גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 1

04/04/2020 141 צפיות 5 תגובות

פרק 1
לחשוב שהם התחילו עם 300 ילדים ועכשיו נשארו רק עשרה, עומדים בדום בשורה ולבושים בבגדים צבאיים וטקסיים, מאחורי כל אחד הציוד שלו, השריון והלבוש היום יומי ארוזים ומסודרים. נערים שנראו כמו חיילים, כאלה שסיימו מסלול ארוך ומפרך, שגבה הרבה יותר מידי ממה שילדים ונערים יכולים לתת, לא פלא שלא נשארו מהם הרבה, ואם זה לא מספיק עכשיו עומד מולם המבחן האחרון.

עמוק בתוך היערות של בירת אריקאן, באחד ההרים עמד בסיס צבאי גדול, בדיוק אל מול האגם הגדול והכחול שסיפק נוף יפיפה ורגוע וההרים הגבוהים שגידרו את האזור, מבודדים אותו לגמרי כך שלא יהיה אפשרי לראות אותו, בפסגות ההרים שלג לבן ונהרות זורמים בחלקם, מובילים לאגם. שביל עפר תלול שהוביל לכיוון האגם שנמצא כחצי שעה של ריצה משם. השמש שזרחה על המקום, מטילה עליו אור בהיר וחמים למרות הרוח הקפואה של הבוקר, שהפעם הרגישה כבדה ואפלה מתמיד, אך אותה תחושה נעלמה ביחד עם משב הרוח הבא ואור השמש שנעצר בשל העננים הקלים של כיפת השמיים.

הבסיס היה גדול, קילומטר שלם של אדמת אפר שטוחה ומגודרת בחומת אבן, הבסיס היה מחולק לכמה מתחמים שבגדול מהם שנמצא בחציו השמאלי ישנם חמישה בניינים גדולים, כל בניין נראה בדיוק כמו קודמו רק בצורה אחרת, לכולם אותו גג רעפים פשוט ואותם קירות אבן. הבניין הגדול ביותר ששימש כמגורי הילדים היה בניין מלבני ארוך בעל קומה אחת, מחולק ל 20 חדרים, בכל חדר שהיה דל מאוד היה מקום ל 15 ילדים, במרבית הפעמים חדרים היו מתרוקנים עם הזמן, משאירים פחות ילדים ויותר מקום בשביל השאר.
החדר היה קטן מאוד, בעל חלון סורגים גדול בסופו ומזרן קש על הרצפה. מלבד לזה החדר היה ריק, לא מראה, ולא מקום לבגדים, הנעליים היו נשארות מחוץ לחדר ואת הבגדים היו מחליפים במקום אחר.
לצד בניין מגורי הילדים היה בניין נוסף, קטן יותר ובעל פחות חדרים, אך הם היו גדולים יותר ובתוכם היה מספיק מקום ל 30 ילדים. אלו היו כיתות צפופות בעלות שורות של שולחנות וספסל ארוך גם, מולם היה לוח אבן שחור עליו היה מצייר המדריך עם גיר, בתוך הבניין הזה גם היה חדר אוכל רחב שבו מספיק מקום לכל הילדים, כמו כן מספיק אוכל לכולם, תפוחי אדמה וביצים בעיקר כמו כן אורז, פעם בשבוע היו מקבלים בשר שור או בשר עוף, קשה להגיד שהיה גיוון אבל האוכל היה מספיק והיה גם משביע, ככל שאפשר לתת לטירונים.

המבנה הבא היה מחסן גדול שבתוכו ציוד צבאי רב, משריונות מכל הסוגים עד לחרבות, אפילו מספר אוכפים לרכיבה, בקצה המחסן הייתה דלת ברצפה, מובילה למדרגות מתחת לאדמה, שטח רחב מאוד שבקלות יכל להכיל את כל אנשי המתחם כמקלט, אך שימש בעיקר בשביל להכיל את המזון.
המבנים האחרים היו פשוטים יותר, אחד היה בניין משרדי עם מגורי המדריכים, אשר היו חיילים לשעבר וגם שימש כנקודת כינוס למפגשים או איזור מנוחה בשבילם מידי פעם, המבנה האחרון היה מגדל שעון קטן המתנשא לגובה של כ 20 מטרים ובעל פעמון גדול עשוי פליז בראשו.

מלבד הבניינים לא היה כמעט דבר, השטח נשאר היה ריק ברובו וחולק לזירות פשוטות או מתקני אימון, עמודי מתח ארוכים מברזל, חבלים גבוהים התלויים גבוה, בובות קש ומה לא. בעבר היו כאן נערים רבים שרצו והתאמנו כמעט ובלי סוף אבל מלבד לשישה עשר אנשים לא נשאר אף לו אחד.
“ראשית תנו לי לברך אתכם שהגעתם עד לכאן” קול עמוק, גברי וקר כקרח וצרוד נשמע מפיו של אחד הגברים, הוא שפשף את ידיו כאילו הוא מצפה בקוצר רוח למה שעתיד לבוא.
האדם לבוש בחליפה שחורה ומלאה, בעלת גלימה המסתירה את מבנה גופו, הוא לא היה גבוה, אולי אפילו די נמוך, זיפים קטנים ולבנים בצבצו על סנטרו המרובעת, עור פניו היה שזוף ומצולק.

בבירור האיש היה מבוגר, אבל בניגוד לאדם מבוגר ורגיל, מסביב לאיש הזה הייתה אווירה אחרת, אווירה אפלה וקול הגורם צמרמורת.
הצורה בה הוא עומד, עמידה חזקה המפגינה שליטה וכוח, המסתוריות במראהו שלו, כאילו הוא זה שבגללו שנשארו רק עשרה נערים שם.

“זה לא היה מסע קל, ואם כמה שהייתי שמח לבשר לכם שסיימתם ואתם יכולים להתחיל במשימה, יש לכם עוד מבחן אחרון ויחיד.” אמר האיש, הנערים שמולו לא היו מסוגלים להגיד דבר, הם למדו לפחד ממנו כמו מהמוות, אפילו יותר! לערער בדבריו או להגיב שלא במקום לא יכול להוביל לטוב. מאחוריו היו חמישה אנשים, שלושה גברים ושתי נשים, לבושים במדים שונים במקצת משל הנערים.
הטקס, הבגדים, הנשקים, המספר המצומצם ביותר של לוחמים מדריכים והצורה החפפנית של הטקס. את המפקד לא היה אפשר לתאר בעזרת אדם אחר, הוא היה יחיד במינו, הן באופי והן בפעולות.
“כן המפקד!” ענו כמקהלה כפי שלמדו, “‘המבחן האחרון שלכם עומד על הפרק, הקבלה שלכם תלויה בביצועים שלכם נגד בן או בת הזוג איתם סיימת את המסלול” הוא הפסיק לדבר, מחכה מעט ואז פותח את פיו כדי להמשיך “תעשו את זה בקרב אחד על אחד.” כבר במבט חטוף אפשר להבין שזה לא טקס רגיל, מפקד לא רגיל, של יחידה לא רגילה, שונה לגמרי מהחיילים האחרים שנלחמים.
המתח גבר על הנערים, מקפיא אות בעוד שהמפקד שותק, לא אומר דבר נוסף. מולם היו מספר זירות מאולתרות, שטח אפר מגודר בעזרת גיר ומחולק לכעשרים זירות, כל זירה שטחה עשרה מטרים על עשרה מטרים.
אף אחד לא הוציא מילה אחת מיותרת, כולם עמדו בדום אל מול המפקד שלהם “מן הראוי שלא תתמודדו נגד מישהו עם התמחות שונה משלכם, לכן הזוגות הם לפי מסלול.” הוא סיים ומיד לאחר מכן המשיך.
“סוזי! מרטין! צעד קדימה!”
-“כן המפקד!” הם לקחו צעד קדימה בדיוק באותו הזמן
“לזירה מספר אחת.” הם לא השיבו, פשוט הלכו בשקט וצייתנות אל הזירות.

סוזי ומרטין היו תאומים זהים, גרסה מדויקת של השני רק מהמין האחר. בעלי אותו השיער החום והמתולתל, עיניהם בצבע ענבר ולגופם אותו גוון עור בהיר, ההבדלים היחידים הם הבדלי המין כך שיצא שסוזי נמוכה במקצת.

הם עמדו זה אל מול זו בתוך זירת אפר שעה שהמפקד מסתכל, מסתובב וקורא בעוד שני שמות “קווין ויוג’י זירה שתיים!” זוג נערים אחר עשה צעד, הולכים לזירה הצמודה. מאחוריהם שתי נערות ושני נערים, מתחלקים גם הם לזוגות לפי פקודות המפקד, אך הם לא הביטו לאחור להסתכל, מרוכזים בעצמם בלבד.

יוג’י וקווין, בוגרי מסלול הצליפה, לכן שניהם היו מיומנים ביותר בנשקים לטווח רחוק, לאחד לרובה ולאחד קשת ארוכה.
יוג’י היה בחור צעיר בגובה ממוצע, גוף מחוטב ושרירים מתוחים, כמו כל שאר הגברים מאחוריו כתפיו היו רחבות כחייל העילית שמצופה שיהיה. שיערו שחור ודק, כמו מחטים דקים ורבים, בנוסף להיותו ארוך ביחס לאחרים. הוא היה בעל עיניים חדות וקרות, ממוקדות בדבר אחד ושקועות בו ורק בו, כאלה שמצריכות מבט אחד ומהיר כדי להבין ולצלם תמונה שלמה, מדויקות. צבען היה חום כהה, כהה כל כך עד שהקרין צבע של שחור, אלה אם האור חשף את צבען האמיתי. שפתיו היו בשרניות ומתחת אליהן, בצידן הימני נקודת חן קטנה. מלבד זאת פניו היו חלקות לגמרי משיער. הוא לא היה בחור כהה במיוחד, גוון עור טבעי ובריא שהיה ניתן לראות רק על פניו ועל ידיו שכן שאר גופו מכוסה במדי שירות. ג’קט ירוק, כהה ארוך שמתחתיו חולצה לבנה וטקסית, על צידו השמאלי של צאוורון חולצתו עיטור זהוב, בגודל מטבע ובצורת קשת ושלושה חצים מוצלבים בתוכה, בנוסף לסיכה בגודל דומה שנראת כמו צלב של כוונת, הוא ענד גם כן עניבה ירוקה ובהירה.
מכנסיו היו בצבע זהה כשל מעילו והוא נעל מגפיים צבאיות ושחורות, אלו היו מדי הגברים, מדי הנשים נראו כמעט זהים רק בעלי חצאית במקום מכנס ועניבה זהובה ומגפיים גבוהים.

יוג’ין היה שמו, אבל הוא היה ידוע בשם אחר, “יוג’י.” שמות חיבה היו דבר נפוץ מאוד במתחם, כל מי ששמו יכל להשתנות שונה או קוצר בצורה זו או אחרת בקרב שותפיו למסלול, מהר מאוד עם השמות נדבקה הזדהות, כך כשישאלו לשמו המלא ישיב בכינוי כשמו.

הוא החזיק בידיו רובה צלפים שרעש מתכתי חלש נשמע מתוכו בכל פעם שזז, לרובה קת עץ חומה ועליה תומכת לחי מבד בשחור ועבה, בה מקום לשישה כדורים, אם כי בתוכו היו רק חמישה. כגודל האמה של יוג’י אולי טיפה יותר, כדורים בעלי תרמיל שחור ומתכתי כאשר ראשם היה כחול כקריסטל שקוף וחד כראש חץ.
כל קת הנשק הייתה עשויה מחתיכת עץ אחת בלבד.
לאחר שמורת ההדק פתח למחסנית, מחסנית רחבה וארוכה כאורך הקליעים והעשויה מתכת, בעלת שלושה שקעים אנכיים בתוכה עם מקום לשבעה כדורים.
הרובה היה ארוך, יותר מחצי מגובהו של יוג’י בעצמו ומסורבל מאוד
וכל הכלי המפלצתי והחשוד הזה נח על גופו של יוג’י בעזרת חגורת בד שמחזיקה אותה, מונח על כתפו כאשר על מותנו חרב מוצלבת ולא מיוחדת.

מול יוג’י המתמודד שלו, קווין. הבחור הצעיר ביותר מבין כולם, בן 16 ושישה חודשים בדיוק לכן אין זה מפתיע שפניו היו צעירות מאוד, בלונדיני בעל שיער קצר מאוד ועיינים כחולות “נער צפוני”.
גופו של קווין לא היה שונה מהאחרים, הוא אמנם היה הנמוך ביותר מכולם אבל למרבה הפלא ידיו היו שריריות ויציבות, כאלה המתאימות למשיכת המיתר העבה וההדוק של הקשת. לבוש במדים הטקסיים כמו כולם ושום שריון על גופו, הוא הוריד הכל לפני שנכנס לזירה.
“אני שמח לראות שאתה שרדת עד לכאן, אבל כאן הדרך של אחד מאיתנו נגמרת, ואני לא מתכוון לוותר עליה יוג’י, הוא אמר בביטחון, הייתה לו קשת קצרה ופשוטה מאוד, בלי עיטורים או צורות מסובכות, עץ חום ומיתר בהיר, את הקשת הוא החזיק בביטחון ובעוצמה רבה בידו השמאלית בעוד שהיד השניה מחזיקה בארבע חצים שראשם בצורת עלה.
יוג’י החזיק את נדן החרב, מפנה את גופו מול גופו של קווין שעצם את עיניו בחיוך “הייתה לי תחושה שתשתמש בזה… אל תחשוב שזה יקנה לך ניצחון ישר.” חייך שעה שמבטו של יוג’י נהפך לקר, ברגע הזה האווירה סביבו השתנתה, עמידה המפגינה עוצמה, כמו אריה שמתקרב לטרף.

אף אחד מהמתמודדים לא היה חבר טוב של השני אם בכלל, לא קווין ולא יוג’י יצרו לעצמם יותר מדי קשרים עם אחרים במסלול שלהם. “עוד משהו אחר שאתם רוצים להגיד?” שאל המפקד, משפשף את ידיו בציפיה לקרב “ויוג’י, אסור לך להשתמש בחרב שלך.” קבע ויוג’י רצה להאנח אבל תגובה כזו לא מכבדת אינה מתאימה לו.
מוריד את חרבו מחגורתו ומעביר את אחיזתו לרובה, מכניס מחסנית אל תוך הנשק “מי יתן והאל יוביל את נשמתך למקום לה היא שייכת” הם התפללו. קווין, שדרך את קשתו העביר את מבטו מהרצפה אל יוג’י, וכך גם יוג’י עשה לאחר שהרים את נצרת הרובה, עכשיו שליוג’י אסור להשתמש בחרב הוא בחסרון, זה הופך לקרב של צלפים, לאחד קשת ולשני רובה, כולם ידעו שמי שירה ראשון יהיה המנצח, מי שיפספס יפסיד. אפילו אם יוג’י יצליח בנס לפגוע בחץ של קווין, אין לו שום יתרון, בטווח הזה אפשר לירות מהר יותר עם קשת, כמו כן גם עם יותר דיוק מאשר הרובה המגושם של יוג’י, רובה שמעולם לא תוכנן לשימוש לטווח קרוב שכזה, “רק טיפש יביא נשק כזה לקרב פנים אל פנים.” אבל זה המצב, אין ליוג’י ברירה מלבד לקוות לטוב ביותר ולנסוף ולאלתר, ולפי המבט שלו נראה שכבר יש לו תוכנית.

“תתחילו!” קרא המפקד ומיד הסתער יוג’י קדימה, מחזיק את הרובה בשתי ידיו ומוציא את כל הכוח שיש בגופו כדי להתקדם אל קווין שכבר הספיק למתוח את המיתר כאשר חץ יחיד וארוך נמשך לאחור.
וברגע הזה הורגש שהזמן האט, הראייה של יוג’י הצטמצמה כמנהרה, מתפקדת אך ורק על קווין, כל השאר שחור ומעורפל.
יוג’י התקרב בקצב מדאיג, עוד פחות משתי שניות כבר יגיע אל קווין, שידע שמטווח כזה יוג’י לא יוכל לפספס אם ירה, הידיעה הזו גרמה לו לשחרר את החץ מוקדם יותר משתכנן, לא מותח את המיתר עד סופו אלה כבר בחצי עזב את האחיזה.
החץ עף אל יוג’י במהירות אדירה, אבל ההרגשה של הזמן האיטי ותחושת הבטן שלו שזה בדיוק מה שיעשה קווין הובילה אותו להגיב מוקדם יותר.

הוא השתמש בכת הנשק כמגן, מסובב אותו כך שיחסום את החץ מבלי שיהיה חשש שיפגע בקליעים היקרים שלו. החץ פגע בתמוכת הלחי, עוברת דרכו בקלות, אך הכת מנעה את חדירתו, החץ נעצר ויוג’י המשיך לרוץ.
מושך את הרובה לאחור כמו אלה, מרים אותו מעל כתפו הימנית ומותך את שריריו עד הסוף, מעניק לכת תנופה רבה. הוא היה מרחק של צעד אחד מקווין, קווין ניסה לירות חץ נוסף אבל יוג’י הקדים.

את כת העץ קיבל קווין בלחיו השמאלית, כאילו הוכה באלת עץ כבדה, הוא נהדף ונפל על רצפת האפר בעוד יוג’י עומד מעליו, משנה את עמידתו כך שהרובה יכוון אל גופו של קווין. הוא משך את בריח הנשק והחזירו למקום ברעש מתכתי מוכר. אך המתמודד היה מוכה הלם, הוא מעולם לא ציפה שישתמש ברובה כאלה, בטח ובטח שלא יחסום איתו חץ בכזו מהירות.
בזמן שעולמו של קווין מסתובב הקרב נעצר, ויוג’י ניצח בתור בודד.

“הרובה הזה מפלצתי, תזהר ממנו.” נזכר יוג’י שחזר לנשום, נשימות מהירות וקצרות, הוא נזכר במדריכה שלו, שהזהירה אותו לגביו “לא רק הנשק עצמו, גם הנזק שהוא עושה לאדם נוראי.” בדיעבד יוג’י היה שמח שלא ירה, אם היה פוגע בראש של קווין לא היה ניתן לזהות את פניו.

למרות כל מה שקרה עכשיו יוג’י כבר נראה רגוע, על-אף שנשם במהירות הוא הסדיר את נשימתו בשניות אחדות.
המפקד מחא בידיו פעמיים “זה מספיק” אמר וסימן למישהו לבוא לדאוג לפצעיו של קווין והסתובב לבחון קרב אחר.
ראשית יוג’י הרגיעה את עצמו, נושם עמוק ועוצם עיניים.
שנית הוא רצה להוציא את החץ מכת הנשק, הוא החזיק בו בידו האחת ובשניה את הנשק והפריד את השנים בחוזקה. הוא הסתכל על הנזק שנעשה לכת הנשק, מסתכל למשך שניות ארוכות על החריץ ומערער, אחד המדריכים ניגש אליו דואג לטפל בשאר הדברים.
גבר צעיר, בגילאי השלושים המאוחרים שלו, לבוש במדים דומים לשל יוג’י רק בעלי עניבה אדומה וכומתה לבנה.
הוא הוביל אותו אל מחוץ אזור הזירות והושיב אותו.
המדריך בדק את גופו ואת הנשק ושיחרר אותו מהר, הולך לאחר מכן אל קווין שכבר התאושש, עוזר לו לקום ובודקת את מצבו לצד אדם אחר שכבר ניגש, “האף שבור ומדמם אבל הוא יהיה בסדר.” אמר המדריך לאותו האדם החשוד שהנהן ואמר כמה דברים שלא נשמעו ממקומו של יוג’י, המדריך הסכים למילותיו וחזר אל הנער הפצוע, עוזר לו ללכת ולוקח אותו לאחד החדרים.

יוג’י העביר מבטו מהנשק אל הזירות, רואה את הזוגות שנלחמים זה בזה. בזמן שנלחם עוד שלושה זוגות כבר הספיקו לסיים את הקרב שלהם. איזה רעיון טיפשי, לא הספיקו לנו יותר מעשר שנות של אימונים? חשב. צלילי החרבות המתנגשות זו בזו של הזוג האחרון הדהד בראשו. רעש החרבות גבר על מחשבותיו והוא השתיק את ליבו, מפנה את גבו אל הזירה והולך אל השורה שבה עמדו ממקודם לכן. אבל רק מישהו אחד היה שם, ניק.

נער שחום עור שסיים ראשון, הוא היה לבוש בבגדים זהים לשל יוג’י מלבד דבר אחד, הסיכות שעל הצווארון היו שונות, אמנם בגודל זהה וזהובות אך עיצובן שונה.
אחת הסיכות נראתה כמו סכין עם זוג כנפי ציפור, מחליפה את זו של הקשת והחצים בעוד שהשניה הייתה בצורת חתול, חתול שחור המתגנב. מחליפה את כוונת הרובה.
היה נמוך במקצת מיוג’י, אבל לא מספיק כדי שיראה כך בשל שיערו השחור, המקורזל והקצר, עיניו היו דומות לשל יוג’י בצבען אך הדמיון נגמר. הן הקרינו יותר אור והיו ממוקדות פחות, אפו היה גם רחב משל יוג’י. גם במבט חטוף ניק נראה כאדם גמיש ואתלטי, גוף כשל האחד שקופץ הכי רחוק והכי גבוה, כזה שמצטיין בטיפוס. הם לא הכירו זה את זה יותר מידי, לומדים להכיר רק לקראת סוף המבחנים, וגם זו היכרות שטחית מאוד. אבל לשמחתם היחסית אף אחד לא זוכר את השני לרעה.
ניק קטע את האווירה הקרה שסביבם והושיט את ידו אל יוג’י, ידו הימנית שלפני רגע הייתה משולבת בתוך ידו השניה. ידיו הזכירו ידיים של פסנתרן מחונן, ידיים זריזות עם אצבעות מדויקות ומהירות “אני שמח לראות שעברת יוג’י, עבודה טובה.” הוא אמר בחיוך קל, מצפה שיוג’י ילחץ את ידו וכך עשה, הוא החזיר לו בחיוך מופתע אבל החיוך של שניהם היה מזוייף לגמרי, חסר כל רגש אמיתי, זה מסובך לחייך באמת אחרי כל מה שקרה הרגע.
בזמן שיוג’י עבר לעמוד לצידו של ניק שתי קרבות כבר נגמרו, הוא הסתכל על הזירות האחרות, על הדם שעל אדמת האפר, הופך כמעט לבוץ שחור. הוא הסתכל על ניק שלידו אבל הוא היה ממוקד בקרב שמתחולל מולו, ויוג’י הצטרף אליו.

איך יתכן שרק הם נשארו? הרי ארבע קרבות כבר נגמרו.
קרב אחד נגמר בהפסד של שני המתמודדים, זוג קוסמים שנפגעו אחד מהקסם של השני. נראה שהם כבר פונו משם בזמן שיוג’י הבין את המתרחש. “מה קרה עם הזוג של מסלול הריפוי?” פנה אל ניק בשאלה שעיניו עוד ממוקדות בנלחמים, אנחנו הולכים להיות רק שלושה? וגם זה באנחה וגם בזוג הזה ינצח רק אחד. חשב לעצמו, “סוזי לא הסכימה להילחם באחיה ונכנעה, באותה מידה גם הוא לא הסכים לעשות שום דבר לאחותו, בגלל ששניהם מאותו מסלול לא יתנו להם להילחם במישהו אחר אז שניהם פרשו אני מניח.” ניק ענה לו, קוטע את מחשבותיו.
“ומה יקרה להם עכשיו?”
-“במקרה הטוב ישלחו אותם לעזור לחיילים אחרים, כבר אימנו אותם להיות מרפאים, אבל בגלל שהם לא הסכימו להילחם הם לא יכולים להיות איתנו.”
“ובמקרה הרע?”
-“אתה כבר יכול לנחש.”
יוג’י לא הגיב יותר, הוא לקח נשימה עמוקה והוציא את האוויר, מאין אנחה קצרה.

מול המנצחים התחולל הקרב האחרון.
נער גבוה מיוג’י, גופו חסון ושרירי שעל פניו מבט רציני וחד, מרוכז לגמרי בקרב שבוא הוא נמצא, עיניו הכחולת מסתכלות ישירות קדימה על הגבירה שנגדה הוא נלחם. מייקל היה מהבודדים ששמרו על שמם כמו שהוא מבלי לקבל כינוי.
“מייק…” משהו בשם הזה פשוט לא תפס, לא הוא ולא האחרים אהבו את הכינוי כל כך, אולי בשל העובדה שאחד המדריכים חלק את אותו השם.
שיערו של מייקל היה חום ובהיר, חלק, קצר ומלא ברק.
לעומת הרוב לבשו המתמודדים שריון מלא, מייקל לבש שריון לוחות כמעט מלא העשוי מתכת, ולמרות שהייתה האפשרות בידיו הוא לא לבש על רגליו ועל ראשו את חלקי המגן שלהם. רק פלג גופו העליון והאגן שלו זכו להגנה מהשריון בזמן שמתחתיו לובש עוד את מדיו.

הוא החזיק את חרבו בצורה הפוכה, יד שמאל מעל יד ימין. בידיו חרב דו ידנית וארוכה, להב העשויה פלדה ישרה וסימטרית, חדה משני צידיה.
ניצב החרב היה ארוך גם הוא, עם מספיק מקום לשתי כפות ידיו הגדולות של מייקל, ניצב בעל שמורה מוצלבת ומעוקלת.
אותה החרב הגנה על מייקל מחרבה של ארינה, שהייתה הבת היחידה שנשארה, נערה יפיפיה כנסיכה, שיער זהוב וארוך האסוף בצמה שקשורה בסופה. גופה של ארינה לא היה שונה ממה שהיה צפוי ממנה, היא הייתה בחורה חזקה מאוד אך עדיין שמרה על מראה נשי, גזרת השריון שלבשה הדגישה זאת מאוד.
שריון הדומה לאחד של מייקל רק שהוא מותאם לגופה בדיוק רב, שריון זהוב כשערה, עשוי פליז ומעוצב כך שאפשר לה חופש תנועה וגמישות, הוא היה דק יותר קל יותר.
ביד אחת הייתה חרב חד ידנית ורגילה, ידית החרב הייתה מכוסה בעור שחור שנראה כחלק ממנה ולא כציפוי.
בידה השניה מגן העשוי מתכת שחורה, ועל שוליו מתכת כסופה החותמת אותן, שומרת על צורתו.

הם שינו את העמידה שלהם פעמים רבות, מתקנים אותה עם כל מכה שהחרבות התנגשו זו בזו, ובכל פעם שארינה חוסמת הנפת חרב היא נהדפת לאחור. השניים נלחמו בלהט רב, מלבד הקרב דבר לא קורה והמטרה היחידה שלהם היא לנצח. הפקודה היא לנצח, אין שום חוק שאמור לא לפגוע ביריב, או אפילו להרוג אותו, כמו קרב גלדיאטורים מעוות וללא קהל המחליט על התוצאה.
מייקל חרק שיניו והוציא אוויר עם כל הנפה עוצמתית שזרק על יריבתו, השניים נחושים לנצח ואף אחד לא הולך להקל או לוותר, למרות שהכירו זה את זה. קשה שלא להכיר את חברך כאשר אלו רק אתם בסוף המסלול.
“למה אין להם קסדה?” הפעם היה ניק ששאל.
-“אני מניח שזה עניין של נוחות, אם זה לא היה כך מייקל היה לובש את שאר החלקים של השריון.”
“או שאולי זה עיניין של זריזות?”
-“יכול להיות.” יוג’י משך בכתפיו.
“אתה מכיר אותו?”
-“ממי שנשאר אותו אני מכיר הכי טוב, יצא לי לעבוד איתו כמה פעמים בעבר.”
אבל בדיוק באותו הרגע הקרב נגמר.
מחיאת כף חזקה ומהדהדת נשמעה שוב “בסדר, אתם יכולים להפסיק!” קרא המפקד בקול רם כדי לקבל את תשומת ליבם של אלו שנלחמים, כדי לעצור בעדם, בעוד הם מתנשפים אך שקועים בלהט הקרב הם עצרו, נשארים באותה התנוחה למספר שניות, עד שהם מורידים את החרבות וחוזרים לעמוד רגיל, הנדן של ארינה היה תלוי על מותנה כמו יוג’י והיא החזירה את חרבה לתוכו, מייקל הניח את להב החרב על כתפו והתקדם אל השורה.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 1
דרוג הסיפור 4.2 | 5 מדרגים

תגובות (5)

אני מקווה שהפרק השני יתפרסם במהרה ! ,
אהבתי ,כתיבה טובה!!!! .
מחכה לפרק הבא :)

04/04/2020 23:39

מותח ומושלם. תמשיך.💖👍

05/04/2020 00:19

אתה כותב טוב מאוד ומתאר יפה את הדברים.
אם לא אכפת לך, הפריע לי מאוד עומס התיאורים. ירדת לפרטי פרטים, הן של תיאור הדמויות הן של המחנה הן של הקרבות. תיאור רב מדי עשוי להתיש את הקורא. אני אישית נאלצתי בשלב מסוים לדלג על קטעים שלמים בגלל זה.
תיאורים אפשר להכניס בצורה אגבית ולא ישירה, בייחוד בפרק ראשון. אתה יכול למשל לספר שהוא הרים את החרב שלו, ובלוריתו החומה הגדולה התנופפה כשהביט בו בעיניו החומות העזות, רועד מהרוח הקרה שנשבה ממתחם חדרי השינה הגדול. וכן הלאה.
הפרק הזה יכול להיות קצר בחצי לפחות בלי לפגוע בכהוא זה בעלילה עצמה, ולהיות הרבה יותר מותח ומרתק.

מקווה שאינך נפגע מהביקורת. אני מקווה שתראה בה ביקורת בונה. אתה כותב טוב מאוד, ומקווה שתמשיך לפרסם באתר!
עומר

03/05/2020 01:13

    תודה רבה עומר, אני באמת מחפש ביקורת כזאת.
    הפרקים בכוונה ארוכים כי זה האורך של הפרק כפי שכתבתי אותו כפרק בספר אמיתי (מה שאני מתכנן לעשות עם זה בסופו של דבר)
    אישית אני יותר מתחבר לתיאורים ישירים ולא להוסיף חלקים אחרי כי זה גורם פתאום להסתכל בצורה אחרת על הדמות נגיד, אם אני מוסיף בשלב מסויים שיש לו צלקת על הפנים או דברים נוספים שצריך לדמיין בנוסף למה שהוזכר.
    גם הפרקים האחרים הם פרקים כמו בספר אמיתי שלא פיצלתי לעוד חלקים כדי לתת את התחושה של ספר ולא של סיפור.

    שוב תודה על ההערות אני אקח את זה לתשומת ליבי ואשמח אם תוסיף לשאר החלקים :)

    -מלך הקונצים, מלך של קונצים

    03/05/2020 01:36

הרשה לי לדייק את דבריי.
אין בעיה שהפרק ארוך, גם אני מעלה לאתר פרקים ארוכים ושלמים (מוזמן להציץ ולהגיב…). האורך אינו מפריע, אלא עומס התיאורים.
אם יש פרטים חשובים לעלילה ולדמות כבר מההתחלה – הכנס אותם, אך כדאי שזה לא יהיה באופן ישיר, אלא עקיף.
אבל תקרא שוב את הפרק ותחשוב אם באמת כל התיאורים חשובים עד כדי כך.
הבעיה בתיאורים מרובים היא שהם מעייפים את הקורא המחפש את העלילה עצמה, את האקשן, את ההתפתחות, את היחס בין הדמויות וכן הלכה.

כל הכבוד על האומץ לקבל ביקורת! רק כך נבנים ומתקדמים!
עומר

03/05/2020 09:55
31 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך