לפתע שמעה דיה קול קורא לה. היא הביטה סביבה אך לא ראתה איש הקורא לה. עיני כולם היו נעוצות בדמותה הבוהקת של המחוללת ההולכת ומתרחקת. אך הקול חזר וקרא לה, קול בלי קול, קול בלי מילים. ואז, בלי להבין למה היא עושה זאת, התחילה דיה לצעוד לכיוון היער הבוער.

ארבע הסגולות | 14 – הוד מחוללתה והצעידה אל הלהבות

07/02/2020 76 צפיות אין תגובות
לפתע שמעה דיה קול קורא לה. היא הביטה סביבה אך לא ראתה איש הקורא לה. עיני כולם היו נעוצות בדמותה הבוהקת של המחוללת ההולכת ומתרחקת. אך הקול חזר וקרא לה, קול בלי קול, קול בלי מילים. ואז, בלי להבין למה היא עושה זאת, התחילה דיה לצעוד לכיוון היער הבוער.

אור גדול הבזיק וסנוור את עיני כולם.

כשהשפעת הסנוור פגה והראייה שבה לדיה, היא התקשתה להאמין למראה עיניה. כל לוחמי החתולרים נעלמו באחת. במקומם, נראו עשרות חתולים בורחים בבהלה לכל עבר. צווחות החתולים היו בלתי נסבלות, אך הן לא נמשכו זמן רב. בתוך דקות לא נראה אפילו חתול אחד בכל סביבות המחנה.
לרגע אחד שררה דממה מוחלטת במקום. דיה הביטה במחוללת שעדיין ניצבה זקופה במקומה. שערה ריחף באוויר, כאילו חשמל זורם בו ואור לבן עמום הלך ונבלע בגופה.
הדממה התחלפה במהירות בקריאות ההמון שפרץ מהמחנה לעבר המחוללת. הפעם היו אלו אנשי הכפר ההמומים. גם דיה יצאה ממקום מסתורה ומיהרה לעבר ידידתה. היא לא הבינה מה המחוללת עשתה, אבל היה ברור לדיה שהפעולה הזאת שאבה כוחות רבים מהמחוללת והיא חששה שהיא תתעלף. היא הגיעה למחוללת ראשונה, עוד לפני בני הכפר. החשמל שזרם בשערה נעלם, ושערה שב לנוח על כתפיה.
“חיננית! את בסדר?” קראה אליה דיה והניחה את ידה על ידה העדינה של המחוללת.
חיננית ניערה את ראשה, מתחה את ידיה ופקחה את עיניה בחיוך. “מזמן לא ריכזתי אור בעוצמה כזאת… מעניין עד לאן הגיע האור…”
“הוד מחוללתך! זו פעם שנייה שאת מצילה אותנו השבוע!”
דיה הסירה את עיניה וראתה ארבעה זקנים כורעים ברך לפני המחוללת. היא הבינה מיד שאלו ראשי הכפר.
“אנא מכם, עורב וזאב, זבח וצלמונע, אינכם צריכים לכרוע ברך לפניי,” ענתה חיננית והתעניינה, “מה מצבכם?”
הזקנים נותרו כרועי ברך לפניה. בינתיים הצטרפו מאחור עוד ועוד מבני הכפר לכרוע ברך מאחורי מנהיגיהם. המבוגר מארבעת הזקנים דיבר, “מצבנו רע ומר, הוד מחוללתך! מאז בואו של המכשף לכפרנו העניינים רק הולכים ומתדרדרים! היום בבוקר פלשו למחנה שני מרגלים, אחד מעם לק ואחד שריונאי, ובאמצע הלילה התקיפו אותנו חיילי החתולר בלי שעשינו עימם כל רע!”
“אני מודעת לכל זה, יקיריי,” השיבה חיננית והעבירה את מבטה על הציבור הרב שהתאסף וכרע ברך לפניה. “אנשי החתולר לא יפריעו לכם עוד, בזאת אני בטוחה… אבל שני המרגלים – איפה הם? מה עשיתם להם?”
“הוד מחוללתך,” המשיך המבוגר בחבורה, בעודו כורע ברך, “אסרנו אותם ותכננו להוציאם להורג מחר בבוקר, אך במהלך הפשיטה הם הצליחו להשתחרר ולברוח. אם תרצי בכך, נחפש אותם, הם בוודאי לא הספיקו להתרחק.”
חיננית דממה לרגע, חוככת בדעתה כיצד להתקדם מפה. היא הביטה בדיה העומדת לצידה. “ארצה בכך. הביאו אליי את שני המרגלים בחיים, בלי פגע, ובינתיים אחכה כאן עם השולייה שלי. רכזו לכאן את הפצועים מהפשיטה ואראה מה אוכל לעשות למענם. ועוד משהו. אם לא קשה לכם, אני מחפשת נער צעיר שאיננו בן כפרכם. אף הוא אמור להימצא בסביבה. אנא הביאו אותו אליי. אם הוא מתנגד, אמרו לו שיש לי חדשות מאחותו.”
הזקנים קמו מיד ממקומם. הם קדו קידה נוספת למחוללת ואז פנו להעביר את הוראותיה של האישה הצעירה להמון. בתוך רגעים מספר, התפזר הקהל הגדול. הפצועים החלו לזרום כעבור דקות אחדות. היו שם גברים מדממים, נערים חבולים, נשים שרוטות וכן הלאה. כמה מנערות הכפר מיינו את הפצועים לפי חומרת פציעתם. כיסא הוגש למחוללת. היא התיישבה עליו והחלה לטפל בפצועים.
דיה, ככל נערות הכפר שעל יד הנהר, ידעה להעניק עזרה ראשונה. היא ראתה שהטיפול שהעניקה המחוללת לפצועים אינו שונה מהותית מהטיפול שהעניקו נשות הכפר שלה.
“בואי עזרי לי,” פנתה אליה המחוללת, “מהמבטים שלך אני רואה שיש לך היכרות מסוימת עם מלאכת הריפוי.”
דיה הנהנה בראשה והתיישבה לעזור לה. אך הידיעה הרפואית של המחוללת עלתה על שלה בכמה וכמה רמות. דיה הבחינה שלא כל דרכי הרפואה של חיננית היו טבעיות, היא השתמשה גם בלחשים, וכמה פעמים הבזיקו בין ידיה אורות בוהקים לבנים.
“את מריחה את זה?” אמרה המחוללת לדיה כשסיימה לתפור פצע עמוק ומדמם בכתף של גבר חסון, “ריח של עשן…”
דיה הייתה מרוכזת בחבישת ידה של ילדה קטנה ולא שמה לב לדבריה של המחוללת. אבל אחרי כמה רגעים, ריח העשן היה כה חזק שהוא משך גם את תשומת ליבה. היא הרימה את ראשה והביטה בחיננית. פניה של המחוללת עטו דאגה. משהו לא טוב קורה, הבינה דיה, אולי זה קשור לאחיה? בני הכפר טרם מצאו אותו או את אחאיים והעגלון. לאן הם נעלמו?
“דיה!” קול מוכר קטע את הרהוריה. לפניה עמד ילד מרוט וחבול, פצעים מדממים בכל גופו.
“לוצי?!” אמרה דיה, “מה קרה לך? אתה נראה נורא!”
הילד הצעיר ניסה לעמוד זקוף, אך כאבי הפציעות הקשו עליו. מאחוריו עמדו עוד חמישה ילדים בני גילו, כולם חבולים ופצועים קשה.
“זה בסדר…” גמגם לוצי במבוכה, “הצלחנו לעמוד בפני הנסיכה החתולרית, לימדנו אותה לקח!”
“גטום? הנסיכה גטום הייתה כאן?” אמרה דיה, “מה היא רצתה? איפה אח שלי?”
“אח שלך?” התפלא לוצי, “אח שלך אמור להיות כאן?”
“אממ… לא לא… התכוונתי, איפה האדון שלי, ישון…”
“הצלחנו להציל אותו, הנסיכה החתולרית באה לכאן מלכתחילה בשבילו, אנלא יודע למה… אבל עמדנו שבעתנו נגדה והצלחנו לעכב אותה כדי שהוא יברח.”
“שבעתכם?” תהתה דיה וספרה שוב את הילדים שעמדו מאחורי לוצי, “אני רואה כאן רק שישה, איפה השביעי?”
לוצי השפיל את מבטו, וכך גם הילדים שמאחוריו. רק ילד אחד שמנמן התקרב אליה בצליעה, “זה באשמת ישון! זוזקיק מת בגללו!”
“שתוק פופי!” קרא לעברו ילד ארוך כמו שרוך, “זוזקיק לא מת! הוא פשוט נעלם! אני בטוח שהוא בסדר!”
“מי זה זוזקיק הזה?” שאלה דיה את לוצי, “עוד חבר שלכם?”
“הוא לא סתם חבר,” ענה פופי בכעס, “הוא המנהיג שלנו, של אחוות השבעה! הוא נלחם בגבורה בנסיכה המטופשת ההיא! אנחנו ניצחנו אותה והיא ברחה עם הזנב בין הרגליים – וזוזקיק רדף אחריה. אבל מאז לא ראינו אותו. הוא מת. אחרת הוא כבר מזמן היה חוזר אלינו!”
חמשת הילדים האחרים השפילו את מבטם בעצב.
המנהיג הזקן התקרב אל המחוללת וקד לפניה. “הוד מחוללתך, אנשיי חיפשו בכל רחבי המחנה, אבל לא מצאו את שני המרגלים או את הנער שהזכרת.”
“הם ביער,” אמר פתאום פופי ומשך אליו את עיני כולם.
“ביער?” אמר הזקן וגבותיו העבות התרוממו בפליאה, “אבל היער עולה בלהבות!”
פופי הישיר את עיניו ונעץ את מבטו בדיה, “ראיתי אותם בורחים ליער בעקבות נערה מסתורית. אחרי שאנשי החתול הסתלקו, סיפרתי זאת לאבא של סללי, מפקד המשמר, והצעתי לו להצית את היער. וכך הוא עשה. נפטרנו מהם סופית.”
לרגע אחד שררה דממה מעיקה ועיני כולם ננעצו בהלם בילד השמנמן. דיה שברה את הדממה. היא קמה באחת ממקומה, הרימה מקל שנמצא לידה וכיוונה אותו בעוצמה לראשו של פופי. אך היא נבלמה. היד שלה קפאה באוויר, סנטימטרים ספורים מעל ראשו של הילד המבוהל.
דיה מצמצה בעיניה בהפתעה, מנסה בלי הצלחה לשחרר את ידה הקפואה. היא הביטה לאחור לעבר המחוללת. אור בוהק לבנבן ריצד בעיניה.
המחוללת הביטה בדיה במבט של מאוכזב מהול ברחמים, אך לא אמרה דבר. היא קמה ממקומה, וידה של דיה השתחררה ונשמטה לצד גופה בתחושת נמלול.
“קחו אותי אל היער,” אמר חיננית בנחרצות, “עכשיו!”
הזקן המבוהל מיהר לעשות כבקשתה. הפצועים שנותרו בלי טיפול קראו בקולות נרגשים והתחננו לעזרת המחוללת. אך חיננית התעלמה מהם לחלוטין. היא צעדה במלוא גובהה בנחרצות אחרי הזקן.
דיה, לוצי, פופי ושאר חבריהם הפצועים נגררו אחריהם. הם חצו את המחנה ההרוס, עד שהגיעו אל היער. המראה היה נורא. העצים בערו באש בעוצמה אדירה ונראו כמו מדורה איומה שהאירה את פני הלילה. החום בקע מהיער למרחק של עשרות מטרים לכיוון המחנה. המחוללת המשיכה להתקרב אל היער חרף החום הלוהט, אך שאר הנוכחים לא היה מסוגלים להמשיך, זה היה כמו להיכנס לתוך השמש.
המחוללת המשיכה והתקרבה אל האש, דמותה התכסתה בהילת אור לבנה וזהרה מול הלהבות הצהובות והאדומות שהיו כמו חומה חיה בעצי היער. היא כבר הייתה קרובה מאוד לחזית האש, ושאר הנוכחים נסוגו לאחור מעוצמת החום.
לפתע שמעה דיה קול קורא לה. היא הביטה סביבה אך לא ראתה איש הקורא לה. עיני כולם היו נעוצות בדמותה הבוהקת של המחוללת ההולכת ומתרחקת. אך הקול חזר וקרא לה, קול בלי קול, קול בלי מילים. ואז, בלי להבין למה היא עושה זאת, התחילה דיה לצעוד לכיוון היער הבוער.
“דיה! מה את עושה?!” קרא אליה לוצי, “השתגעת? החום נוראי!”
אך דיה לא ענתה לו. היא המשיכה להתקדם, מוּנעת מתוך תחושת ודאות פנימית. לוצי רץ ועקף אותה בניסיון לחסום את דרכה. “לא אתן לך ללכת!” אמר לה, “אל תעשי את זה!”
דיה לא ענתה לו. היא המשיכה ללכת. הוא ניסה לעצור בעדה, אך היא הושיטה את ידה לעברו והרגישה כוח זורם מתוך ליבה, עובר בעצמותיה ובוקע מידה המושטת. אור לבן בוהק זרם מקצות אצבעותיה ונבלע בגופו של לוצי. הילד קפא במקומו.
דיה עקפה אותו, כמעט בלי להביט בו. משום־מה, היא לא הרגישה שקרה משהו יוצא דופן. איכשהו, הדבר היה נראה לה הגיוני ומובן. עיניו של הילד ההמום עקבו אחריה עד שיצאה מתחום ראייתו. היא המשיכה להתרחק מהמחנה, לעיניהם המשתאות של שאר הנוכחים.
כשראו חבריו של לוצי שהוא אינו יכול לזוז ממקומם, רצו שלושה מהם לעברו וגררו אותו משם. הגוף שלו היה חם מחום האש, ובגדיו החלו להיחרך.
דמותה הלבנה של המחוללת כבר לא נראתה לצופים משולי המחנה. וגם דמותה של דיה הלכה והטשטשה, עד שנעלמה גם היא בתוך הלהבות.

ארבע הסגולות | 14 – הוד מחוללתה והצעידה אל הלהבות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך