תקציר- עמוק בתוך היערות של בירת אריקאן, באחד ההרים עמד בסיס צבאי גדול, בדיוק אל מול האגם הגדול והכחול שסיפק נוף יפיפה ורגוע וההרים הגבוהים שגידרו את האזור, מבודדים אותו לגמרי כך שלא יהיה אפשרי לראות אותו. 300 ילדים נענו למשימה, נלקחו באל כורחם אל אותו הבסיס לפני 12 שנים, ילדים בני 4 ו-3, עבדים, יתומים וחסרי בית או עתיד. גדולו להיות לוחמים ולהילחם בהליספיר, אותה הממלכה המאיימת לכבוש את היבשת, ואת אריקאן בפרט. ואלו שעברו בהצלחה יצרו את הסיירת שתעזור להפיל ולנצח את הליספיר.

גיבורים של ממלכה קורסת- הקדמה

02/04/2020 174 צפיות 2 תגובות
תקציר- עמוק בתוך היערות של בירת אריקאן, באחד ההרים עמד בסיס צבאי גדול, בדיוק אל מול האגם הגדול והכחול שסיפק נוף יפיפה ורגוע וההרים הגבוהים שגידרו את האזור, מבודדים אותו לגמרי כך שלא יהיה אפשרי לראות אותו. 300 ילדים נענו למשימה, נלקחו באל כורחם אל אותו הבסיס לפני 12 שנים, ילדים בני 4 ו-3, עבדים, יתומים וחסרי בית או עתיד. גדולו להיות לוחמים ולהילחם בהליספיר, אותה הממלכה המאיימת לכבוש את היבשת, ואת אריקאן בפרט. ואלו שעברו בהצלחה יצרו את הסיירת שתעזור להפיל ולנצח את הליספיר.

צעדים של חיילים מילאו את חצרות הבתים, עשרות מהם, חמושים בחרבות ולפידים כדי להאיר את החושך שהטיל הערב. הם דפקו על הדלתות, עברו בית בית, אלו שלא שיתפו פעולה דלתם נשברה ממקומה והם נכנסו בכוח, מחפשים אחר הגברים והנערים “יש מלחמה, על פי צו המלך על כל הגברים להתגייס לצבא” חזר בקול אחד האבירים שהילך סביב, על שריונו גלימה אדומה המבדילה אותו משאר החיילים.
מבטים מלאי יאוש על פניהם של אבות ובנים שנעקרים ממשפחתם מבלי כל התחשבות, רק לזקנים ולחולים נשארה הזכות להישאר בביתם.
קול צעדי מתכת הקיף את האנשים מכל הכיוונים, “א..אבל איך אנחנו אמורים לגדל לעצמנו מזון? הנערים עובדים בשדות, מי יקצור את היבול?” שאל אדם מבוגר ומלא בזמן שהוא על ברכיו, מתחנן. שיער קצר וחום על ראשו ועיניו נוצצות בשל האור והחום שהלפיד מפיק “תשלחו את הנשים, עם פחות אנשים תצטרכו פחות אוכל” השיב לו השומר בקול חסר חמלה ונוקשה.
וכך התאספו כל גברי הכפר, מאוגדים כגוש ומחולקים לפי גיל ולפי כן עולים לכרכרות שונות.
האבירים עזבו את הכפר, עושים את דרכם לכפרים האחרים ולעיירות ומשם אל אחד ממקודי הגיוס בערים הגדולות.

בעלי המקצוע היו הראשונים שנלקחו, הנפחים, הרופאים ואלו שידעו להשתמש בקסמים. בשביל הצבא הגיל או המין לא השפיע על ההחלטה, אם הייתם יכולים להועיל נלקחתם לעזור במלחמה.
הרי לא כולם יכולים להילחם, אלו שלא היו כשירים לקרב שימשו לרוב כידיים עובדות. הרי שמישהו צריך לבנות את הבסיסים ולעשות את משלוחי האספקה, את המזון שהכפרים מספקים מביאים ישירות אל הלוחמים בחזית בזמן שלמשפחות האצולה והמלוכה יש שדות משלהן.

“הצבא הזה מושחת בדיוק כמו שאר הממלכה” הייתה אמרה קבועה בהליספיר, ידועה גם כממלכה המערבית, אבל כמובן שלא הייתה נאמרת בפומבי, אלה יותר נשמרת לאדם עצמו, אומר אותה בליבו שלא יעלה חשד שהוא מורד, המשטר דאג לחסל ולעקור כל שורש של רצון למרד, שומר על אזרחיו כעל אסירים.
אדם זקן נאנח, חסר שיער על ראשו ועייף. הוא נשען על עדן החלון שלצד הדלת, מסתכל על החיילים שבחוץ, על עובדתם היעילה להחריד ועל הסדר בא הם עובדים.
על עורו השזוף צלקות דקות וישרות.
“אתה בטוח שאתה שבע? אתה בקושי נגעת באוכל שלך.” קולה של אישה נשמע דרך דלת בית קטן העשוי עץ בפאתי הכפר, היא הייתה לבושה בסינר בישול ארוך ומתחתיו בגדי כותנה פשוטים “אני בסדר, באמת” הוא השיב, קולו היה מחוספס וחסר אנרגיות.
“אתה רוצה אולי לקחת איתך משהו? יש לנו בבית מספיק אוכל לעוד אדם”
-“אל תשקיעי מאמצים כה רבים באדם גוסס, זה יהיה בזבוז”
“אויש, אל תגיד דברים שכאלה, אם אתה לא תאכל האוכל יזרק גם ככה”
הבחור נכנע לאישה “בסדר בסדר” הוא אמר, על פניה של האישה היה חיוך מרוצה והיא מיד הזדרזה להכין בשבילו סלסלה.
“לילה טוב גברת דיווידסון, אני אחזיר את הסלסלה עוד כמה ימים” הוא אמר שעה שהיא מפנה את הצלחות וכלי העץ שעל השולחן, “להתראות אלברט תרגיש טוב” אלברט הסתכל עליה בחיוך מלא צער ונופף לשלום כאשר הוא נעמד ולקח את מעילו מן המתלה, מעיל עור בלוי וחום בעל כפתורים ישנים. אלברט פתח את הדלת ויצא ממנה, סוגר אותה אחריו אך החלון עוד פתוח.
רוח הלילה נכנסה דרכו, ריח של עשן הכתים את הריח הלילי של העצים והצמחים הסורר כתמיד בכפר, נובע מהלפידים הרבים שבחוץ.
נערה מבוגרת סגרה את החלון, ניגשת בחזרה אל הסלון ומתכופפת אל האח הבוער רק כדי לראות את עצי ההסקה שהפכו לגלחים ואפר. היא נעמדה בחזרה, פוסעת אל המטבח על רצפת העץ החורקת, אך האווירה המתוחה בבית לא חלפה, “אין להם זמן בכלל לאמן אותם, הם שולחים אותם עם נשקים מאולתרים. מי שמוצא נשק רגיל לוקח אותו, כמו כן שאת רוב הקרבות הם מפסידים, אם היו מנצחים היו לוקחים את כל הנשקים שנשארו” אמרה, הבת נראתה כמו העתק צעיר של אימה, לנערה שיער צהבהב וגלי בעוד שלאימה השיער נהיה דליל יותר ואיבד מהברק שלו, כמו כן הפך לבהיר יותר ועינהן היו זהות בצבען הכחול, הן היו גבוהות מאוד ביחס לנשים האחרות בכפר.
“לפחות לנו יש את יתרון הכמות…”
“את מצודדת בהם!? את אומרת את זה כאילו שזה בסדר שהם שולחים אותם כצאן לטבח!” שאלה האם לפתע, דופקת את ידיה כאגרוף על שולחן עץ במטבח “את תעירי את הבנות” התקרבה אליה הבת אליה, מנסה להרגיע אותה כדי שלא תצעק עוד, אך גם שנרגעה האם לבת לא הייתה שום תשובה, מבט נבוך ומלא בכאב היה הדבר הקרוב ביותר שהיא יכולה לעשות כדי להגיב.
“אלברט הזקן אמר בעצמו פעם שהצבא שלנו חזק מאוד, והוא האחד שלחם באמת יותר מפעם אחת.” היא המשיכה
“ואני לא מצדיקה אף אחד, מה הטעם במלחמה הזאת מההתחלה? אם המלך לא היה כלכך אובססיבי לגבי ה…” הבחורה נתקעה ישר למשמע הצלחת שנפלה על הרצפה, גברת דיווידסון מהירה להשתיק את ביתה “אל. תגידי. כלום. על המלך.” היא אמרה בלחישה צעקנית, מתקרבת אליה ומצביעה לכיוונה בכעס, כעס שנובע מפחד, שומרת על אותו הטון גם למשפטים הבאים “הדבר האחרון שחסר לנו זה שיקחו גם אותך. את כבר יודעת מה עושים למי שחושדים שהוא מתחיל במרד. לאביך יש עוד סיכוי לחזור, סופם של המורדים ידוע כבר לכולם.” לא רק שהרגע בחוץ היו האבירים של הממלכה גם אם השכנים ישמעו את מה שהיא אמרה סופה קרב.
הבת לקחה צעד לאחור “א..אני מצטערת” היא לא הייתה יכולה להרים את קולה, ספק מפחד ספק מחרטה. “לא משנה” אמא שלה נאנחה “תלכי לבדוק אם הבנות עדיין ישנות ותלכי לישון גם את.” פקדה עליה והבת שוב לא ענתה, מצייתת ועושה כפי שהאם אמרה.

גיבורים של ממלכה קורסת- הקדמה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

שלום,
הפתיחה של הספר מעניינת ועושה חשק להמשיך לקרוא.
אהבתי את התיאורים הפיזיים והנפשיים ששיבצת בתוך העלילה. מצד אחד, הם מוסיפים עניין ומכניסים את הקורא לאווירה, ומצד שני, הם אינם קוטעים את הרצף ואינם מכבידים על הקריאה.
בהצלחה בהמשך הספר!
עומר

(אגב, שים לב שהפרק הזה דורש הגהה, אפילו בסיסית. רק תעבור שוב על הדברים לפני שאתה מפרסם אותם, והם יהיו תקינים וברורים הרבה יותר).

01/05/2020 04:19

    תודה על התגובה המפורטת. אשמח אם תגיב/י על שאר הפרקים כדי שאוכל לתקן ולשפר.:)

    01/05/2020 23:54
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך