גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 2

05/04/2020 133 צפיות 4 תגובות

עברו דקות רבות עד שחזרו לשורה. הם התאוששו מהקרב, הורידו את השריון מגופם ונעמדו לצידם של הבנים.

ועכשיו נשארו רק ארבעה העומדים בדום. רגליים צמודות וגבם ישר ופעם נוספת המפקד עמד מולם, מאחוריו אותם המדריכים באותו הסדר. לאחר כמה שניות פצח בנאום “בוגרי מסלול הקסמים נכשלו שניהם במהלך הקרב, הם לא ימשיכו איתכם.” הוא הפיל את הפצצה, מבלי להתחשב בדבר ובטח שלא ברגשותיהם של הנערים, “בוגרי מסלול הרפואה פרשו, את עתידם אחליט בעצמי כך שזה לא נוגע אליכם יותר. מהסיבה הזו מייקל וארינה, בוגרי מסלול הסייף יעברו שניהם.” מבטם הוצלב בשמחה אך ללא חיוך.
השקט משתלט על המתחם, שורר שם עד שהמפקד חזר לדבר, השקט נועד להחליף את הנושא “ובזאת ברכותי, סיימתם. אתם מוזמנים לטפוח לעצמכם על השכם. ועכשיו, כשסיימת את ההכשרה, אתם תצאו לתוך שטחה של הליספיר ומשם תתחילו את הפעילות המבצעית שלכם. מה שתעשו שם נתון לבחירתכם והחלטתכם, אבל אתם כבר מודעים לחשיבות של הפעולות שלכם.” גורלה של ממלכה שלמה מונח בידייהם של ארבעת הנערים האלה ואם יכשלו במשימתם סופה ידוע.

הוא הביט בחייליו, מערער. דקה ארוכה של חוסר רעש מקפיא דם עברה “יוג’י. תתקדם.”
הנער לקח צעד קדימה וחזר לעמוד בדום.
“מעכשיו אתה תהיה מפקד הקבוצה ביחד עם כל האחריות שבאה עם התפקיד.” קבע המפקד בעוד שיוג’י, המפקד החדש של קבוצתו עומד כפסל חסר תזוזה.
“אתה רשאי לחזור לשורה, ‘המפקד’.” בספק ציניות ספק רצינות דיבר, יוג’י ציית פעם נוספת וחזר לעמוד לצידם של חייליו החדשים.
לא נראה שנשאר מה להגיד, האיש הזקן רק עמד וצפה בהם בגאווה, אבל הם לא צפו בו בחזרה, ראשם מופנה אליו, אך עיניהם נישאות אל יוג’י.

“ומה יקרה למקום הזה?” ארינה שאלה, בליבה רק מתפללת שלא יענה את מחשבותיה “תלוי בכם בלבד, המקום אמור להיות בסיס אימונים צבאי. אם תכשלו, המחזור השני ישלים אותה.” השתיקה נעשתה כדבר שבשגרה, אך המחשבות היו הרועשות ביותר, בדיוק המחשבות אותן ציטט ישירות מליבה של ארינה.
“אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא להיכשל.” אמר מייקל, מכוון את מילותיו ואת עיניו אל ארינה בחיוך טבעי “נשמע פשוט מספיק בשבילי.” הוסיף לאחר שהחזיר את מבטו אל השאר.
נראה שאווירת הסוף ריככה את הנוקשיות של המפקד, שבדרך כלל היה מעניש אותם על דיבר בזמן מסדר.
.
המפקד כחכח בגרונו, לוקח את תשומת ליבם של הנערים פעם אחת אחרונה. על פניו לא נראה שום רמז על כך שהוא מתכנן להתנצל על מה שחולל, ואלה היו מילותיו האחרונות של המפקד: “הגעתם לסוף, סוף ההכשרה שלכם. עברת די והותר, מילדים חסרי עתיד ללוחמים מובחרים. בסוף חייכם תהיו כגיבורים, כשאתם אלו שסיימו את המלחמה הזו, כשאתם אלו היצילו את הממלכה לבסוף, כשאתם אלו שעצרו את הטבח.” בתנאי שלא ניכשל חשבו כולם כפה אחד.
המילים שלו חלפו בפשטות מעליהם, מילות עידוד ושבח שבשבילם לא הוסיפו דבר.
“ובזאת. אני שמח להודיע שאתם משוחררים למשימה שלכם!” כאחד הצדיעו כל המדריכים, נכנסים לעמדת דום בקול צעד חזק וברור. כולם חייכו, חלקם המועט היו גאים בנערים, כאילו ציפו לתוצאות גרועות בהרבה, החלק השני חייך גם, אך זה היה חיוך רחום של המסתכל מהצד, מרחם על הנערים, על מה שעברו ועל מה שהעתיד מתכנן להם.
“תקחו את הזמן, תארגו את הציוד שלכם. מבעוד מועד דאגנו שיהיו לכם מספיק כלים למסע, כולל כסף שיספק אותכם בהליספיר.”

הנערים ראו במפקד כמפלצת במשך כל השנים האלה, הרי הוא האחראי הוא האשם. איך קרה שהוא נשמע כאילו הוא דואג להם?
“בהצלחה לכם.” אמר המפקד ונשאר במקומו, מצטרף למצדיעים בעוד שהנערים הפנו את גבם אליהם והתעסקו בציוד שלהם.

רק אחרי שהתארגנו לגמרי הם הלכו, לא לפני שנפרדו מהמדריכים שלהם, לוחצים את ידיהם פעם אחת אחרונה. יוג’י אף קיבל סט מיוחד של קליעים, עשרים קליעים בעלי אותו התרמיל הזהוב וראש העשוי נחושת, אך קצה הקליע היה צבוע בצבע אדום ובוהק “אם תאספו מסמכים חשובים תירה אחד כזה לאוויר, תגיע אליך ציפור ותאסוף את מה שצריך.” אמר המפקד כשהביא לו קופסת מתכת מלבנית וארוכה.
כל אחד מהנערים עם תיק מסע על גבו בנוסף לנשק, גם את בגדיהם הם החליפו ממדיהם הרגילים לבגדי מסע רגילים, כאלה של ציידים או הרפתקנים, עוזבים אותם שם אבל משאירים את התגים שלהם, למזכרת. תיקי עור חומים שלהם קשורה שמיכת צמר שגולגלה בחוזקה, שמיכה אשר תשמש אותם גם כשק שינה.
הם התחילו ללכת, משאירים את אותו המקום ששימש כבית, או אולי יותר נכון לומר מחבוא, שומם לגמרי.
כמעט ואף אחד לא נשאר שם, ברגע שהלוחמים סיימו את המסלול המדריכים ברחו משם ברגע שיכלו, רק החמישה האחראים על כל מסלול נשארו,בעוד השאר התחמקו מהאחריות והעמידו את עצמם פני זרים למקום ולנערים.
השמש כבר הייתה במרכז השמיים שהם יצאו סוף סוף מהמתחם, שירונים חלקו על גופם וחלקו בתיקם, הולכים בשקט בשביל אפר אותו הכירו טוב מהכל, כנראה אף חלמו לא פעם על הרגע הזה, בו ילכו הרחק מן המקום ולא יחזרו.

למרות שמכירים זה את זה הם עדיין לא אמרו מילה, שקועים במחשבות על עצמם, עדיין מרגישים את הנוכחות המאיימת של המפקד. כרגע רק יוג’י נשאר כבעל הסמכות, והוא ניסה להפגין זאת כמה שיותר. האחריות הכבדה שנפלה על כתפיו בן רגע כבדה מידי, אבל בצורה מסוימת הוא גם הבין את הסיבה.

יוג’י צלף, הוא נלחם מרחוק והוא מסוגל לקבל את התמונה הכוללת של כולם, כמו כן הוא אמור להיות במקום בטוח יותר עם הטווח הארוך של הנשק שלו. אבל זה פשוט לא הוגן להפיל את כל זה עליו, כך הרגיש.
“אז מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?” שאל ניק בשם כולם, מכוון זאת למפקדם הטירון “היעד הראשון שלנו זה להגיע אל הגבול המזרחי. זה יקח לנו יומיים לכל הפחות, המטרה היא להגיע לשם בשעות הבוקר, לנוח שם ובחצות להתחיל בפעילות הראשונה שלנו. אנחנו אמורים להיכנס לתוך שטח הליספיר בעזרת הסחת דעת ומשם להתקדם לאחת הערים.” זה לא היה הסבר מפורט במיוחד, ממוקד ומדויק כמו יוג’י בעצמו.

“ואז מה נעשה?” שאל מייקל, שולח את יוג’י לערער שניות אחדות בשקט “תלוי בעיר שנהיה בה, חבלות בציוד צבאי, התנקשויות ממוקדות, השגת מידע. כל מה שלימדו אותנו.”
“והתנקשויות.” קבעה ארינה בקולה העדין והרציני, וניק הגיב לה מיד “אני מאמין שאני אטפל בזה. לא אימנו אותי לפתור דברים במילים גם ככה.” אבל זו לא תשובה שריצתה אותה “אנחנו קבוצה, אנחנו להתנהג כאחת אתה לא חושב?”
הוא ענה לה במשיכת כתפיים, חוסך מעצמו את המשך השיחה ומסכים לדבריה.

למרות שהם דיברו זה עם זו, השיחה הזאת הרגישה מאולצת מאוד ולא טבעית, היא הייתה יבשה וקצרה מידי, לא ארכה יותר מחמש והם חזרו לשתיקתם. רעשי הטבע דאגו לשמור על הפרת השקט הזה, קול הרוח, שריקת הציפורים ואפילו הנהר הגועש שנשמע מן המרחק.
ודווקא זה היה הנוף שגרם לשקט, הנוף המהפנט שרק עכשיו זכו לראות אותו בעין חופשית. יוג’י היה שקוע לגמרי בעלי עצי האורן הירוקים, שרקדו בעדינות קדימה ואחורה לפי קצב הרוח.
ניק ומייקל הביטו אל הדרך הארוכה שמולם ועל השמיים הכחולים ומלאי עננים צרוחים וקלים המבצבצים מבעד לענפים העצים, וארינה? ארינה שקעה בציפורים, מסתכלת סביבה על העצים כאילו מעולם לא שמעה או ראתה אותם.
פתאום הכל הרגיש חדש, בעבר הסתכלו על הסביבה רק בתור כלי, חיפשו סכנות ורמזים בתוכה וכמעט ומעולם לא עצרו להעריך את היופי החבוי שבה.

שעות רבות חלפו בהליכה מתמשכת ולא נגמרת, רעש ברזלי של הציוד לו כבר התרגלו ממזמן התחיל בו התחילו להבחין שוב כאשר יוג’י החליט לעצור, קרוב לשולי הנהר הוא הפסיק ללכת, מספיק כדי שלא ישמע אותו בחוזקה “כדאי שנעשה מנוחה, השמש עומדת לשקוע בקרוב.”
הוא הצהיר, בליבו מתפלל שהיה יכול להסיר את התואר שקיבל, חייו היו קלים בהרבה אם לולא התפקיד הזה.
השאר הקשיבו למילותיו, נעצרים ומחפשים מקום טוב לשהות בו. הם הורידו את התיקים שלהם.
חוץ מחלקי שריון וציוד לנשק לא היה בתיקים יותר מידי, חבלים, כמה תחבושות ואלכוהול, קצת בגדים חמים ושמיכה מגולגלת והדוקה הקשורה לתיק.
יוג’י נראה סובל במיוחד מהמשקל הציוד. הרובה שלו הכביד עליו מאוד, להוסיף על כך את התחמושת הרבה שנשא עימו, כזו מרמה גבוהה שכן לא היה מוכן לוותר על איכות, הוא דאג להביא איתו כמות מכובדת אותה שמר בתוך קופסת עץ אטומה, אך הם היו כדורים “רגילים”, שונים מאלו שעל הנשק.
מייקל גם הוא לא נהנה לסחוב את חרבו ואת השריון שלו. “עוד כמה ימים כאלה יש לנו?” שאל באנחה כשסוף סוף יכל לשבת “יומיים” ענה לו ניק בקול ניצחון, לניק לא היו נשקים כבדים כלל, הוא השתמש בסכינים ובשריון קל כדי .

ארינה הגיחה מאחורי אחד העצים, בידיה זרדים רבים אותם השליחה על הרצפה “אש.” קבעה. דקות לאחר מכן כבר מדורה קטנה עמדה שם, מגודרת באבנים.
שהשמיים השחירו כמעט ולא היה אור, הירח נראה דק ביותר, כמעט ולא קיים. הכוכבים גם הם כוסו תחת עננה דקה ורק האש האירה.

נראה שכולם כבר הכינו לעצמם מקום לישון, נעזרים בתיק וקצת יצירתיות כדי ליצור לעצמם פינת שינה נחמדה “נעשה תורנות של שמירה, אני אהיה ראשון, כל אחד ישמור כמה שעות ויעיר מישהו שיחליף אותו” קבע יוג’י ונידב את עצמו.
השאר הסכימו איתו, מחליטים על סדר בו יוג’י יהיה ראשון, אחריו ארינה, ניק ומייקל לבסוף.

הלילה עבר במהירות, יוג’י התעורר כאשר השמש עלתה מעל ההרים לגמרי, האור חימם את פניו והוא פתח את עיניו, מסתכל סביבו על ארינה וניק שישנו זו מול זה כאשר המדורה ביניהם. הם היו בתוך שק שינה פרוותי.
מייקל שהתעסק במדורה, זורק זרד או חתיכת עץ כל כמה דקות, הוא הבחין ביוג’י “בוקר טוב המפקד.” אמר אליו בקרירות מבלי להסתכל, “תחסוך את זה ממני, תקרא לי בשם שלי וזהו.” הוא קבע, הכינוי הזה מעיק עליו.
“איך שתרצה. יוג’י” מייקל דאג להדגיש את שמו שעה שזרק כמה זרדים במכה אחת לתוך המדורה הדועכת.
“תודה, בוקר טוב גם לך.” הוסיף יוג’י שכבר קם על רגליו.
“אתה הולך להעיר את השאר?”
“עוד מעט.”
הוא התחיל ללכת לנהר, שוטף שם את פניו וחוזר אחרי דקות אחדות כאדם חדש, טיפות מים מנצנצות משיערו נפלו אל האדמה הלחה.
המדורה כמעט כבתה, נושאת עשן בהיר וקליל בכיוון הרוח. “אני הולך לכמה דקות.” מייקל הסתכל על יוג’י שדיבר, בידיו הייתה החרב, אותה קשר למותנו והסתובב. מפנה גבו אליו. יוג’י עשה את דרכו לכיוון העצים הסבוכים של היער, נזכר בעודו הולך “תשמור על האש בוערת.” הוא ביקש, מייקל הנהן ומיד השליח עצים למדורה, “אתה לא לוקח את הרובה?”
“לא.”
גופו של יוג’י נעלם במהירות דרך סבך היער, מותיר את השלושה לבדם.
מייקל זה לא נראה שהפריע במיוחד שנשאר לבד, הוא היה העביר את תשומת ליבו מיוג’י אל המדורה.
יוג’י חזר לאחר כמה דקות כמו שהבטיח אבל ניק וארינה הקדימו אותו והתעוררו, ניק הקדים את ארינה במקצת והיא התעוררה מהרעש שיצר. “איפה הוא היה?” שאל ניק את מייקל כשחזר מפקדו, מסתכל בקצרה על הציוד המפוזר של יוג’י ואז עליו, מערער במחשבותיו שראה את הרובה אך לא את החרב.

“הלך להשתין.”
ארינה רק הסתכלה מהצד, מסדרת במהירות את השיער שלה.
יוג’י כרע אל השק בו ישן, מקפל אותו ומסדר אותו ליד התיק שלו.
“תתקפלו. אנחנו זזים כמה שיותר מקודם.” השאר הקשיבו בלי שאלות, מצייתים לדבריו “לא כדאי שנאכל?” שאל ניק שכבר היה מוכן, “נלקט פירות יער בדרך, אין לנו זמן…” יוג’י משך בחבל איתו קשר את הציוד שלו בחוזקה “לבזבז.” סיים והרים את התיק על גבו וישר לאחר מכן את הרובה.
“מוכנים?”
-“כן.”
“מוכנה.”
מייקל רק הנהן, מרים את עצמו מהאדמה והולך אחרי השאר שכבר התחילו.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 2
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (4)

מושלם. תמשיכי.

05/04/2020 15:21

כרגיל, הפרק כתוב יפה ומעניין.
שתי הערות לביקורת בונה:
1. אולי הבעיה היא בתצוגה של המכשיר שלי, אבל חסרות נקודות ופסקאות חדשות בתוך דו שיח. לכן קשה להבין מתי הדיבור עובר מדמות לדמות. אם הבעיה אצלי, תתעלם. אם לא, כדאי להשקיע עוד כמה דקות בזה, כך שהסיפור יהיה קריא ומובן יותר.
2. משהו היה לי מוזר – השקיעו בארבעת הילדים האלה שנים של מאמץ וממון – ובסוף פשוט זורקים אותם למשימה לא ברורה?!
הרי כל אחד מהם שווה הרבה מאוד למדינה או לאירגון, הייתי מצפה שיתדרכו אותם היטב לקראת היציאה לדרך. וגם יסיעו אותם קרוב יותר לגבול וכדומה, שלא לדבר על ציוד ותחמושת משמעותיים יותר. זה כמו להשליך לאשפה עבודה של שנים! מה אתה אומר?
המשך לכתוב ולפרסם באתר, אני נהנה!
עומר

03/05/2020 18:58

    אתה באמת צודק בעיניין הזה, לנערים דווקא יש ציוד מרשים למדי, החרבות והשריון של מייקל וארינה עשויים ממתכת עמידה וטובה, הנשק של יוג’י מדוייק מאוד והסיבה שאין הרבה תחמושת זה כי יש מחסור באופן כללי בתחמושת בעולם של הספר זה מורכב בהמשך, היכולות של ניק עדיין לא מפורטים.

    אלו שמחליטים בעצמם על המשימות שלהם לא יודעים יותר מדי מה לעשות איתם אבל הם רוצים שיהיו להם כלים מיומנים בשטח אויב. המטרה העיקרית שלהם היא לא לבצע משימות שהם התכוננו אליהם אלה לאלתר את רוב מה שעומד מולם. המשימה הראשונה שלהם יחסית ברורה, לעבור את החומה, יש תוכנית בנויה עם כמה שינויים כדי שתתאים להם ולצורת הפעולה שלהם כמו כן המשימה שלאחר מכן שהיא התנקשות באדם מסויים.
    במהלך כל הסיפור נשארת תקשורת ברורה בין החיילים לבין המפקד הראשי שלהם שמסביר להם מה עליהם לעשות בצורה מערופלת למדי ומאפשר ליוג’י המון המון חופש פעולה (מה שגם מכפיל את הלחץ תחתיו) בגלל הקושי היחסי בתקשורת ודברים שכל הזמן משתנים בלי סוף הם חייבים להתאים את עצמם כל פעם מחדש.

    הסיבה שיצאו רק ארבעה נערים זה כי הם רצו קבוצה קטנה (בהתחלה של חמישה) ושיהיה קשה לעלות עליה, כל מי שלא עבר את המיונים עבר לעשות דברים אחרים, אלו של מסלול הריפואי לדוגמא עברו לעזור לרפא לחיילים פצועים.
    עוד בנושא התחמושת, יוג’י חוסך בתחמושת ובכל הספר יורה אולי ארבע פעמיים למרות שנשלח עם כמות מספקת למדי של תחמושת באיכות גבוה, צריך לזכור שהוא צלף עם רובה צלפים עם מטרות בודדות והוא כתוב ומתנהג בצורה הזאת בכוונה.

    03/05/2020 20:51
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך