר
גלגולי נשמות וכרטיסי ביקור

הרחק הרחק משם, 2.4 שנות אור משם, אם נדייק, עמד בּלוּבּ. לבּלוּבּ, בנקודה הזאת בזמן, לא היה קשר לשום כלום בכלל. הוא עמד באמצע רחוב חשוך ואפל, לבש חליפה יוקרתית ביותר בצבע סגול, בידו האחת אחז מזוודה, והעיף מבט בשעון שענד על היד השניה. ידו השלישית שיחקה עם הצמיד הכסוף שענד על ידו הרביעית, וניסתה לשנות את הגדרות המראה שלו. אחרי שעטה על עצמו דמות כיסא במשך שבוע (המדיטציה הטובה ביותר שעשה זה שנים), יהיה נחמד לשנות את צורתו למשהו יותר מרענן. האם כדאי לו להופיע במראה המקורי שלו? לא, ככל הנראה לא. צורתו המקורית הבהילה למוות את הלקוח האחרון שלו, וזה היה מצער. דמוי אדם? הוא תמיד מצא את הצורה הזאת מעט מתנשאת. אולי הוא ילבש צורת יָשְׁבּוּב? זה בהחלט נראה כמו הצעד ההגיוני ביותר, אבל זה לא בהכרח יביא לתוצאה המבוקשת. זה עלול ליצור בטעות יחסי קרבה שהוא בהחלט אינו מעוניין בהם. אולי הוא ינסה בכל זאת ללבוש דמות אדם, אבל אחד נמוך. אולי שמנמן. ממושקף. כן, זה יכול בהחלט לעבוד. בּלוּבּ היה אולי חושש שהלקוח עלול לקחת אותו פחות ברצינות בצורה הזאת, אלמלא היה מי שהיה. קשה מאוד לא לקחת ברצינות יצור אלמותי, ובמיוחד יצור אלמותי כמו בּלוּבּ.
יש, כפי שכבר הוזכר, שלוש דרגות לאלמוות. דרגה 3, הדרגה הנמוכה ביותר, כוללת בתוכה את בני האלמוות שאלמותיותם מוטלת בספק. כלומר, אי אפשר לדעת בוודאות אם גזע בני אלמוות מדרגה 3 הוא בהכרח גזע שלא מת לעולם, או שמדובר בגזע עם תוחלת חיים גבוהה במיוחד. פשוט איש מהם עדיין לא מת, והגזע לא קיים מספיק שנים כדי לעבור את הזמן הרשמי הנדרש להתקיים בו כדי לקבל את התואר “שאינם מתים לעולם”.
הרחוב היה שקט וריק לחלוטין מלבדו, וזה קצת הפריע לבּלוּבּ. הוא אהב חברה. תמיד היה למישהו, כל מי שלא יהיה, סיפור מעניין שיכל לשמוע, ולו עצמו תמיד היה סיפור מעניין לספר. אין מה לדבר, בּלוּבּ היה בן שיחה נפלא, אם הוא יכול היה להעיד על כך בעצמו, והוא אכן היה יכול.
בני אלמוות מדרגה 2 היו מצב ביניים מעניין, שמגדיר אותם כבני אלמוות כל עוד לא הוכח אחרת. רוצה לומר, כל עוד לא גורמים למותם בכוונה תחילה. כל מה שעלול להרוג כל אחד מהגזעים שאינם בני אלמוות עלול להרוג בן אלמוות מדרגה 2, הכל- מלבד הזקנה. בפשטות, בני אלמוות מדרגה 2 יחיו לנצח, כל עוד יעזבו אותם לנפשם, וכל עוד יקפידו שלא להרוג זה את זה (תנאים שרק לעיתים נדירות מתקיימים).
יצור שעיר וקטן שדמה דמיון רב לילקוט בית ספר עבר בחטף ברחוב ונבר בעצבנות בתוך פח אשפה. בּלוּבּ חשב שזה היה יכול להיות מחזה מאוד הולם ללילה אפל ומסתורי שכזה, אם היצור לא היה נראה כל כך כמו ילקוט בית ספר, ועוד כזה שעל צדו ניתן לראות את שם התלמיד באותיות מסולסלות- ‘רוב פיסקיל’. מי הוא, לכל הרוחות, רוב פיסקיל, ולמה ילקוט בית הספר שלו החליט להצמיח שער ולחיות ברחוב כחיית פרא? ואולי בכלל לא היה ולא נברא ילד שכזה. מניסיונו של בּלוּבּ, דברים מוזרים מאוד נותרים נטולי הסבר ואף על פי כן ממשיכים להתהוות ללא הפסק.
בני אלמוות מדרגה 3 היו בני האלמוות אשר אלמותיותם היא מוחלטת. מושג המוות יהיה לעד זר להם, ויהי מה. באופן טבעי אין הרבה כאלה, וגם אלה אשר ישנם לרוב לא ניחנו ביכולות מיוחדות מאוד או יוצאות דופן. אף על פי כן לרוב הם מכנים את עצמם אלים, או ישויות עליונות, או מה לא. הם פשוט היו חבורה של יצורים בני אלמוות וברוב המקרים גם מנופחים, מעצבנים וחסרי תועלת במידה מדהימה ממש. לא היה מדהים לגלות שאיש לא ממש רצה אף פעם להתחבר אליהם.
דעתו של בּלוּבּ נחה עליו כעת. צורת האדם שקיווה לה רקמה עור וגידים מעל לעצמיותו, וכעת הוא היה אדם נמוך קומה, רחב שוליים, עם צוואר בלתי נראה בעליל, ורוד בשר, סמוק לחיים, לבוש עדיין בחליפה הסגולה הססגונית האהובה- עליה לא יכל לוותר. הוא הרכיב משקפי זכוכית עגולים שהופיעו -לכאורה- יש מאין, ובפירוש לא היה לו שום צורך בהם. הם היו רק לשם הרושם שרצה ליצור, כמובן, והוא האמין כי אכן עלה בידו ליצור את הדמות שקיווה להראות. דמות שכל הנוכחים ירגישו איתה בנוח, מבלי שישבר הגבול הברור בינו לבין הנוכחים. זהו המראה המושלם, כך הרהר לעצמו; הרי למרות המראה החביב והמעט המטופש, כולם ידעו כי הוא בוחר במודע במראה החביב והמעט מטופש הזה.
כל אותן דרגות שהוזכרו, שכולן מוגדרות תחת הכותרת ‘בני אלמוות’, נמצאות תחת הקטגוריה הכוללת “ישויות נצח”. מלבד בני האלמוות קיימת קבוצת ישויות נוספת, גם היא מחולקת לדרגות שונות; קבוצת הנשמות המתגלגלות. (בעבר היה קיים ויכוח לגבי השם הזה, משום שבאורך מקרי לגמרי השם ‘הנשמות המתגלגלות’ היה שייך גם ללהקת פופ ידועה מאוד מהאזור המספרי 556. הלהקה תבעה בזמנו את המחלקה הגלקטית לענייני דברים שהם למעלה מן הטבע -המהלדשלמ”ה- בטענת הפרת זכויות יוצרים, אבל כל העניין נגמר מהר מאוד.) הנשמות המתגלגלות הן, מן הסתם, הישויות אשר נשמותיהן חוזרות באופן מתועד אל עולם החיים לאחר המוות. מדובר בקבוצה כל כך קטנה וכל כך זניחה, עד שעצם קיומם מוטל בספק כלשהו. סוגי גלגולי הנשמות הן רבים עד מאוד, על אף שרובם קיימים רק בתיאוריה.
התיעוד הנאמן ביותר, כמו גם המסובך ביותר, של גלגול נשמות הוא מקרה הפלנטה נוס. המקרה שלה היה קיצוני מאוד, ועם זאת בלתי ניתן לערעור, והעסיק הרבה מאוד חוקרים מסוגים שונים במשך די הרבה זמן. בנוס, כך תועד, יש כיום חמש מיליארד נוסאים, ולכולם נשמה אחת ויחידה, שבפיהם נקראת נשמה X. העניין הוא כזה: בכל פעם שנוסאי מת, הוא חוזר אל עולם החיים בכל מקום שהוא במרחב החלל והזמן. יוצא שכל הנוסאים שהרכיבו, מרכיבים וירכיבו את כוכב נוס הם אותו נוסאי אחד ויחיד. וכאילו רק כדי לסבך את העניין, ציר הזמן של נשמה X נשאר קבוע כל הזמן. משמע שהנשמה הגיעה לעולם בנקודה מסוימת בפעם הראשונה, נהרגה, וירדה לעולם בנקודה קדומה יותר בזמן, ועם זאת הנוסאי זוכר את כל מאורעות חייו בגלגולו הקודם. במובנים מסוימים נוסאי בן יומו היה “זקן” יותר מנוסאי שחי לפני מתאיים שנים. נוסאי מבוגר יכול להיפטר מן העולם ולחזור בתור אבא שלו עצמו. יש לזה כל כך הרבה השלכות בכל כך הרבה תחומים, ונודע כבר בכל רחבי הגלקסיה שאין להזמין בן לכוכב הלכת נוס לשום מסיבה אף פעם. כשישים אחוזים מכל שיחה עם אחד כזה היו רק ניסיונו של אותו בן נוס להסביר את מצב העניינים לזרים הבורים, וכל זה בנימה מתנשאת ומרגיזה, ובצדק- ברוב המקרים אף אחד לא הבין מה, לעזאזל, הם רוצים.
הקיצור, קבוצות הישויות הנצחיות הן מגוונות, רבות ובמידה רבה גם בלתי נסבלות.
בּלוּבּ לא היה שייך לאף אחת מהקבוצות. בו בזמן, הוא היה שייך לכל אחת ואחת מהן גם יחד. זה סתר, כמובן, כל היגיון. ואף על פי כן כך היה.
חידת קיומו של בּלוּבּ העסיקה אותו פעם, הוא נזכר, כשהיה צעיר וקל דעת. טוב, ‘צעיר’ הוא תואר שקצת קשה היה להדביק לו, מסיבות ברורות. הוא פשוט היה קל דעת. עלה בדעתו שראוי לו שיקדיש זמן נכבד למחשבות והרהורים בנושאים כגון משמעות חייו, סיבת קיומו, עצם מהותו, מי הוא ומה הוא וכיוצא בזה. שלוש עשרה מיליון שנים ישב לו בפינה מרוחקת בחלל, פינה חשוכה ובודדה, כזאת שידע כי גם במשך שלוש עשרה מיליון שנה לא יארע בה דבר שיסיח את דעתו מפשוט לשבת ולאמץ את כל יכולת מחשבתו הכבירה לנושאים החשובים מאוד האלה. לקח לו שלוש עשרה מיליון שנה כדי להגיע לתשובה המתבקשת- מחשבות קיומיות לא עניינו אותו כהוא זה. הוא ניסה להתעניין, כך היה אומר לכל מי ששמע על כך והגיב בהפתעה גמורה. הוא באמת עשה כל שביכולתו כדי לגרום לעצמו להסתקרן מהדברים האלה. אבל האמת הפשוטה הייתה שבאופן חד משמעי לא היה אכפת לו. אולי, היו אומרים לו פילוסופים רבים שהתדיינו איתו באותו העניין, אולי כך היה בּלוּבּ מתוכנן מראש- לא להתעניין בדברים האלה, כדי לא לחשוף איזשהו סוד אפל, או אמת מרה, או משמעות נסתרת כלשהי. בּלוּבּ היה, בדרך כלל, מהנהן קצרות ועונה- אולי. הוא הבין כבר מזמן שמה שעליו לעשות עם חייו הוא פשוט- עליו לבלות בנעימים, וכמה שיותר. הוא מצא דרכים רבות ומגוונות להעביר את הזמן. בכל פעם היה זה עיסוק אחר. כישות אלמותית מדרגה עליונה הוא צבר הרבה מאוד זיכרונות, וחווה חוויות מדהימות ומרתקות. בימים אלה הוא עסק בתחביב האהוב עליו.
הוא הביט שוב בשעונו. השעה הייתה בדיוק רבע שעה לפני חצות. חשוב מאוד להיות מדויק, זה מראה על רצינות. הוא ניגש בצעד מהיר ובטוח אל עבר הבית שממול, בית נמוך ועלוב למראה בעל צבע אפור דהוי ואפל, עם הספרה 9 מתנוססת עליה. זאת הייתה הכתובת, בוודאות. בּלוּבּ ניגש אל הדלת, יישר את עניבתו, דפק על הדלת שלוש פעמים והכריז:
“רוצח!” הוא דפק שוב. “מישהו הזמין רוצח?”
הדלת נפתחה בבהילות לכדי סדק צר. מתוך הבית הציצה עין אחת במבט דואג, וקול צייצני לחש: “ס… סליחה?”
“רוצח, אדוני.” קולו היה ברור והדהד ברחוב באופן בלתי חשאי למדי. הוא הושיט ליצור שבתוך הבית כרטיס ביקור קטן. “בּלוּבּ, ממית יוקרתי ומובחר, באחריות. ‘מוות מובטח בדרך אליך.’ הוזמנתי אל הכתובת הזאת, כמדומני, על ידי אחד מר בּיל. האם האדון נמצא?”
“אדוני!” לחש היצור בבהלה ניכרת, “הס, בבקשה ממך!”
“אין שום סיבה לדאוג, ידידי. חשאיות איננה הכרחית, כפי שכבר הסברתי למר בּיל בהרחבה. שאכנס?”
היצור זז לאחור ופתח את הדלת לרווחה. בּלוּבּ נכנס פנימה, מחויך. הוא השתדל בכל כוחו שלא ליהנות מזה יתר על המידה. פנים הבית לא היה מפואר יותר מהופעתו החיצונית; נראה כי מדובר היה בבית נטוש, או לכל הפחות בית שלא היה בשימוש די הרבה זמן. הוא היה רגיל להיפגש עם לקוחות במקומות שכאלה, שהתעקשו- למרות כל הבטחותיו שאין בכך כל צורך- לקבוע את מקום מפגשם במקומות אפלים ומצמררים שלא לצורך. הוא ידע שהיָשְׁבּוּבים היו גזע יוצא דופן שעושה דברים בדרך יותר חדשנית, אבל נראה שדווקא במקרה הזה הם נהגו בדיוק לפי הספר. האור בבית היה קלוש, הסלון היה צר ובלתי נוח בעליל, מרוהט בשתי ספות מטות לנפול, שולחן נמוך, עצוב וחסר כל חן, כיסא-לשעבר וכורסה אחת שהרהרה בתוגה על משמעות החיים.
כן, זה יכול בהחלט להתאים. בּלוּבּ התיישב על הכורסה בנחת, והניח את המזוודה על השולחן, שהתלונן ברעש. מולו על הספות הוא ראה כחצי תריסר יָשְׁבּוּבים ישובים, לבושים בגופיות רשמיות, ועל פניהם ארשת דואגת ומעט מבוהלת. הוא חייך אליהם באדיבות, מה שלא תרם לאווירה מתוחה בשום פנים. היָשְׁבּוּב שפתח לו את הדלת, שהיה לא אחר מאשר יושב הראש בּיל בכבודו, סגר את דלת הבית בשקט והתיישב על הספה ממש מול בּלוּבּ. הוא ניגב את משקף עינו היחידה בעצבנות מה, ואמר, “ברוך הבא, מר בּלוּבּ. אנחנו מתנצלים מעומק לב על אי הנוחות… אבל אמצעיים הכרחיים, כלומר-”
“לא נכון.” הטעים בּלוּבּ בפשטות.
“אני…” בּיל התבלבל. “אבקש את סליחתך?”
“אני מבטיח לכם בכל היקר לי שכל ענייני החשאיות הם כולם רק הבל ושטויות. אני בהחלט מבין למה חשבתם שכל זה נצרך, אבל ברצינות- באותה המידה יכולנו לשבת ממש במרכז אולם המועצה של האזור המספרי הזה, וזה לא היה משנה כלום. בואו רק נאמר שמתוקף תפקידי ומעמדי, טוב… יש לי הרבה מאוד חברים, בהרבה מאוד מקומות.” הוא פתח את המזוודה, והוציא עוד חופן כרטיסי ביקור, מפוארים ואלגנטיים כאחד, וחילק מהם ליָשְׁבּוּבים שלקחו אותם מחמת הנימוס. “כפי שהצגתי את עצמי מקודם, שמי בּלוּבּ. מתעסק בעיקר בהרג, מוות, התנקשות, מתמחה יחידי מסוגו בתחום ההרג בנסיבות פרדוקסליות. אם תרצו להרוג את סבכם עוד בטרם נולדתם, פנית למקום הנכון. אני מתנצל,” הוא הוסיף בבת שחוק, “כלומר- לא אתם, ג’נטלמנים. כמובן. עניין לא יאה בהחלט, להרוג את סבא. אני רגיל להגיד את זה לרוב הלקוחות שלי. אתם יודעים, בדרך כלל ברבריים חסרי כל תרבות. בשונה מכם, רבותיי- לא ולא, אני רואה שאתם לקוחות מזן מיוחד. מה עוד אתם צריכים לדעת עליי? אני בן אלמוות, דרגה 1. האם אתם מוצאים שזה עלול להפריע?”
“הו, כלל וכלל לא, אדוני הטוב!” אמר בּיל, שהרגיש מעט יותר בנוח אחרי המחמאות שקיבל. “אין לנו שום דבר נגד בני אלמוות.”
“לא קרה כלום, חבר, רק שאלתי. הי, כבר נפגשתי עם כל סוגי שונאי האלמוות ביקום תוך כדי עבודתי בתחום. אין לי שום בעיה עם זה. למעשה, אני בעצמי מכיר כמה בדיחות אלמוות מוצלחות במיוחד: חד קרן, אסטרואיד, הספרה חמש, יהודי ובן אלמוות נכנסו לחור שחור-”
אחד היָשְׁבּוּבים השתעל בקוצר רוח מסוים.
“נו, כמובן… בהזדמנות אחרת. מה עוד? אני בעסקי הרצח כבר שני נצחים, על פי שלל עיוותי זמן למיניהם. רק שלושת אלפים חמש מאות עשרים ושבע טריליון לקוחות לא מרוצים- שזאת סטטיסטיקה מעולה, שתדעו לכם. יש לי ניסיון בכל סוגי המיתות; משונות, בנאליות, שקטות, ראוותניות, המוניות… אין אני בררן. אם תרצו לראות כמה טפסים רשמיים, בשמחה.” הוא הוציא ממזוודתו קלסר גדול (גדול הרבה יותר מהמזוודה עצמה באופן ניכר), ומסר אותו לבּיל. יושב הראש העביר חלק מהמסמכים לחברי המועצה היָשְׁבּוּבית הנוספים שישבו לידו, ועלעל בערמת הדפים שהשאיר לעצמו. לאחר כמה רגעים הוא הרים את מבטו אל בּלוּבּ.
“אני לא רוצה להישמע מחוצף,” אמר בּיל בנחת, “אבל אני מעט מבולבל.”
“מה פירוש?”
“ובכן, אלה הם צווי בית משפט.” אמר יושב הראש.
“אמת.”
“ואצלי יש…” אמר מוש, יד ימינו של בּיל, יָשְׁבּוּב קטן בעל זקן תיש שישב –מטבע הדברים– לימנו של בּיל, “אצלי יש הערכות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. מכמה וכמה בוחנים שונים.”
“כן, זה נכון.”
“כולם בלי יוצא מן הכלל טוענים, במחילה, שאתה מטורף.”
“אני מניח שאפשר במידה מסוימת להסכים איתם, כן.” בּלוּבּ באמת הסכים עם רוב הפסיכולוגים שבחנו אותו. הוא לא היה עיוור לכך שבבן אלמוות שנהנה ממעשי רצח ישנה אירוניה אפלה מאוד.
“כאן,” אמר יָשְׁבּוּב אחד כבד גוף, “יש לי רשימת האשמות- – חי נפשי…” היָשְׁבּוּב בחן את המכתב מקרוב יותר. “סליחה על השאלה, אבל… לא באמת עשית את כל זה?”
“כל אחד ואחד מהמעשים שרשומים לפניך אכן נעשו על ידי, ויותר.”
היָשְׁבּוּב הניח את הדף על השולחן בעדינות, כאילו מפחד שאם יעשה תנועה לא נכונה כל הרעות הכתובות בו יבואו עליו.
“וזה,” אמר יָשְׁבּוּב זקן ששמו היה רוט, “זה ניסוח חוק בין כוכבי. כתוב כאן שיש איסור מפורש לעשות אתך עסקים ב… ובכן, כמעט בכל אזור מספרי בחלק הזה של הגלקסיה.”
“טוב…” בּלוּבּ ניגב את משקפיו, על אף שלא היה שום צורך בכך, “אני הנחתי שאתם ידעתם, כשזימנתם אותי לפגישה, שאתם פועלים בניגוד לחוק.”
היָשְׁבּוּבים החליפו בניהם מבטים נבוכים במקצת, עד כמה שיָשְׁבּוּבים יכלו בכלל להיראות נבוכים. טים, יד ימין של בּיל, נעה בעצבנות מה. “תבין… אנחנו -אה- הנחנו שמדובר כאן בסוג של מעשה בלתי חוקי שיש ליישם בשעת חירום בלבד. אבל מה שיש כאן… ובכן…”
“מה העניין?”
“ובכן,” אמר שוב בּיל, “נראה שאנשי מועצת האזור המספרי שלנו מאוד… מקפידים על החוק הזה. אם נדבר מעט בבוטות, ברשותך, הייתי אומר שהם לא מחבבים אותך כל כך. היינו רוצים שהחשאיות תהיה-”
“באמת, חבר, אתה מעליב אותי. הלא אמרתי כבר שאין מה לדאוג לגבי החשאיות.”
“הלמלונולונו, לא ולא!” נחפז בּיל להתנצל. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרו לו ‘אתה מעליב אותי’, ולא באופן מבודח, כמו שמארחים אומרים לפעמים כשהאורחים מתנצלים על הטרחה. (‘הלמלונולונו’ היא דרכם הדרמטית משהו של היָשְׁבּוּבים לומר ‘חס וחלילה’. כבר צוין, לדעתי, כי ליָשְׁבּוּבים יש ביטויים מוזרים.) “בשום אופן לא הייתה כל כוונה לזלזל בשיטותיו של כבודו. שמך הולך לפניך, שתדע. אני מתנצל.” התנצלותו הייתה כה כנה ואמתית, שהיא השפיעה אפילו על בּלוּבּ.
“אין דבר, אין דבר… אבל באמת, יש להבין שעניין העברה על חוק הוא פרט שולי. במיוחד כאשר, אם הבנתי נכון, החוק עומד להשתנות… לא ככה?”
“מה כוונתך?”
“הבנתי שאתם מתכננים להשתלט על הגלקסיה, האין זה כך? קיבלתי את הרושם שזה נוגע לטיב המשימה שלי.”
“וזאת… בעיה?” שאל מוש בדאגה.
בּלוּבּ משך בכתפיו. “אין זה מענייני מה לקוחותיי עושים בזמנם הפנוי. אם תביט שוב בהערכות הפסיכולוגיות אני מאמין שתמצא סעיף שנקרא ‘מחסור חמור בשיקולים אתיים’.”
בּיל היה מרוצה. “כן. העניין כולו נראה… מניח את הדעת.”
“אז אתם שוכרים את שירותי, אם כן? עליי להבהיר לכם כי התעריף שלי לא קטן.”
בּיל ביטל את העניין בידו בחיוך. “עניין המחיר לא אמור להוות מכשול. מכל מקום, על כך נדון בהמשך. אם ציק יואיל להגיש מעט כיבוד, נמשיך בהגדרת המשימה שלך, מר בּלוּבּ.”
ציק, יָשְׁבּוּב צעיר ומבטיח מאוד בתחום השלטונות שבתוך זמן קצר מאוד כבר עמד בכמה וכמה עמדות מפתח במועצת היָשְׁבּוּבים, ושהיה- באופן מקרי לחלוטין- גם אחיינו של בּיל, הגיש משקאות משונים וצלחות חרסינה מלאות בחטיף המטוגן של היָשְׁבּוּבים. כשראה האורח שאיש מהמארחים אינו מתכוון להיות הראשון שלוקח מהכיבוד, הוא הרהיב עוז וטעם מהחטיף המטוגן. הוא היה בסדר, לא מעבר.
“מצב העניינים הוא כדלהלן.” פתח בּיל ואמר. “ישנה חבורת… יצורים, שאנחנו, בני העם היָשְׁבּוּבי, איננו רוחשים להם חיבה יתרה.”
“הו?”
בּיל ניגב שוב את עדשת המשקף שלו, ונאנח. “מפתיע, האין זאת? אבל כך הם, למרבה הצער, פני הדברים. הם מפריעים מאוד לתכנית הגדולה שלנו, זאת שהזכרת.”
“מפריעים?” שאל בּלוּבּ, “היה לי הרושם שהם דווקא המפתח להגשמת התכנית.”
היָשְׁבּוּבים בהו בו בתדהמה. “אתה בהחלט יודע הרבה מאוד, מר בּלוּבּ,” אמר בּיל בנימה מחמיאה, שהוטמעה בה נימה קטנטנה של חשדנות.
“אני נוהג לערוך מחקר מעמיק על לקוחותיי לפני שאני מציג את עצמי בפניהם. אני מקווה שזה בסדר. הליך שיגרתי.”
“הו, הכל בסדר, בסדר גמור, טוב… רק תהינו.” בשלב הזה בּיל הבין לפתע שלבּלוּבּ יש ישב”ן. יש לו היכולת לשכנע באמצעות נחמדות. הערכתו של בּיל כלפי האורח גברה מאוד; מעולם, למיטב ידיעתו, לא ידע אף יצור שאינו יָשְׁבּוּבי להשתמש בכוח הזה בשיטתיות שכזאת, כמו בּלוּבּ. הוא תהה, רק לרגע, האם בּלוּבּ יהווה איום כלשהו, ולבסוף החליט שלא. “על כל פנים, המצב השתנה. ניסינו להוציא מבני החבורה המדוברת את המידע שיכול היה להועיל לנו, אבל הם סירבו, לצערי, לשתף פעולה. כעת הם בעיקר סכנה. הם יודעים על הכוח הטמון במידע שברשותם, והם עלולים להשתמש בו נגדנו.”
“אז אתה מעדיף פשוט, סליחה על הביטוי- להיפטר מהם?”
בּיל השתעל קלות. “לא הייתי אומר ‘להיפטר’… זה נשמע כל כך לא הולם-”
“איך תעדיף לקרוא לזה, אם כן? להרוג? לרצוח? לחסל? למגר? להמית? לקצור? לשחוט? להתנקש? לטבוח? לקטול? להוקיע? לגמור? לטהר? להעביר מן העולם? לבער? להדביר? להכרית? לבלע? להשמיד? למחוק? לבטל? לפוגג? לשָעַבֵר? לסלק? להוריד? לאיין? לאבד? להצמית? להחריב? לעקור? להשחית? לגמוז? להביא לכדי סיום?”
“ל- להיפטר- – להיפטר זה בסדר…” בּיל היה המום מכמות המילים שקיימות כדי לתאר את הפעולה הזאת, וקצת יותר המום מכך שבּלוּבּ הכיר את כולם וציין אותם כך, כלאחר יד.
“אם כך, בסדר.” אמר בּלוּבּ, ורשם מספר מילים במחברת האישית שלו שהוציא מהמזוודה. “איך, אם מותר לי לשאול, הגיעו היצורים הנ”ל למסקנה שמה שיש ברשותם הוא חשוב?”
היָשְׁבּוּבים שתקו במבוכה. “אנחנו, אהמ… אמרנו להם, אדוני.” אמר רוט הזקן.
בּלוּבּ היה חייב להתאפק בכל מאודו שלא לצחוק על קלות דעתם של היָשְׁבּוּבים. זאת לא אשמתם, אחרי הכל, שהם כל כך בטוחים בעצמם עד שישתפו את תכניתם עם אסיריהם. היָשְׁבּוּבים היו בהחלט גזע חזק, ובּלוּבּ היה מודע לכך.
“כבר עמדתי על טעותי,” אמר בּיל בטון מצטדק עד כאב, “והתנצלתי באופן פומבי על אי הנוחות.”
“והתנצלותך התקבלה פה אחד על ידי כל העם, כבוד היו”ר,” ניחם אותו מוש.
“אכן… ועדיין, כל כך חבל. יכולנו להשתמש במידע הזה. כעת, אללי, ניאלץ להסתדר בלי קיצור הדרך הנפלא הזה.”
“כפי שהפתגם העתיק אומר- ‘תתאמץ כפליים, תרוויח כפליים’. לא ככה?” אמר בּלוּבּ בחיוך, והחל מסדר את הטפסים בחזרה במזוודה. “כל מה שאני צריך כעת הוא שמות, מיקום ואם יש- מיתה מועדפת.”
“מיתה מועדפת? כלומר… היעילה ביותר, אני מניח.” אמר בּיל בענייניות. “על איזו מיתה אתה ממליץ?”
“היעילה ביותר? ובכן, בואו נראה… אני מניח שאת כל המיתות היצירתיות אפשר לפסול על הסף. הן מהנות בהחלט, אבל הן לא עושות את העבודה ברוב המקרים.” בּלוּבּ חשב קצת. “אז מה תעדיפו? אני יכול להציע לכם שיסוף, ביתור, ביתוק, פיצוץ, ליבון, דקירה, חנק, איוד, ריטוש, התכה, ריצוץ גולגולת, חיתוך, פצפוץ ראש, סחיטה, חשמול, תליה, שריפה, הצלפה, ירייה, שבירת מפרקת, כריתת ראש, טביעה, מוות בהפתעה-”
“מה פירוש, בהפתעה?” דרש בּיל.
“ובכן, אני הופך את הקורבן מהפנים אל החוץ,” הסביר בּלוּבּ בליווי תנועות ידיים שהמחישו את העניין באופן מובן להחריד, “ומרוב הפתעה הוא מת. מבין?”
בּיל לא היה מסוגל להגיב.
“בלי הפתעה, אני מבין. אולי סקילה? אני יכול לארגן סקילה מרהיבה מאוד.”
“אין צורך, אין צורך- פשוט… מוות מהיר. חסר כאבים. אין צורך בכל… זה.”
“הבנתי.” בּלוּבּ רשם עוד משהו במחברת. “זה פשוט עניין של העדפה, כן? כעת כשהעניין סגור, כל מה שאני צריך זה לערוך היכרות קטנה עם המנוחים לעתיד.”
בּיל קם והוציא מתוך ארון ישן תיקייה חומה ומשעממת למראה. הוא הגיש אותה לבּלוּבּ, והוא פתח אותה ועיין בה בריכוז רב. מתנקשים רבים יטענו שעדיף להימנע מלפתח קשר רגשי עם הקורבנות, כדי שהעבודה תהיה קלה יותר לביצוע. בּלוּבּ, לעומת זאת, היה מתאמץ בכל מאודו לפתח קשר רגשי ועמוק עם כל אחד ואחד מקורבנותיו, מאותה הסיבה בדיוק. נדמה היה לו, אבל הוא לא היה בטוח, שיש על זה גם כן איזה סעיף בהערכות הפסיכולוגיות. הוא עבר על הרשימה, והביט בתשומת לב בכל תמונה שהודפסה ליד כל שם.
קאטיקאטו. מלך הוואטלרים. אותו הוא הכיר, כמובן. בחור נפלא, מארגן מסיבות נהדרות. בן חמישים, ונתוני המזל שלו עמדו על 5.9. סביר, בסך הכל.
דימבום. משרתו של המלך, בוודאי. בן חמישים וחמש. נתוני המזל שלו עמדו על 4 ויורד. אלה נתונים טובים לציד, אבל הנתונים האחרים עלולים לאזן את העניין- תלוי עד כמה האחרים מעוניינים בהישרדותו.
טאבול. בן שלוש מאות ושבע, מזל: 2.17. אבל הוא בן אלמוות מדרגה 3. נו… אפשר לעבוד עם זה בכל זאת.
אריק. בן שלושים, מכוכב ארץ. לא צוינו נתוני המזל שלו. גם הוא לא אמור להיות בעיה; בני ארץ לא ניחנו בהרבה סגולות ראויות לציון כלשהם. שני הקורבנות האחרונים ברשימה הם אלה שהדאיגו אותו קצת.
רי. מתנקשת על ברמה גבוהה מאוד. יכולות לחימה מופלאות- הוא כבר שמע עליה הרבה. נתוני המזל שלה עמדו על 9.14. מעבר לכך שהיא עלולה לעכב אותו ולהוציא לו את כל החשק, הוא לא הרגיש ממש בנוח עם הרג עמיתה לעבודה. הוא רחש כבוד מסוים לחבריו המתנקשים. אבל מילא, אם חייבים. הבא ברשימה הטריד אותו יותר מכל. “מארטון.” הוא לחש בשקט.
“סליחה?” שאל בּיל בנימוס.
בּלוּבּ הראה לבּיל את התמונה. “האיש הזה… בן אלמוות. מדרגה 1.”
“הא.” בּיל היטיב את משקף העין שלו כדי לקרוא את הנתונים. שאר היָשְׁבּוּבים הצטופפו כדי להביט גם הם. “אני רואה שאתה צודק בהחלט. זאת בעיה… אנא קבל את התנצלותנו הכנה. תוכל למחוק אותו מהרשימה.”
פניו של בּלוּבּ נעשו קודרים. “אני מסוגל להרוג בני אלמוות מדרגה 1.”
“אתה… באמת?!”
“או לפחות לגרום להם להפסיק להוות מטרד. אבל המחיר יעלה.”
“אה, טוב, כמו שאמרנו, המחיר לא יהיה בעיה. מתי תעדיף… אה… לצאת לדרך?”
בּלוּבּ אחז במזוודתו וקם מהכורסה מבלי להישיר מבט אל היָשְׁבּוּבים. “אארגן את כל מה שאני צריך ואצא לדרך מיד.” קולו היה נשמע סהרורי, כאילו הוא חושב על משהו אחר.
“האם הכל כשורה, אדוני?” שאל בּיל וקם ממקומו. “אולי תרצה לקחת לך כמה חטיפים לדרך?”
“לא, לא… זה לא העניין בכלל. הייתם אדיבים מאוד, אני מודה לכם.” הוא פנה אל פתח הבית, ושיחק קצת עם צמיד השינוי שלו בעצבנות.
“אתה בטוח שלא תרצה אולי עוד משהו? או אולי כדאי שנדבר על המחיר?”
“אני אשלח לכם את החשבון כשהמשימה תסתיים. אשתדל לגמור אותה בשבוע הקרוב. אם העבודה תיקח לי זמן רב יותר, אעשה לכם הנחה במחיר.” הוא אמר את הדברים כאילו באופן אוטומטי, מבלי לחשוב עליהם בכלל.
“אני מתנצל, אבל…” פצה מוש את פיו, “אני מאמין שמשהו מעיק עליך. אם יש משהו שאינו כשורה בנוגע למשימה-”
“הכל כשורה. זה פשוט… מארטון.”
“מה לגביו?” התעניין בּיל בהפתעה. הוא הניח שעניין האלמוות סודר.
“אני מחפש את הברנש הזה כבר שנים. שנים רבות… אפילו בשבילי.”
“אתה… מכיר אותו? אם זה לא נוח לך, אז-”
“לא, זה לא זה. להיפך. המשימה הפכה עכשיו למשהו אישי.” הוא פתח את הדלת ופנה אל עבר הרחוב החשוך, שילקוט בית הספר של רוב פיסקיל עזב כרגע בריצה קלה.
“אם יותר לי לשאול, מר בּלוּבּ,” שאל בּיל בסקרנות, “מה עשה לך בכלל האיש הזה, מארטון?” בּיל תמיד הניח שמארטון היה איש בלתי מזיק. מה כבר הוא יכול לעשות שיפריע ככה לבּלוּבּ?
בּלוּבּ יצא מהבית בצעדים מהירים. “המנוול חייב לי כסף.”

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק יג
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

הזכרת את בני האלמוות מדרגה 3 פעמיים. גם הנמוכה ביותר וגם הגבוהה ביותר. אז איזו מהן היא דרגה 1? אני מהמר על השנייה.

יש מצב ששמעת ‘רולינג סטונס’ תוך כדי כתיבה? ‘הנשמות המתגלגלות’ זו הברקה.

“חמישה מיליארד נוסאים” – לא “חמש”. ‘מיליארד’ לשון זכר.

מרצה זקן מאוד (ולא מאוד יפה) שלמדתי אצלו כסטודנט, אמר בשיעור: “פעם, כשעוד הייתי צעיר ויפה… בעצם… הייתי רק יפה.”
יש מצב שהוא בלוב?

“שלושה־עשר מיליון שנה” – כנ”ל. ‘מיליון’ זה זכר.

“כורסה שהרהרה בתוגה” – חשד להעתקה מ’המדריך לטרמפיסט’. בעצם, שם זה היה רובוט עם נטיות אובדניות.

חד־קרן, יהודי ואסטרואיד – ברור מה קרה להם. בן האלמוות מצא את עצמו בצד השני של חור התולעת. אבל מה קרה לספרה חמש?

כמו ביל, גם אני המום מכמות המילים הנרדפות. רק “לשלוח (את המנוח) למכור בייגעלך” חסר.

האופרה הזאת גאונית. אני כבר מחכה להמשך.
אם אפשר, בבקשה, לקצר את הפרקים – ולפרסם בתדירות גבוהה יותר? זה מאוד יועיל למעקב אחרי הדמויות. גם ככה אני קורא ב’תשלומים’.

אשמח לקרוא תגובות פרי מקלד־עטך באתר.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

16/06/2021 02:46
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך