מצוד הנבלים: פרק 11- ענקים בשמיים

בין עצי הארז הרבים, קרוב לקרחת יער רחוקה, ניצב לו בית קטן. בעל גג רעפים חום וצמחייה גדושה סביבו, ושביל אפר נעלם שפונה מדלת העץ ממנו הלאה.
ילד, נער צעיר, כחול עיניים, או ירוק עיניים, תלוי באיזו עין אתה מסתכל, ובהיר שיער פרוע וחי, לבוש בגדי סחבה לבנים וחומים בניהם סרבל כהה, ניצב מחוץ לו והתעסק עם הצמחים, ולצידו גרגרה חתולה כתומה חומת עיניים, בלי הרבה מעש בחייה.
היא ייללה אליו, והוא ידע מה כוונתה.
"מה הבעיה?" הוא פנה אליה וקיבל תשובה מיד. שביל זוהר ומהיר עבר במשב זריז על פניו והפתיע אותו מאוד. הוא התרומם והתקרב לבחון אותו. הוא הסיר מראשו את כובע הבד החום הבהיר שלו, כדי לראות טוב יותר, וגילה שבאמת זה אמיתי.
מעבר לחלקת היער הנוספת הוא שמע את ריצתו של הבחור הצעיר שהתקרב לביתו. הוא היה לבוש מוזר לטעמו. עורו היה שחום ושיערו שחור וקצר. על פניו היה ברור שהוא מחפש משהו, ומשהו חשוב.
"הוא מסוכן? הוא לחש לעבר החתולה, והיא יללה בקלילות כשזנבה הסתלסל לו באוויר. "הא." הוא מלמל בהבנה. "תסלח לי, אדוני," הוא פנה אל אדוארד, הלא הוא היה האחד שרדף אחרי דבר לא ברור, ומנע ממנו להמשיך לעשות זאת.
"אדוני?" אדוארד כיווץ את עיניו בחוסר הבנה ומבוכה קלה. "אני לא נראה מבוגר כל כך." הוא דיבר לעצמו.
"אבל, אחרי מה אתה רודף?" הנער המשיך לדבר, לא מתייחס לדברי הסרק שזרק לאוויר.
"אני? אני…" אדוארד הפסיק את דבריו במחשבה מחודשת, האם בכלל כדאי לו לשתף את הנער הצעיר בתוכניותיו. "אני מחפש מישהו."
"כן, את זה הבנתי." הנער הנהן. "אבל את מי? אולי… אני אוכל לעזור לך."
"הא, אני לא בטוח-"
"זה אולי הבית שלי רק במשך חצי שנה, אבל אני מכיר את המקום טוב מאוד כמו את כף ידי." והוא הרים אותה למעלה כמציג לפניו.
"הו," אדוארד בחן אותו, ואז העביר מבט אל הקרקע הרחוקה, לכיוון השביל הזוהר שהוביל אותו לשם. "בסדר."
הנער סובב את ראשו לאחור, וכאשר ראה שהשביל נעצר שם, מול ביתו, הבין גם למה אדוארד הסכים כל כך מהר.
"הו," הוא אמר. "אולי אתה מחפש אותי?" הוא התחיל להסתקרן מהמחשבה על כך.
"אני לא יודע." אדוארד השיב. "אתה קשור לחתול במגפיים?"
"הא, לא." הוא התאכזב בכתפיים מושפלות. "אבל פרסי כן!" הוא נזכר ופנה להסתובב לאחור.
"מי זה פרסי?" אדוארד שאל, והמשיך להסתכל על הנער, הפעם כאשר תפס בחתולה הקטנה והציג אותה אל מול פניו.
"זאת פרסי. פרספונה." הנער אמר בחיוך, והחתולה ייללה אליו.
"החתול במגפיים?" אדוארד שאל אותו.
"אבא שלה." הוא השיב והחזיר אותה לעמוד על הקרקע.
"הו," אדוארד נראה מעט מאוכזב, ובצדק. "אני לא דובר… חתולית." הוא הסתכל על פרספונה הקטנה כשבאה להתרפק על רגליו. "אני לא חושב שהיא תוכל לעזור לי." הוא השיב במעט תסכול.
"לעזור במה?" הנער שאל אותו, שוב, בסקרנות מלאה, שלא נראתה זדונית כלל וכלל.
"טוב, ובכן," אדוארד שוב היסס לחשוף את מה שהסתיר מפניו.
"אם תגלה לי, אוכל לגלות לך פרט חשוב שיוכל לעזור לך." הנער ניסה להתמקח.
"איך אני אדע שזה באמת נכון?" אדוארד שאל אותו בספקנות.
"כי זה נכון." הוא הרים את ידו כנשבע. "אני תמיד אומר את האמת. לא אשקר אם זה לא נדרש ממני."
"או-אוקיי." אדוארד עדיין חשד לגביו, אבל החליט לבטוח בו למרות זאת. מי יודע, אולי זו רק תחושה. אולי הנער הזה יהיה זה שיציל את המצב בסופו של דבר, מי שהוא לא יהיה. "אני לא מכאן. אני הגעתי מהצד השני, מהדרום. באתי עם הנסיך העומד לכתר, הוא מתכנן לפרק את החומה."
"מה, באמת?" הנער חייך בשמחה. "וואו, זה יכול להיות גדול! המקום הזה באמת יכול להיות לא כיפי במיוחד. אתה יודע, מלא נבלים והכל."
"כן, אני חושב שאני מבין." אדוארד חייך אליו. "אבל, אתה לא בן נבלים בעצמך?"
"הו לא, ממש לא!" הנער מחה. "סבא שלי, אתה בטח מכיר אותו, הוא ממש לא נבל!"
"מי הוא?" שאל.
"מי הוא היה." הנער נאנח בעצב כשנזכר. "ג'ק, ככה קראו לו. והוא היה גיבור, הוא נלחם בענקים שבשמיים!" הוא הוסיף להצביע ולהסתכל למעלה, אל הרקיע המשחיר, ואדוארד הרים את ראשו בעקבותיו.
"הענקים שבשמיים." הוא חזר להסתכל עליו, מבטו מחוויר ופיו מתעקם בחוסר נעימות. "מה?" הוא הגיב כלא מאמין.
"קוראים לי ג'קסון ג'יי. אבל אתה יכול לקרוא לי ג'ק, כמו כל אחד במשפחה שלנו." ג'ק הושיט אליו את ידו ללחיצה.
"אתה יודע מה, אני- אני שיניתי את דעתי. אני כבר אחפש את זהבה או משהו כזה. במקום אחר." הוא החל לפסוע לאחור בעדינות, כשחיוך מרושל ומאולץ על פניו.
"מה? למה?" ג'ק התקשה להבין את השינוי הפתאומי.
"אני הבנתי, ש- טוב, יכול להיות שכדאי שאנסה דרך אחרת. לא- לא נראה לי שתוכל לעזור." הוא המשיך לסגת, משתדל להיראות כמה שפחות לחוץ. כמובן, שזה לא ממש הצליח לו. עד כמה שאדוארד טוב בלקרוא אנשים, ככה יכולות המשחק שלו לא מוצלחות בכלל, בעיקר במצבים בהם הוא חייב להשתמש בהן.
"אבל- אבל אני כן יכול לעזור, אדוני!" ג'ק קרא אליו מרחוק, אבל לא התקרב עדיין. נראה היה שמה שאמר גרם לו לפחד. הוא לא הצליח להבין למה. "אדוני." הוא פסע צעד אחד קדימה, וזה כבר גרם לאדוארד לקבל את ההחלטה- ולרוץ. לרוץ רחוק משם, רחוק ממנו. "רגע, אדוני!" ג'ק מיהר לרוץ אחריו, במטרה להבין מה גרם לו לתגובה הקיצונית הזאת. פרספונה מדלגת בעקבותיהם. "אדוני, הלו," אדוארד שמע את קולו המהדהד בין היערות העבים מסביב, ובתוך אימת היער הם הפכו מאיימים בעצמם, יותר מכפי שהם אמורים להיות. "לאן הלכת?" כאשר דיבר אליו יכול היה לשמוע ולראות את הסיפור, או את השמועה, שכתב במדויק בספר שלו. הסיפור על ג'ק ואפוני הקסם.
יש לו סיבה טובה מאוד למה הוא החליט להתרחק ממנו.
הוא התחבא מאחורי אחד העצים, עצר את נשימתו וקיווה שהילד יוותר.
"שלום לך!" פניה של הנערה האדמונית ובהירת השיער קפצו אל מול פניו שלו לפתע, והבהילו אותו כהוגן עד שהשמיע צעקה שחשפה את מיקומו. מהר מאוד, גם ג'ק שם לב אליו, ובא לקראתו.
שניהם הסתכלו עליו בסקרנות. ליבו של אדוארד עדיין קפץ במקומו מההפתעה שניתרה עליו, תרתי משמע.
הוא בחן את הנערה הצעירה שעמדה מולו בחיוך חושף שיניים לבנות בעלות ניבים חדים שבהקו מתחת לאור הירח. משהו היה משונה בה. האף שלה לא היה רגיל, ו-כך גם האוזניים. שניהם היו אף ואוזניים של חתול. אחד ג'ינג'י, כמוה. היה לה זנב ארוך, דק ומסתלסל, ועיניים חומות כהות שזהרו בחושך באור מוחזר צהוב.
"אמרתי לך שיש לי פרט חשוב שיוכל לעזור לך." ג'ק העיר לו. "פרסי משתנה לבת אדם כשמגיע הלילה."
אדוארד הנהן, אך עדיין התקשה להאמין למצב. פרספונה חייכה אליו ונופפה בידה בהתרגשות. אדוארד החזיר לה בהנפת יד קלה וחיוך זהיר. מה שלא יקרה עכשיו, הוא חייב להיות בשיא הערנות שלו, כי שני אלה, הייתה לו הרגשה, לא יעשו לו חיים קלים.