אם הייתי

אם הייתי היועץ המשפטי לממשלה, הייתי בא אל הכיכר בפתח תקווה, ואומר:

שהזכות להפגין היא אולי הזכות החשובה ביותר של האזרח. עד כדי כך חשובה, שהיא תנאי לקיומו של “האזרח”.
והייתי אומר לאנשים שהזכות הזאת היא גם חובתו החשובה של האזרח. החובה לקום ולצאת ולתת ביטוי למשאלות שלו בקשר ל”מחר” ובקשר ל”טוב” שהוא מאמין בו.
והייתי אומר שהזכות למחות, והחובה למחות – מקיפה לא רק את המרחב הציבורי, אלא גם את המרחבים הכי פרטיים של האדם. וגם שם – אדם בלי מחאה הוא אדם שנפשו חסרה.

והייתי אומר שלו ידעתי לאן יתפתחו הדברים ואיזה עננה שחורה של חשדות תעיב על השלטון וראשיו, לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד היועץ המשפטי. כי לפני המינוי, הייתי קרוב מידי אל השלטון, וכי יש לי חובת תודה על המינוי שלי לאנשים שמינו אותי ושהיום הם הנחקרים שלי. ובימים האלו, שלא היו כמותם בארץ שלנו, היה נדרש יועץ חסר כל נגיעה ונטול כל תודה.
והייתי אומר, שברצון הייתי מתפטר מן התפקיד, כדי שימונה אדם ראוי ממני, אלא שזה כבר מאוחר מידי ויעכב הכל ויזיק יותר מכפי שזה יועיל, ועל כן אני אמשיך בתפקידי – בעל כורחי.

“אבל” הייתי אומר למפגיני פתח תקוה, “אני צריך אתכם לצדי לאורך כל הדרך. עד שנשלים וננקה את כל מה שדבק בו סחי. אני צריך אתכם בצמתים ובכיכרות בכל הארץ כדי להזכיר לי ולדרבן אותי. כדי שהאור לא ייכבה במשרדי”.
והייתי אומר להם: “אל תלכו לשום מקום ! לא חשוב עם כמה רמקולים או כמה מגפונים אתם עומדים. לא חשוב אם זה רק בקולות גרונכם או בשתיקתכם… רק על תפסיקו לעמוד.
ואם אי אפשר בכיכר אחת – לכו לכיכר ליד… רק אל תשאירו אותי לבד”.

אם הייתי
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך