שוליית האביר

Rjeff@ 13/08/2020 163 צפיות 2 תגובות

כבר שנים שרוֹדְרי ג’ף משחיז את חרבו מחוץ למנזר כל אחר צהריים, ומחכה לבצע את ייעודו, את תכלית חייו, להרוג את לורד אֵריאַן, השליט האכזר שרודֶה בנתיניו ושהרג את הוריו של רודרי. כשאריאן רק עלה לשלטון לאחר שהרג את המלך בארמונו, הוא קבע את הארמון כמשכנו והורה לכל שומריו לתפוס ולערוף את ראשו של כל מי שמערער על שלטונו או את כל מי שידוּע שדעותיו אינם ישרות עם דעות השליט. בין היתר, הוא החל לגבות מיסים בלתי הגיוניים מהתושבים שהסתפקו במועט וחייו בתנאים לא תנאים. הוריו של רודרי הם דוגמה לאנשים שערערו על שלטונו של לורד אריאן ופגשו את החרב. רודרי עדיין זוכר את אותו לילה אָפל, כשהיה רק בן ארבע שנים, שומרים מטעם השלטון דפקו בחוזקה על הדלת כדי לדון אותם למותם. כששמעו הוריו את השומרים בדלת, כמעט בלא היסוס, לקחו אותו עימם ויצאו מפתח החלון אל היער הסוער. כשהשומרים נכנסים לביתם, ולא מבינים היכן הם. בדרכם, עברו ליד מנזר רעוע, והניחו אותו שם, עם פתק. מאז הוא לא ראה אותם שוב. יום למחרת מצא אותו נזיר והחליט לאמץ אותו וללמד אותו את כל מה שהוא יודע, כולל לחימה בחרב. מאז, התמקצע רודרי ונהיה ללוחם חרב משונן. לאחר ארבע שנים נוספות, כשהיה בן שמונה, מת הנזיר ורודרי נשאר לבדו בעולם. הוא תמיד זכר מה שאמר לו הנזיר טרם מותו, שבחיים לא יעזוב את המנזר. אך בכל זאת בער בו החשק לנקום את מות הוריו, ומאז הוא שם לו את זה למטרה. הוא התאמן לבדו בחרב יום יום, בתקווה שפעם, מתישהו, יוכל לנקום בשליט.
זו הייתה שעת דמדומים, השמיים נצבעו בכתום ואדום, ורודרי כבר סיים להתאמן בחרב. הוא הכניס את החרב לַנָדָן והלך ליער, להתבודד ולהביט בעצי היער מכוסי השלג ובירח המלא. זה היה ערב חורפי. בעודו מביט ביער הצבוע בגוונים של אפור וירוק כהה, שומע קול סוס רוקע בחוזקה מתוך העצים. והקול הולך וגובר. הוא ראה דמות מגיחה מהאפילה ומתקרבת לעברו, זה היה אדם לבוש שריון מתכת רכוּב על סוס גזעי, ביד אחת הוא החזיק באוּכף ובשנייה בחרב ברזל יקרה ומושחזת. הוא מסתכל עליו ובאיזה שהוא שלב הוא קולט אותו ומתקרב, רודרי לא זז ממקומו. הוא מסתכל עליו לכמה רגעים ולאחר מכן מסיר את קסדתו. שיערו גולש ועיניו סורקות את פני השטח. “מה אתה רוצה”, שואל רודרי. הוא מסתכל עליו במבט כעוּס וזורק לעברו מטבע כסף שחוק, “תן לי נֹאד מים ופת לחם”. “ומדוע שאתן לך?” חוצפן. “כי אני שילמתי לך” רב תודות, באמת. רודרי הוביל אותו למנזר דרך עצי היער הסבוּכים והאפלים. הוא מסתכל ישר כל הדרך, כאילו שהוא מתכונן לכל תרחיש שעלול לקרות. “דרך אגב, לא אמרת לי את שמך. שמי דאימונד הולט” הוא מסתכל על רודרי במבט מתריס “אני הגעתי מהמערב, אני נוסע דרומה לַבירה, לממלכת וות’סְקַיי כדי לגאול אותם משלטונו האכזרי של אריאן ולהשיב את השלום על כנו”, עיניו של רודרי נדלקו, “אתה אביר?, מאיזה ממלכה הגעת?” שאל רודרי. הוא הסתכל עליו ואז הסיט מבטו להרים, “רק תדע שאני מהמערב, וכן, אני אביר”. מדוע הוא מסתיר מאיזה ממלכה הגיע, זה מחשיד. הם הגיעו למנזר ורודרי נתן לו נֹאד מים ופת לחם. שניהם ישבו מסביב למדורה, היה שֶקֶט לרגע. “אתה נוסע דרומה כדי להרוג את המלך, זהו גם יעוּדי. אני רוצה להצטרף אליך למסע בתור שולייתך”. דאימונד הסתכל על רודרי במבט חטוף, “אינני חושב שתצליח לשרוד מסע כזה ארוך ומשימה כזו משמעותית כמו להרוג את המלך היא דבר מורכב ומסוכן עבור נער צעיר ולא מנוסה”. “אני בן שש עשרה, ויודע להילחם בחרב”. דאימונד חשב על זה רגע והניד את ראשו לשלילה. הוא הודה לרודרי על נדיבותו ועלה על סוסו. אני לא נותן לו ללכת. רודרי רץ לעברו והשיג את סוסו הדוהר, נעמד לפניו וכרע על ברכו בעודו אוחז בחרב “בבקשה, אתה לא מבין, אריאן הרג את הוריי והרס את חיי אני רוצה לנקום בו ואיני יודע את הדרך לבירה”, “בבקשה תיתן לי להצטרף אליך”, “בבקשה”. הוא חשב על זה קצת והסכים, אבל אם יצטרף גם בתוך נושא כליו. רודרי התמלא גאווה ורכב עמו על סוסו אל עבר הממלכה.
רודרי ודאימונד המשיכו במסעם, הם עברו דרך ערים ממלכות וגאיות רבים. בהמשך הדרך, גם הספיקו לקנות לרודרי סוס משלו ונָדָן חדש, אחד הראוי לשולייה של אביר. “אנחנו כמעט בממלכה, סֵר”, “אכן, וכשנגיע ונערוף את ראשו של אריאן. נחגוג ואולי גם תוכל להיות יד ימיני כשאהיה השליט”, “באמת?” שאל רודרי בחיוך מלא תקווה. מה יד ימינו של מלך אמור לעשות?. “אני מבטיח” אמר דאימונד ושניהם רכבו אל עבר השקיעה. כשעברו ליד צריף נטוש, משכו את עיניהם של חמישה שודדים שהיו בדרך וחיפשו עוברי אורח תמימים כדי לשדוד. הם הסתערו על רודרי ודאימונד בהפתעה והצליחו עד מהרה להכניע את שניהם, זה היה קרב לא קל עבורם, תחילה הם פגעו בסוסו של דאימונד והפילוהו, אחר כך את סוסו של רורדי והפילו גם אותו, הם נפלו מסוסיהם וניסו להילחם בכל כוחם אך נכשלו והיו נתונים לחסדיהם. “לֵאֹנרד ,הוא נראה לי אביר. נוכל לשלוח למלכו מברק ולבקש כוֹפר”. הם תפסו את דאימונד בצאוורו “מי שלח אותך?”, “אף אחד”, “תענה”, “אמרתי שאף אחד” . לפני שהספיק לענות, יצא מבטנו חרב ברזל נוצצת. הוא נפל. דאימונד הסתכל סביב, גם שאר השודדים נפלו. רודרי הושיט לו את ידו. “בוא”. הם חבשו את סוסיהם ועזבו את המקום, לא לפני שהם החזירו קצת לשודדים. דאימונד תהה כל הדרך ולבסוף הסתכל על רודרי “לַמעשה שעשית היה נדרש אומץ רב, אם הייתי במקומך לא הייתי יכול לעשות זאת, אתה מטורף?”, רודרי חייך אליו, “יכול להיות”. “זה היה מאוד אבירי”, “אני רוצה שתילחם עמי ונפיל את השליט יחדיו”. “נעשה זאת, וכשנעשה זאת נלמד אותו צדק מהו”. “אכן” הוא ענה. שניהם רכבו אל הממלכה הבאה, אל וות’סקי, כדי להשיב את השלום והצדק לכל התושבים ולכל הממלכות השכונות. האביב כבר הפציע והפרחים לבלבו ביערות ובאגמים המושלגים והקפואים. הם צחקו כל הדרך, בעודם רכבו למרגלות ההרים המושלגים. תם ולא נשלם.

שוליית האביר
דרוג הסיפור 2.8 | 4 מדרגים

תגובות (2)

אם יש משהו שהפריע לי מאוד בכיתה זה היה המהירות האדירה שלה, איך בפחות מתשע דקות מההצגה של הדמות הראשית הוא כבר מתחיל את המסע שלו והכל מרגיש נוח מדי לסיפור. איך שהוא במקרה יצא ליער ובמקרה נפגש אם אותו האביר שבמקרה הסכים לדבר איתו ולא להתעלם ושבמקרה הסכים שיצטרף גם למסע שלו להרוג את המלך.
אישית זה מסוג הסיפורים שתופסים אותי מהרגע הראשון אבל המהירות האדירה שהכל קורה מרתיעה אותי מאוד ואני כבר רואה המון חורים בעלילה.
“הוא קבע את הארמון כמשכנו והורה לכל שומריו לתפוס ולערוף את ראשו של כל מי שמערער על שלטונו או את כל מי שידוּע שדעותיו אינם ישרות עם דעות השליט” אם זאת האמת אז מן הסתם ששאר התושבים יחיו בפחד מסויים מהמלך, קצת כמו שקורה בצפון קוראיה, שם עוקרים כל זכר (אפילו חסר ביסוס) למי שעלול למרוד. דברים חתרניים כמו להתנקש במלך זה לא דבר שמספרים לסתם נער שמוצאים ביער.
הדו שיח עצמו לא היה לי מובן כלל, אני מניח שזה היה בגלל שהכל כתוב כפסקה אחת ארוכה ולא בפסקאות עם רווחים, באופו כללי אני חושב שהדיאולוגים יכולים להיות ברורים יותר אם רק תוסיף שורה מרווח או שתכתוב “אמר X” מדי פעם.

נסה לשים את עצמך בנקודת המבט של אחת הדמויות בסיפור, כי עבורי הם מרגישים מאוד “ריקות”. נניח שאתה אביר כמו דאימונד, אתה יוצא למסע להתנקש בחייו של המלך האכזרי. הייתה יוצא לגמרי לבדך למסע כלכך מסוכן ומסתמך על למצוא מישהו בדרך שיעזור לך? הייתה נותן אמון בנער שהוריו נהרגו, בזמן שככל הנראה יש עשרות ואפילו מאות נערים כאלה, הייתה לוקח נער חסר ניסיון מבצעי למשימה? ואם כן למה? לפחות שתהיה לנו סיבה שנוכל להתחבר אליה, משהו כמו “יש לך עיניים טובות” או “אתה מהסוג שלוקח סיכונים” יכול להיות מצויין, זה נותן לדמות שלך יותר עמוק והזדמנות להוכיח את מה שהוא אומר מאוחר יותר (אם לדוגמא הייתה כותב משהו דומה כסיבה זה היה מסביר את המעשה האמיץ שלו לקראת סוף הפרק)

אני חושב שכדאי לך לתאר טיפה יותר את הפעולות של הדמויות או לפחות לקחת את הזמן קצת, נשמע לי מוזר שהם ברגע אחד היו במנזר סביב המדורה ושניה לאחר מכן הם כבר יצאו למסע וקנו סוס.
אני רואה שבוערת בך איזה אש להתקדם מהר ולהגיע לאקשן ולחלק העסיסי של הסיפור אבל לדעתי כדאי לך לקחת קצת זמן עם זה, תנשום ותתן גם לקרוא לנשום. ברגע שיש אקשן מהיר והתקדמות מהירה מאוד קל לאבד מה קורה, תנסה לתאר טיפה מסביב, הם מנהלים דו שיח מאוד מהיר, ולפי מה שזה נראה גם בלי כמעט רגש, זה כמו פינגפונג של להעביר כמה שיותר מידע לקורא שמסתכם ב”יאללה אנחנו נשתף פעולה וננצח בלי בעיה!”
לתאר מה הדמויות עושות ומה הן חושבות יעזור להעמיק אותן.

ההתחלה הייתה קצת עמוסה באקספוזיציה, אני מעריך שאתה מסביר הכל מהר מאוד אבל יש דברים שהיית יכול לשמור ולהשתמש בהם בעתיד, אולי בשיחה של השניים, ככה זה לא ישעמם את הקרוא כיוון שאנחנו כבר יודעים מה קרה.
בעיה קטנה שהייתה לי הייתה העובדה שהוא משחיז את החרב שלו כל יום, נסה לחשוב על זה כמו על עיפרון. אם אתה מחדד אותו כל יום הוא בסופו של דבר יהרס, אפשר להחליף את זה בדבר אחר. חולם על היום שיגיע, מתאמן, מתפלל (יכול להיות אחלה דרך להעמיק את העולם ולהוסיף אלים שונים ואמונות שונות).
עוד משהו שהיה עם הדיאלוג בהתחלה, דאימונד הזכיר פעמיים שהוא מהמערב, אני מניח שיש לזה סיבה כי הוא מרגיש צורך להזכיר את זה, אבל לנו הקוראים אין כלכך מושג מה יש במערב והדמות הראשית לא מגיבה על זה בצורה שאמורה להגיד שיש שם משהו בכלל.

מקווה שתקח את מה שרשמתי בצורה טובה וכביקורת בונה ולא בתור אני קוטל את מה שכתבת. יש לך המון פוטנציאל ואני חושב שחסר לך פשוט קצת ניסיון, ובדיוק בגלל זה אני רוצה לציין כמה שיותר דברים שעלולים לפגוע בכתיבה ושיגרמו למחסומי כתיבה בטווח הארוך.
בהצלחה, מצפה לפרק שני.

15/08/2020 01:08

סיפור מעניין!

לעומת התגובה מעליי, לי יש טייק אחר על הסיפור. אם הסיפור היה נכתב בכל סוגה אחרת, אני מסכים, אין עומק לדמויות והכל מתקדם מהר מדי.
אבל, וזה אבל משמעותי, הסיפור נראה מתאים מאוד לסוגה של ‘סיפורי אגדות’. באגדות אתה לווא דווקא מחפש עומק או אקשן, אלא אתה רוצה לקרוא את המסע שהדמויות עוברות. ככה התייחסתי לסיפור, וזה מה שעזר לי להעריך אותו ולהנות מהקריאה.
בנוסף חלק שאהבתי היה סימני הפיסוק בכל פעם שהצגת שם חדש. הרבה פעמים אתה נתקל בשם ולא משנה באיזה שפה השם כתוב, אתה יכול לשבור את הלשון בניסיון להגות אותו, וגם אז תתאכזב כשתגלה שביטאת אותו לא נכון. פה זה לא היה ככה, וזה הקל על הקריאה.

בכל זאת יש כמה דברים שהייתי רוצה להצביע עליהם, הערות שנובעות בעיקר מדעה אישית, שאני הרגשתי שהפריעו לי בקריאה.

*תיאור הנוף רגע אחד לפני שהוא נכנס ליער, ורגע אחד אחרי. הנוף השתנה באותה פסקה, במרחק של שתי שורות. חושב שהפרדה הייתה יכולה להכנס לכאן, בלעדיה זה נראה שהזמן רץ מהר מדי.

*דיאלוגים כתובים אחד אחרי השני בלי מרווח. אתה מתחיל טקסט של דמות באותה השורה שבה אתה מסיים את הטקסט של דמות אחרת וזה מבלבל. או שבמקרה אחר, כשרודרי התחנן להצטרף אל האביר, פתחת וסגרת מרכאות שלוש פעמים כשלא היה צורך, וזה היה עוד יותר מבלבל. להבא, חושב שיעזור אם תרד שורה כל פעם שמתחיל טקסט של דמות.

*בפגישה הראשונה של רודרי ושל האביר הכנסת פתאום נקודת מבט בגוף ראשון. מיד לאחר שרודרי שאל למה לו לעזור לאביר, רשמת ‘חוצפן’. עד הקטע הזה ובכל שאר הסיפור לא היה רגע אחד שזה נראה כאילו הוא מסופר מנקודת מבט בגוף ראשון של רודרי, ופתאום אנחנו קוראים את מחשבותיו, ולא בתור: ‘חוצפן.’ רודרי חשב לעצמו.
המעבר מנקודת מבט בגוף שלישי לגוף ראשון ואז שוב לגוף שלישי פגעה בזרימה של הקריאה, ולדעתי היה מיותר.

נהנתי נורא לקרוא, ומקווה שתמשיך לפרסם עוד סיפורים! D:

16/08/2020 18:43
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך