אי שם, רחוק…..

sapir sitalo 31/07/2019 94 צפיות אין תגובות

היה לה קר. זה לא היה הקור הכי גרוע. זה היה סתם הקור הרגיל, שצובט את העור ובוער בתוך העצמות.
היה גם הקור הנוסף, הקור הגדול, ההוא שמרוב שקר מרגישים כאילו נשרפים באש.
הילדה לא ידעה מהי אש, אבל שמעה אחרים משתמשים במילה הזו.
היה גם הקיפאון, שגורם לך להצטנף לכדור רועד בלי יכולת לזוז, וטורף אותך, ואת מרגישה שאת מתפוגגת.
הקור הרגיל לא ממש הפריע לה. במיוחד עכשיו. כי היא החליטה, שזה העכשיו המיוחד.
מיוחד- זה כמו ‘סופשבוע’, עוד מילה משונה שאחרים לימדו אותה.
היה להם מנהג, לספר זה לה מילים וסיפורים, זו הייתה הדרך היחידה לשרוד.
לשרוד- זה להתקיים.
הילדה אהבה להתקיים, והיא אהבה מילים. היו לה אפילו מילים סודיות שהיא מצאה חרוטות במערת קרח יפה, והיא הלכה להסתכל עליהן בכל פעם שהייתה מתחילה להרגיש דקירות בקצות האצבעות.
דקירות, כך אמרו לה פעם, זה סימן לתחילת ההתפוגגות. וההתפוגגות, היא ההפך מלשרוד. והיא לא רצתה להתפוגג.
היא אהבה את היופי של השלג והקרח, את האחרים, גם את אלו שלא היו נחמדים אליה. היא אהבה מילים, ואת התמונות שמאחוריהן.
היא רצה בשלג, הרוח נשבה בפניה, ושערה השחור, שקווצה לבנה אחת נשזרה בה התבדר מאחוריה.
היא צחקה. היה לה כיף לצחוק. לפעמים, אם היא צחקה הרבה, זה היה מפסיק את הצריבה בתוך העצמות.
היא רצה במשך זמן רב.
היא לא ידעה מהו זמן. מושגים כמו עבר ועתיד היו חסרי משמעות עבורה. ההתקיימות שלה הייתה כמו רגע אחד שנמחק עד שהקצוות שלו היטשטשו.
היא קראה לזה עכשווים היו עכשווים כואבים, והיו שמחים. העכשיו הזה היה מיוחד- כי היא החליטה כך.
המערה שלה חיכתה לה, מוארת באור לבן ערפילי, שחדר דרך הקירות השקופים למחצה. הילדה נגשה אל הקיר הדרומי. היא לא הייתה בטוחה שהיא באמת בדרום, פשוט זה היה הקיר של המילים, ומהמילה ‘דרום’ לא נדפה תחושה של קור.
היא העבירה אצבע חיוורת על החריטות העמוקות, שנעשו במהירות ובייאוש, בטרם ימחקו מהלב.
מעגל, ולידו מילה: שמש. והסבר, שכנראה צורף מאוחר יותר: כדור בוער בשמיים שמאיר את העולם ומחמם אותו.
הילדה לא ידעה מהו חום, אך היה נדמה לה שזה שונה לטובה מקור, זאת אומרת, נחמד ביותר.
ואחר כך חצי עיגול מעוקם: ירח- גורם שמיים המאיר בלילה.
מעולם לא לימדו אותה מה משמעות הביטוי ‘גורם שמיים’, והחליטה שהירח הוא המשרת של השמש. והעובדה שהוא מאיר את הלילה (שהוא, כך הסביר לה פעם- אחר רועד על סף התפוגגות, עכשיו שחוזר על עצמו בתדירות קבועה, ובו יש חושך) מצאה חן בעיניה. היא פחדה מהחושך, הוא הזכיר לה דברים רעים.
והמילה האחרונה: כוכבים- ניצוצות אור בשמים. וליד היו חריטות שהזכירו פתיתי שלג. הכוכבים היו פתיתי שלג זוהרים מרחפים, כך היא דמיינה את זה.
ואלו היו שלוש המתנות הסודיות שלה, מילים שהיא לא סיפרה לאף אחד.
לאחר מכן היא התיישבה, ושלפה סיכת ברזל היא תהתה, האם לא כדאי לה לחכות, לעכשיו אחר…
מלבד שלוש אלו, הייתה לה עוד מתנה.
האדום.
כדי להתקיים היה צורך לחכות למשהו, ולכן היא החליטה שתתבונן באדום רק בעכשווים מיוחדים.
הילדה נשכה את שפתה התחתונה, ונעצה את הסיכה בתוך אצבעה.
פעם, בהתכנסות אחרים רועשת היא פגשה אחר בעל פנים צעירות כשלה, אך שערו כבר היה לבן לחלוטין, ועורו התכסה כפור כחלחל במספר מקומות. הוא סיפר לה, בקול חרישי ורציני של אחד שזוכר שבתוך הגוף יש נוזל אדום, ושמו ‘דם’, ובמקום שלפני אם ישפוך אותו, אפשר למות.
למות, זה בערך כמו להתפוגג. אבל הילדה שמעולם לא הבינה מה ההבדל. בארצות הלבנות, אובדן דם לא היה קשור להתפוגגות. ערכו היחיד היה צבעו- עז ובוהק.
זה היה המראה המדהים ביותר לדעתה.
היא בהתה כמהופנטת בטיפות האדומות שנטפו מהאצבע שלה.
אולי יגיע עכשיו, היא קיוותה, שבו היא תראה את השמש ותהיה לה שמלה בצבע אדום, כאילו נצבעה בדם.
ואינספור מילים חדשות.

אי שם, רחוק…..
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך