משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק י

asaf 26/12/2020 131 צפיות אין תגובות

איש לא יודע מנין הגיע הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, וכולם גם נורא התביישו לשאול אותו. התעלומה זכתה להתעלמות מוחלטת מצד הרבה מאוד חוקרים ופיזיקאים, והיחידים שהתעסקו בה יותר מכול היו (כרגיל) הפילוסופים, שהעלו שלל תיאוריות לגבי עצם קיומו של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. חלק נרחב מהם האמינו כי הוא התגלמות ההארה הרוחנית בהתגשמותה הפיזית בעולם רב ממדי בצורת יציר מחשבה על-זמן-חללי שמבטא רצון בלתי קיים שאינו משתנה בהתאם לצורת התודעה. הטענה הזאת נדחתה באחת, בעיקר משום שלאחר בדיקה מעמיקה התגלה שהיא לא אומרת בעצם שום דבר.
אחרים, קצת יותר מעשיים, התייחסו אל כל העניין כאל בדיחה. חלק סגדו לו כמו לאל, וחלק אפילו עשו את שני אלה גם יחד. באופן כללי, אם תשאלו מישהו מחוץ לאזור המספרי 4815 (האזור המספרי של אסבניה) מיהו הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, התשובה שתקבלו לרוב היא- “מי?” אבל בתוך האזור המספרי 4815 הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא היה יצור ידוע ומוכר, שנהגו להעלות בפניו כקורבן את אותם חסרי המזל שאוכפי החוק תפסו אותם חונים בחניית נכים, עוקפים מישהו בתור, רוצחים, או מקריאים ספר בקול רם מהסוף להתחלה על ראשו של בניין גבוה תוך הנפת דגל שעליו נכתב- “מספיק?!” (מדובר בעבירה פלילית מדרגה ב’, והיא מופיעה בספר החוקים של האזור המספרי, יחד עם עוד שלל עבירות שונות ומשונות שבוצעו לעיתים קרובות- בעיקר משום שהן מופיעות בספר החוקים של האזור המספרי.)
החבורה הובלה אל עבר יער אפל ומעורפל על ידי שני שוטרים חמורי סבר ומרובי רגליים. אריק הביט אל תוך היער בתחושה שמה שלא יהיה הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הזה, הוא לא יכול להיות מאוד נחמד אם הוא חי במקום כזה. זה לא שינה בכלל כמה כולם נשבעו שהם לא קשורים בשום צורה לעבירה של רי, השוטרים העייפים כמו התעלמו מהם. הם התקדמו בתוך מעבה היער שהלך נעשה מעורפל יותר ויותר. לבסוף הם הגיעו אל קרחת יער גדולה שממש מולה עמד שלט קטן מעץ, ועליו נכתב-
“זה הוא מקום משכנו של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא.”
“מה זה לכל הרוחות הקוּשקוּש-” התחיל טאבול לשאול את השאלה שאריק היה נבוך מכדי לשאול בעצמו, אבל אז השוטרים נעלמו בהינף שרביטים, מלווים בשלל נצנצים וצלצולי פעמונים, והשאירו אותם לבדם, חוששים אל מול קרחת היער המאיימת. היחידה שלא נראתה מודאגת בכלל, או מפוחדת, הייתה רי. בעצם, היא נראתה מרוגזת, יותר מכל דבר אחר. אריק חשב שדרוש סוג מסוים של אומץ (או טיפשות) בשביל להגיב כך על מצב שבו אתה מועלה קורבן בפני יצור כלשהו, אבל אז נחו עיניו, וגם עיניהם של כל שאר החבורה, על הקושקוש בל הגדול והנורא, והפחד נעלם כלא היה. במקומו נכנסה תחושה עמוקה של תמיהה.
במבט ראשון הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא היה דומה, יותר מכל, לחציל גדול מאוד ושעיר עם קרני אייל. במבט שני היה אפשר לשים לב לעוד פרטים משונים בהופעתו החיצונית. אפו, שהיה נשרי למדי ומעט עבה, היה נעוץ מעל לפה רחב מאוד שחצה את פניו ובעל שן אחת שבצבצה ממנו. עיניו היו בעלות מבט מזוגג משהו, אחת מהן הייתה עצומה כמעט לחלוטין, והשנייה הביטה בהם בשיעמום מוחלט. ידיו ורגליו היו קטנטנות ביחס לגופו שהיה גדול כמעט כמו עץ, ואריק שם לב בזעזוע מסוים ששתי רגליו היחפות היו בפירוש שמאליות.
הוא ישב שם, פשוט ישב, ועישן מה שהיה נראה כמו נרגילה מסוג כלשהו, שאריק לא הצליח להבין איך היא עובדת; הצינור היה מחובר למעין מבחנה שמדורה קטנה חיממה מתחתיה בנחת. ככל שאריק הביט במבחנה, כך הוא היה יותר ויותר בטוח בכך שהיא לא מכילה כלום. אבל העשן נפלט מפיו העצום של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא בצורה איטית ועייפה שכזאת, לאחר שלקח שאיפה הגונה, כשכל צורתו הסגולה והחצילית נושמת בכבדות.
החבורה הביטה בקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, והקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, מצדו, הביט בהם בחזרה. כשנראה היה שהקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא לא מתכוון ליזום שום שיחה, או אפילו להגיב באופן כלשהו על הופעתם של זרים גמורים בביתו, המלך קאטיקאטו הפנה את מבטו אל רי.
“אה- מה עכשיו?”
“יופי!” היא רטנה לעצמה, והתיישבה מתחת לאחד העצים במבט זועף. “פשוט יופי!”
“אפשר –אה– לדבר איתו?” שאל טאבול את מארטון.
מארטון, שהיה מרותק ליצור המעניין והחדש הזה, לחש ביראה- “אפשר לשאול אותו.”
טאבול התקרב אל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא לאיטו. “אה- קוּשקוּש-בַּל גדול ונורא? אתה –אה– מדבר?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הביט בטאבול במבט שהיה קשה לדעת לפיו האם הוא חושב על תשובה לענות לו או שהוא חושב על טוסטרים. מכל מקום, הוא הסתכל עליו. לבסוף ענה, “כן.” בקול איטי ועייף, ושב לשאוף ממה-שזה-לא-יהיה.
“אה.” אמר טאבול, לא ממש בטוח מה להגיד עכשיו. הוא ציפה, כששמע שהוא עומד ליפול קורבן, שהחיה המרושעת תתנפל עליו, או לפחות תהיה מאיימת. הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא היה שלו במידה מתסכלת. “אה.” אמר שוב טאבול. “טוב. אז- – כן. בסדר.” והוא שב למקומו.
אריק היה גם מתוסכל. כשמקריבים אותך ליצור ששמו הוא הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, העניין אמור להיות די פשוט: היצור האמור מנסה לאכול אותך/להתעלל בך/להרוג אותך/כל דבר נורא אחר שעולה על רוחו, ואתה מנסה להתחמק ממנו. אבל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא לא היה נראה בכלל כאילו הוא מצפה לאיזשהו קורבן. לא היה ברור מה מצופה ממנו, מאריק, לעשות.
“הי, סלח לי,” הוא שאל את הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא בתקווה, “אתה מתכוון במקרה לאכול אותנו?” הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא העיף בו מבט באיטיות. לאחר כמה שניות שבהן הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא פשוט בהה באריק, הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא משך בכתפיו וחזר לעשן.
“מה זה אומר?” שאל אריק. “זה כן? זה לא?”
“חבל על המאמץ שלך,” רטנה רי. “הוא לא עומד לענות לך.”
“אבל מה בדיוק הוא-”
“הדרך היחידה שבה נוכל להשתחרר מכאן היא אם הדבר הזה יואיל בטובו לאשר לשומרים שאנחנו חופשיים.”
“אז איך אנחנו משכנעים אותו לעשות את זה?”
“זהו בדיוק,” אמרה רי במרירות. “אף אחד לא יודע.”
מאחוריהם, מתוך השיחים, הגיחו שני השומרים שליוו אותם עד קרחת היער. הם התעלמו לחלוטין מהשבויים, ופנו ישר אל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. “נו?” הם שאלו. הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הביט בשומרים והניד בראשו לשלילה. השומרים נעלמו כלעומת שבאו.
אריק אמר: “אה.” והייאוש עטף אותו.
השקט נמשך לא מעט זמן.
“את לא יכולה אולי…” אמר לרי באיזשהו שלב טאבול, שההגדרה שלו את המילה ‘הרפתקה’ לא כללה שהייה איטית ועצובה מול יצור חצילי ומשועמם, “את יודעת,” הוא החווה בידיו תנועות ירייה והרג למיניהם.
רי, שכנראה כבר עברה חוויה מהסוג הזה בעבר, וכעת הייתה נראית יותר מתוסכלת מכולם, שלפה אקדח פלזמה משוכלל מנרתיקה וירתה שלוש יריות לעבר הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא מבלי להסתכל עליו. לא היה נראה הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אפילו שם לב שהיא ירתה בו. “הוא בן-אלמוות.”
“אה.” אמר טאבול, ואריק שם לב שזאת הייתה הפעם השביעית שמישהו מהם אמר ‘אה’, מה שמסמל אולי יותר מכל את העובדה שאיש מהם לא ידע מה לעשות עם עצמו ושאיש מהם לא הרגיש עם זה בנוח, משום שהמילה ‘אה’ היא אחת המילים המיותרות והמתישות ביותר שקיימות, ולעזאזל איתה.
הוא התיישב, לבסוף, ליד רי וטאבול שישבו בצל עץ ירוק וריחני שהתעטש מדי פעם. (כלומר, העץ התעטש מדי פעם. אריק נבהל מאוד כשעשה זאת בפעם הראשונה, אבל העץ השמיע קול של משיכה באף ומיהר להתנצל.) המלך קאטיקאטו, מארטון ודימבום ישבו בקרבת מקום, יותר סמוך לקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, ושחקו א-סוציאציות. מארטון מאוד התלהב מהמשחק החדש, והיה די טוב, אבל לא היה לו סיכוי מול דימבום, שהיה אמנם רב-אמן בא-סוציאציות, אבל לא היה מאושר בכלל מהסידור הזה של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. גם הוא קיווה שההרפתקה הזאת תהיה קצת יותר הרפתקתית.
“אז אנחנו תקועים כאן?” שאל אריק כשהתיישב ליד רי.
“פחות או יותר.” היא אמרה. “מדי פעם הוא אומר איזה דבר,” היא הנידה בראשה לעבר הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, “אבל לרוב הוא שותק, וזה די משעמם.” היא הביטה בו במבט בוחן- הוא הניח שצבע העור שלו היה משונה מבחינתה בדיוק כמו ששלה היה משונה מבחינתו. “מאיפה אתה?” היא שאלה בסקרנות.
“כדור הארץ,” אמר אריק, שההצהרה הזאת מילאה אותו במין תחושה של גאווה, כך הוא הבין. הוא הנציג של כדור הארץ, חשב לעצמו.
“אה, הייתי שם פעם.” אמרה.
“באמת?” הוא הביט בה, מסתפק אם אף אחד בכדור הארץ לא שאל את עצמו מה עושה שם אישה בצבע סגול ובעלת חמש ידיים.
היא כנראה הבינה את הבלבול שלו. “כן, אני יודעת שאתם לא יודעים עדיין על חייזרים. מכונות הכביסה, וכל זה…”
“כמובן.”
“אני יכולה לשנות את צבע העור שלי כפי ראות עיניי.” היא הסבירה. “כך שהשתלבתי בנוף די יפה.” היא שלפה מהנרתיק שלה בקבוק מים קטן, לגמה ממנו בנחת, והעבירה אותו לטאבול.
“אל תיקח את זה קשה, אתה יודע,” אמר טאבול אחרי ששתה, “גם אצלנו לא ידעו כלום על חיים מחוץ לכוכב שלי עד לפני שנתיים.”
“ברצינות?” אריק לקח ממנו את הבקבוק. “הייתי בטוח שכולם יודעים על כל העניין הזה חוץ מאתנו.”
“אה, לא.” אמרה רי בביטול. “זה משתנה כל הזמן. כל כוכב והקצב שלו, אתה יודע.”
“זה… זה מאוד מרגיע לשמוע את זה.” אמר אריק.
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא פלט נהמה שאולי הייתה שיעול ואולי היה שיר מזמור על טרקטורים בימי חמישי. קשה היה לזהות.
“אגב,” אמר טאבול במבוכה והניד בראשו לעבר הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, “אני מצטער על כל זה…”
“על מה אתה מדבר?” שאלה רי.
“זה המזל שלי,” הוא אמר בשקט. “הוא כל הזמן עושה את זה… לא הייתי צריך להצטרף אליכם. סליחה.”
“מה זאת אומרת, המזל שלך?”
“אפשר למדוד את המזל,” הסבירה רי, “יש כאלה שיש להם הרבה ויש כאלה שלא כל כך. אני לא חושבת שזה בגללך, חבר,” היא אמרה בחביבות לטאבול. “המזל שלי אמור לאזן את המזל שלך. כמה אתה?”
“בפעם האחרונה שבדקתי? 2.17.”
“נו, זאת לא אמורה להיות בעיה.” היא אמרה. “אני ב- 9.14.”
טאבול נדהם. “את תשע?!”
“זה… הרבה?” שאל אריק.
“זה המון,” אמר טאבול. “מעולם לא פגשתי מישהו מעל לשמונה. אני מתאר לעצמי שזה עוזר לך המון בעבודה שלך.”
“כן…” היא אמרה, אבל משום מה אריק שם לב שאולי היא לא עד כדי כך מרוצה מזה.
“מעניין כמה המזל שלי.” שאל אריק את עצמו, ואז הוסיף בעצב, “בטח לא כל כך גדול, אם מחשיבים את כל מה שקרה עד עכשיו.”
“אל תהיה כל כך קשה עם עצמך.” אמרה רי. “לפעמים זה לא קשור למזל- לפעמים דברים פשוט קורים. וחוץ מזה, אני בכלל לא בטוחה שיש לך מזל נמוך. אם כבר, אז להפך. שרדת קטטה באסבניה, נכון?”
“טוב, כן…”
“נו, זה לא מובן מאליו. שרדת הרבה מצבים בעיתיים. שרדת התרסקות של חללית, קרב מול ישבובים…” (אריק כבר הספיק לספר לה על כל מעלליהם לפני שנפגשו. אם אתם שואלים את עצמכם מתי בדיוק הוא הספיק, התשובה היא- לפני כן. ואם אתם חושבים שאתם חכמים בלילה ושמצאתם חור בעלילה, אז א’: יופי לכם, באמת, ב’: אם אני בוחר להשמיט חלק מסוים מהסיפור הזה כשאני לא חושב שהוא הכרחי, וזה לא יאה לכם, אז אתם יכולים ללכת לעזאזל, ו- ג’: אולי כדאי שאפסיק להעליב את הקוראים שלי. הרבה אנשים אמרו לי שזה לא חכם במיוחד.) “וההוצאה להורג שלך בוטלה ברגע האחרון, משום שלמזלך היו לך גרביים יקרות להחריד.”
“כן, אני מניח שכן…” מלמל אריק.
“אז אולי המזל שלך לא כזה דפוק אחרי הכל.” היא חייכה.
“או שאולי הוא משהו בין לבין,” חייך טאבול, “אולי הוא עושה לך דברים משוגעים ואז מציל אותך ברגע האחרון.”
“הלוואי שהמזל שלי היה פועל ככה,” אמרה רי. “זה דווקא נשמע מעניין.”
“כן,” אריק הרגיש קצת יותר טוב לגבי כל העניין. רי וטאבול היו שינוי מרענן ביחס כלפיו.
טאבול אמר: “מעניין לכמה זמן יספיקו המים האלה.”
והקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אמר:
“קחו מספר, לא חשוב איזה,
תכפילו בשבעים, גם עכשיו וגם אחרי זה.
עכשיו כשהוכפל במאה וארבעים,
זרקו אותו גבוהה עד לעננים.
שם הוא יחולק בארבע או בשחור,
וכשיחזור מהשמיים תתחילו שוב לספור.
כעת משיש לכם מספר מוגמר,
ובתקווה שאתם מבינים במה בכלל מדובר,
קחו את המספר חלקו אותו בשניים,
וכעת יש לכם זוג מספריים.
קחו אותם שוב, (בזהירות על הידיים,)
וחלקו בשארית מארוחת הצהריים.
הם יהיו מבולבלים, אך אל תדאגו,
תחבטו להם בראש ומיד הם יירדמו.
הוסיפו למספר אחד את המספר השני,
וכעת חזרנו למספר הראשוני.
קברו אותו עמוק באדמה,
וחכו בסבלנות שנה אחת תמימה.
כעת הוא נטוע, אז גשו אליו חרש,
ובדקו בזהירות אם יש לו כבר שורש.
השורש, כמובן, הוא מספר בפני עצמו,
עכשיו תחסירו ממנו מעט מקודמו.
תסובבו באוויר, תכפילו בשלוש,
ואת מה שנשאר תעמידו על הראש.
תלהטטו בו עוד, כמו אקרובט מיומן
רקדו איתו סמבה (אם הוא ירשה, כמובן,)
ועכשיו כשהסתיים המופע המרהיב
כדאי לכם להאזין ולהקשיב.
כי כעת החידה- אז שקט, הס:
איזה מספר יצא, ואיזה נכנס?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אמר את הדברים בקול עמוק ויציב, שהדהד בין העצים והשתיק באחת את כל החבורה, שכעת עמדה בדממה מוחלטת ועיקשת מול הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא.
אריק היה הראשון שדיבר: “מה?”
“ובכן,” אמר המלך במין ארשת של אדם שמבין, “כמובן שמדובר כאן בסוג של חידה.”
“משהו מתמטי שכזה,” הסכים דימבום.
“שוב:” אמר אריק, “מה?”
“אני חושב שאולי זאת הדרך שלנו לצאת,” אמר טאבול. “אתם יודעים, אם נפתור את החידה.”
“זה לא נשמע כל כך הגיוני,” אמרה רי, “זה קל מדי.”
“ובכל זאת, אמר קאטיקאטו, “שווה לנסות.”
“אני חוזר ואומר,” חזר אריק ואמר, “מה?”
“אדון הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא,” פנה מארטון אל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, “האם חדת לנו חידה?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הנהן.
“והאם…” המשיך מארטון, “האם אתה רוצה שנפתור אותה?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הנהן שוב.
“ואם נפתור אותה, אתה תתן לנו ללכת?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא שאף מהנרגילה שלו, וחשב קצת. אחר כך הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא נרדם.
“טוב, ניסיתי.” התנצל מארטון.
“מישהו מכם בכלל זוכר את החידה?” שאל אריק.
“משהו עם מספריים…” אמרה רי.
“נדמה לי שהייתה שם גם ארוחת ערב.” אמר קאטיקאטו.
דימבום חזר על החידה בשלמותה מבלי להניד עפעף.
כולם הביטו בו בתדהמה. “אממ…” אמר טאבול, “וואו. כן. זה עוזר. אבל מה התשובה? איך מתחילים בכלל לענות על זה?”
“אני חושב שיש כאן אולי כפל משמעויות,” אמר קאטיקאטו, “זאת אחת מהחידות האלה שהתשובה עליהן היא מתחכמת כזאת.”
אריק ניסה לחשוב. זאת לא הייתה נשמעת כמו שום חידה שהוא שמע בעבר. אולי, הוא חשב, אולי זה בדיוק העניין? שאין באמת תשובה, וכך הם יהיו תקועים כאן לנצח? המחשבה הזאת אמללה אותו קצת. הוא הביט לעבר השיחים בתחושה מרדנית, והתחיל להתקדם לעברם. כשהגיע לקצה קרחת היער הוא הביט מעבר לשיחים. זה הרי מטופש, הוא חשב לעצמו- הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא ישן, והם פשוט יכולים ללכת מכאן, לא? שוטר חמור סבר הביט בו בחזרה מאחורי השיחים וטען את רובה הפלזמה שלו.
“שלום,” אמר השוטר.
“שלום.” ענה אריק. “זה… אה- בסדר אם אני אעבור?”
“מה?” השוטר היה נראה מבולבל. “לא, ברור שלא.”
“כן. טוב, ככה בעצם חשבתי.” מלמל אריק במבוכה. הוא דידה בעצב בחזרה אל תוך משכנו של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, שעדיין היטיב ליבו בנחירות. “אף פעם לא הייתי טוב כל כך בחידות,” הוא הודה.
“מארטון?” טאבול פנה אל מארטון בתקווה. “אתה חושב שתוכל לפתור את זה?”
“כן,” אמר קאטיקאטו, “זה באמת נראה כמו התחום שלך, כל בלבולי השכל הלא הגיוניים האלה.”
“הו, זה מאוד מחמיא לי, רבותיי,” מארטון הסמיק מעונג. “בואו נחשוב. מספריים… זה אחד קשה. אם יש לי שני מספרים, אז…” הוא מלמל לעצמו קצת, מתאמץ לחשוב. “האם תוכל לחזור בבקשה על החידה, ידידי?”
דימבום, בלי שמץ התלהבות, חזר על החידה.
“כן, תודה. זה מאוד עזר.” חייך מארטון. דימבום קילל, אבל לא בקול רם. “שורש, אם כן.” המשיך מארטון. “כן, אני חושב שעליתי על זה.”
“באמת?!” אריק התפעל.
“כן, אני חושב שכן.” אמר מארטון. “הי לך, אדון! קוּשקוּש-בַּל גדול ונורא?”
קשה היה לשים לב לזה, משום שעיניו תמיד היו נראות מעט עצומות, אבל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא התעורר. “כן?” הוא שאל שוב בקולו העמוק והאדיש.
“התשובה היא חמש,” אמר מארטון. “נכון?”
“חמש?!” קרא קאטיקאטו בכעס. “זה כל מה שיש לך?”
“כן,” ענה מארטון בנחת. “תבין, כל מספר שנכנס הוא גם האחד שיוצא בסוף, כך שזה תלוי בעיקר באיזה מספר הכנסתי אני מההתחלה. הבנת?”
“אני…” פניו של קאטיקאטו הפכו לכחול כהה יותר. דהיינו, הוא הסמיק. “אני אשקר אם אגיד שהבנתי על מה לכל הרוחות אתה מדבר.”
“אבל זה בדיוק העניין,” התלהבה רי, “זה ממש מתאים לקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, לדבר שטויות. אני חושבת שאתה צודק, מר מארטון.”
“ובכן?” מארטון פנה אל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא.
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הנהן.
“אז…” אמר מארטון, “זה נכון? זאת התשובה הנכונה? פיצחנו את החידה?”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הנהן.
אריק פלט קריאת שמחה טיפשית שהוא לא יכול היה לשלוט בה. רי נאנחה בהקלה, וכולם באופן כללי נראו מאוד מרוצים. “אז זה אומר שאנחנו יכולים ללכת, נכון?” שאל מארטון בחדווה.
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא נענע בראשו לשלילה.
“אז למה, לאלף עזאזלים משובנקים,” צווח אריק, “שאלת אותנו את החידה המטופשת הזאת?!”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא משך בכתפיו.
“מה זה אומר בכלל?!”
“ידעתי.” אמרה רי. “זה אבוד. אני חושבת שפשוט ניאלץ לעבור דרך השומרים.” היא טענה את אקדח הפלזמה שלה, שזמזם בהנאה, מוכן להרג. “אני בדרך כלל מעדיפה לא להרוג אנשי חוק- זה מסבך את העניינים מאוד… אבל אם אין ברירה… טוב, תעמדו מאחורי, זה יהיה מלוכלך.”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא כחכך בגרונו.
“חכי רק לרגע, גברתי,” אמר מארטון, והביט בקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא בהתרגשות. “אני חושב שיש לו משהו נוסף להגיד.”
“אני לא חושבת שזה משנה.” אמרה רי, שכבר הייתה במצב רוח קטלני ופנתה לעבר השיחים. “הוא משוגע על כל הראש. זה לא יכול להיות חשוב.”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא כחכך בגרונו בשנית.
“דווקא בגלל שהוא משוגע על כל הראש,” אמר מארטון בשקט, ” זה כנראה חשוב.”
“אני דווקא מסכים עם רי,” אמר אריק. “לא כדאי שנמשיך במסע שלנו? אתם יודעים, עם הישבובים שמנסים לשלוט בגלקסיה וכל זה? כלומר, מי יודע- אולי הם כבר הגיעו לכדור הארץ. זה לא שיש לנו יותר מדי זמן פנוי.”
“יש בזה משהו.” אמר המלך קאטיקאטו. “זאת הייתה הפסקה נחמדה, אבל כדאי שנמשיך…”
“אם נרוץ כולנו ביחד,” אמרה רי שכבר כוונה את האקדח שלה לכיוון אחד השיחים, “אולי נוכל להפתיע אותם. צריך לנוע בשקט בהתחלה, ואז להסתער.”
“אני חייב לשירותים.” אמר דימבום, אבל אף אחד לא הקשיב לו.
“הוא עוד רגע אומר את זה!” קרא מארטון. “אני עומד על כך שנשמע לפחות מה יש לו להגיד. אני… אני מרגיש שזה חשוב.”
“סנארף…” רי הנמיכה את האקדח. “בסדר, טוב- אבל רק אם זה לא יעכב אותנו.”
הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא כחכך בגרונו בפעם השלישית והאחרונה.
ואז הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אמר את המילים הבאות:

“פרי חמוץ אינו לימון
דבש הינו מזון!”

המילים נאמרו בקולם רועם מתגלגל ומבשר רעות, לפחות ככל שמילים כאלה יכולות לבשר רעות, או לבשר כל דבר שהוא, לצורך העניין. צמרמורת קלה עברה בגבו של אריק כששמע את המילים האלה- כאילו יש להן חשיבות מסוימת. אלא שאחרי שהפך בזה קצת הוא הבין שזאת מחשבה מטופשת. הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא שוב בלבל את השכל. אבל אז הוא שם לב שמארטון, בניגוד לכל השאר, הביט בקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא במבט המום, כמעט מפוחד.
“ידעתי…” נאנחה רי. “ובכן, חזרה לתכנית המקורית, אם כן?”
“אני בעד.” אמר קאטיקאטו, וטאבול הנהן במרץ. דימבום עדיין היה צריך לשירותים.
“אממ…” אמר אריק, “מארטון?” הזקן עדיין עמד מול הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא הישן שנת ישרים, ונעץ בו עיניים המומות. “הכל בסדר?”
“אני חושב…” מלמל מארטון, “אבל… אני לא בטוח… ייתכן ש… אבל… איך…”
“טוב, זה מסביר את כל העניין.” אמרה רי. “בוא, אריק. עזוב אותו. אני חושבת שאם נתקדם אליהם מהר, נוכל-” אבל היא עצרה, והביטה אל מאחורי השיחים, המומה. “הם… נעלמו. השומרים לא כאן.”
“מה פירוש לא כאן?” שאל מלך הוואטלרים בתמיהה.
“הם פשוט… אינם.”
“יופי,” אמר טאבול, “פחות עבודה בשבילנו.”
“לא…” רי מלמלה עכשיו בחשש, “זה לא יכול להיות. משהו לא טוב קורה כאן.”
“מארטון?” אריק התקרב אל האיש ונגע בכתפו. “מה קרה?”
“זה מה שהוא אמר,” מארטון הצביע על הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. “אני חושב… שזה חשוב.”
“ובכן, אני לא מתכוון לפגוע, אבל זה לא יכול לחכות עד לאחר שנצא מכאן, אולי?”
“כן,” מארטון התעשת, וכעת דיבר בשלווה גמורה. “כן, כנראה. על אף שאם הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אמר את מה שאני חושב שהוא אמר, אנחנו בסכנה איומה מצדם של אותם יצורים, הישבובים.”
“אה, טוב…” אמר אריק, שהתקשה קצת לקחת את מה שאמר מארטון ברצינות, “אני חושב שיהיה בסדר. כלומר, לא ראינו ישבוב מאז אותה התקלות קטנה אתמול. מה הסיכוי שנראה אותם שוב בקרוב? אני מניח שנוכל לתכנן איזושהי תכנית-”
באותו רגע הגורל התפקע מצחוק, שעה שאלומת אור אדירה האירה את משכנו של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. אלומת האור יצאה ממה שהיה נראה כמו ספינת חלל שעמדה לפתע יש מאין מעל לראשם.
“אוי, לא-” רי הסתובבה, “חברים, אני חושבת ש-”
באותו רגע מצמרר קול אדיר הרעים מתוך החללית, קול שהיה אפשר לשמוע מכל פינה בפלנטה. זה היה יכול להיות רגע דרמטי במיוחד, אם הקול שיצא מהחללית היה טיפה מאיים. אבל הקול שיצא מהחללית היה קול ישבובי, ועל כן הוא היה צפצפני ונחמד במיוחד.
“תושבי אסבניה היקרים לנו מכל, שלומות רבות וחמות לכם! אנחנו שמחים ונרגשים להודיע לכם שבאופן רשמי הכוכב שלכם נכבש על ידי- נחשו מי- אנחנו! אתם נתונים כעת תחת שליטתנו המוחלטת! נכון שזה נפלא? המושל שלכם הסכים, אחרי ‘שכנוע’ קטן מצדנו, לעזוב את כוכב הלכת הזה לאלתר! ב’שיכנוע’ כוונתי ששילמנו לו הרבה כסף, כמובן. אנחנו שמחים ונרגשים מעבר לרמה שאפשר להביע בכל שפה הידועה ליקום להודיע על תחילתה של השליטה הטוטאלית שלנו בכוכב! וכעת, מסר חשוב ודחוף לששת היצורים שעומדים במשכנו של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא: נחשו מה? אנחנו חוטפים אתכם! אתם תבואו אתנו אל ספינת האם לצורך חקירה והוצאת מידע!! נכון שזה פשוט פנטסטי?!?! יאייייי!”
“לא מלשיז,” אמר אריק, “לא מלשיז בכלל.”

משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו פרק י
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
33 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך