נאנו #8

שירקאווה, הערפדית שנאנו החליט להזמין לחדרו הסתובבה לעברו, “אני שונאת ליקרים, אבל נגמרו לך כל חטיפי האנרגיה המתוקים” על הרצפה לידה נחה ערימה קטנה של עטיפות חטיפי אנרגיה “את..?” זה כל מה שהיה יכול להגיד להגיד.
כעבור רגע קל “אני הוזה נכון?” הוא שאל את ההזיה בדמות אישה שמולו
“לא.” היא אמרה קצרות והתבוננה בו בשעשוע גדול

נאנו התבונן בה ארוכות, גופה הצחור כמעט לבן ושיערה הגולש נעו בחינניות שהוא לא הכיר. ערימת הסמרטוטים שהיא בדרך כלל לבשה הייתה מוטלת בפינה, עדיין אפשר לראות בה את כתמי הדם של החברים שלו על הבד הישן. החברים שלו שהיא אכלה..

"אז מה, מה את עושה כאן. מה את מחפשת?" הוא שאל, מגניב מבט לכיוון התיק שלו, היכן שהיו בגדים יבשים ונקיים.
"אמרתי לך, אתה מסקרן אותי. אתה מיוחד כזה.. לא יודעת. חוץ מזה" היא אמרה מפרשת לא נכון את מבטו היא הצביעה על התיק "אין לך מה לדאג, אני לא אוכל אותך.. אני חושבת. אז אין לך צורך באקדח" היא חייכה מה שאמור להיות חיוך מרגיע. לנאנו קרה משהו אחר בבטן "לא חשבתי על אקדח, אבל יש שם בגדים יבשים שאני רוצה ללבוש" הוא הצביע על הכרית הבודדה שמכסה את גופו העירום "זה לא ממש מתאים לשיחה.." הוא חייך חיוך פשוט אבל העיניים שלו נתנו לחיוך משמעות שובבה שירקאווה הגיבה בצחוק משוחרר "אתה צודק, טעות שלי.. חמש דקות ואני איתך" היא אמרה והלכה לכיוון הדלת "אל תלך לשום מקום" היא אמרה כשהיא סוגרת את הדלת אחריה בשקט
נאנו הרגיש טיפה ריק בחדר פתאום, מוזר. הוא התלבש מכאנית ובתור דבר אחרון הוא שם על עצמו את הז'קט שלו. האפליקציות מייד היבהבו לתוך הרשתית שלו מודיעות לו על הסביבה ואפשרויות אחרות. הוא בחר באפשרות מרקם רך לבד. הז'קט התרכך מאוד עד למגע של משי. הצבע לא השתנה הרבה מהצבע הצבאי הסטנדרטי אבל איכשהוא בגלל המרקם של הבד הז'קט נראה היפסטרי יותר מאשר צבאי.
*נקישה* וקולה של שירקאווה ביצבץ מבעד לדלת "נו??" נאנו פתח את הדלת לרווחה "היי" הוא אמר, מרגיש הרבה יותר נורמלי ממה שהרגיש בחודשים האחרונים במסדרון השטן. "אתה מחייך מוזר" היא אמרה ונכנסה לחדר שלו.
נאנו לא הרגיש שהוא מחייך ועכשיו עמד בדלת נבוך
"הבאתי אוכל, כי אין לך. אז יש עוף, צלי, עוגיות וקצת נקניק" היא הרימה את השקית המלאה, לפי הגודל שלה היא כנראה קנתה אוכל למסיבה קטנה.
"את חושבת שיש שם מספיק אוכל?" נאנו שאל בעוקצנות
"כן, כנראה מספיק בשבילי לשעתיים הקרובות, אבל אני מרשה לך לאכול קצת מהעוף. " היא חייכה חיוך חושף שיניים, נאנו נזכר בצורה ויזואלית שהיא ערפדית.
-אור כתום היבהב בקצה שדה הראיה שלו, מציג נוכחות עויינת בסביבה
פניו של נאנו הרצינו באחת "אה.. שירקאווה, תגידי מישהו עקב אחריך אולי?" שאל
"לא, לא יכול להיות" היא אמרה וישבה על הרצפה להתחיל לאכול
נאנו עקב אחרי האור הכתוב שהראה את כיוון האובייקט העויין, לאט העיינית שלו התמקדה מעבר לקיר, אצל השכן. הנקודה נעצרה במרחק כמה מטרים ממנו, מישהוא עויין נמצא מעבר לקיר עכשיו מאזין ואולי צופה בכל תנועה שלו. נאנו חשב מהר.
"טוב, אז נאכל" חייך והתיישב כשפניו לכיוון הקיר ולאיום שמאחריו. מרים את נתח העוף שהריח נהדר. הוא התחיל לאכול עסוק בז'קט שלו לכמה רגעים. כשהרים את המבט שלו נתקל בעיניה של שירקאווה מביטות בו. הוא קפא.
"אתה יודע, איכשהו אני מצפה שתעשה משהו אחד, ואז אתה עושה משהו אחר. זה.. מעניין. זה כאילו חשבתי אם אתה תפחד או תיגעל אבל נראה שאתה בכלל לא שם לב לדברים האלה. " לרגע היא נראתה פגיעה וקטנה משפילה את הראש שלה רק כדי לשלוח אליו מבט מתגנב דרך שיער גולש, נאנו כמעט איבד את יכולת הדיבור
"כן.." זה כל מה שהוא אמר תוהה אם לעוף יהיה את אותו טעם נהדר כמו העוף הזה
שירקאווה הרימה את ראשה ומבטה התייצב בתמיהה "נאנו? מה קרה?"
נאנו לא הבין מה היא מדברת לשניה. ואז השניה נגמרה .
הקיר שמאחרי שירקאווה התפוצץ כשסייבורג בעל עיניים כחולות צעד לעבר נאנו
"בוא" הוא ציווה, נאנו הביט לסביבה ולא ראה את שירקאווה בשום מקום.
"לא" הוא אמר ולחץ על האפליקציה. רטט ניטרו-מגנטי עבר באוויר הורס כל מכשיר אלקטרוני ברדיוס של 20 מטר. הסייבורג נעצר והריץ איתחול למערכות הליבה שלו. שלוש שניות עברו עד שהסייבורג חזר לפעולה. שלוש שניות שבהן נאנו נעלם מהאופק הדיגיטאלי.

כשכולם מחוברים לסייבר בצורה זו או אחרת, נאנו הוא אומן, האומנות שלו זה התגנבות והתנקשות. עכשיו נאנו חייך, והחיוך הזה הצביע על הסייבורג עם העניים הכחולות.