כנראה אני אפסיק בקרוב לפרסם את הסיפור (תכלס ספר) האקשן האמיתי מתחיל עוד משהו כמו 40 עמודים ואני מעדיף לא לפרסם אותו עד שהוא יהיה גמור.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 3

06/04/2020 138 צפיות 2 תגובות
כנראה אני אפסיק בקרוב לפרסם את הסיפור (תכלס ספר) האקשן האמיתי מתחיל עוד משהו כמו 40 עמודים ואני מעדיף לא לפרסם אותו עד שהוא יהיה גמור.

החומה לא הייתה חלק משטח אריקאן, אלה הייתה שייכת להליספיר, כך שהחיילים שעליה לא היו ידידותיים בלשון המעטה. חומת אבן גבוהה וארוכה שמתארכת כמעט עד האופק ומפרידה בין הממלכות, מרחק של כשישים מטר מבן החומה ליער. דמויות חיילים חמושים רבים וקטנים נראות מרחוק.
השמש הייתה כמעט במרכז השמיים והנערים הגיעו אל מוצב צבאי וקטן רחוק כמאתיים מטר מהחומה, מוצב שמזכיר רבות את אותו הבסיס ממנו באו, אותם הגגות והמבנים רק בצורה קטנה יותר, אוהלים צבאיים וחיילים השומרים על המקום, לבושים שריון קל ואוחזים בחנית עץ פשוטה. קשה להגיד שהם עשו לנערים חיים קלים, הרי ארבעה נערים שמתקרבים אל שער מוצב מעוררים חשד רב.
וכך, כאשר ראה אחד השומרים את הנערים מתקדמים ישירות אליהם הוא רץ לדווח למפקד המוצב על “אורחים”.

נכנס אל תוך תוך אוהל צבאי מרובע, האוהל עשוי בד ירוק ובעל שומר יחיד בכניסתו שבתוכו נמצא המפקד.
“המפקדת! שלושה נערים חמושים מתקרבים אל הבסיס עכשיו! הם במרחק של כעשרים דקות מכאן.” הוא דיווח לאישה כבת שלושים, ואם הפניה של החייל אליה כ”מפקדת” לא מספיקה, היא לבושה במדי צבא ייצוגיים שמוכיחים את הדרגה שלה. היא הייתה בחורה חסונה ואדמונית, ביחד עם צבע שערה באו גם כל המאפיינים הנפוצים האחרים. צבע עור בהיר, שקיבל גוון אדמדם בפנים ובצוואר עקב השהייה הממושכת בשמש, עיניים בהירות ונמשים קלים על אפה ולְחָיֶיהָ הבשרניות.
באוהל אין דבר מלבד כיסאות עץ ושולחן עץ מלבני שבמרכזו דפי מגילה רבים.
“שלושה נערים חמושים אמרת?” היא שאלה אותו אך הוא שתק, מנסה שלא להפריע יתר על המידה למפקדת שמולו, המחפשת בין הדפים מכתב מסוים אותו היא קוראת שוב, מרפרפת על הכתב המחובר שכתוב בדיו שחור “תכניס אותם.” קבעה וזרקה את המכתב על השולחן שעה שהיא יוצאת כדי לכבד את ה”אורחים” שלה, החייל מיהר להדביק את הקצב והלך אחריה.
“מה זאת אומרת אתם צריכים להיכנס? זה בסיס צבאי בית ספר!” השומר היחיד שעמד דיבר עם הנערים שכבר הספיקו להגיע לכניסת המוצב, יוג’י נזהר עם מילותיו שכן אסור לו לספר על קיום היחידה שלו לאף אחד ולכן נראה שהוא לא מתכוון לאפשר להם להיכנס, חוסם את הכניסה בגופו עד שהמפקדת הגיעה מאחוריו בזמן שהוא מתעמת עם יוג’י. היא הניחה את ידה על כתפו של השומר.
“תכניס אותם.”
-“מה זאת אומרת? הם ילדים!”
“תכניס אותם!”

השומר מיהר ופינה את השער, נועץ מבט ארוך וחשדני בנשקים ובנערים שנושאים אותם איתם, יוג’י דאג שלא להסתכל בחזרה וכך גם מייקל וארינה, אך ניק העביר את עינו במהירות ומבטם הצטלב, צמרמורת עברה בגבו של השומר וניק מיהר להסתכל בחזרה על חבריו שהתקדמו.
הם עברו את הכניסה והלכו אחרי המפקדת אל תוך האוהל ניק התקדם ונשען לצד אוזנו של יוג’י, לוחש לו ומסתיר את פיו עם היד “אף אחד לא סיפר להם שאנחנו עומדים להגיע?”
-“אני מניח שכן. אבל לא לשומרים.” החזיר בלחישה.

הנערים נכנסו אל האוהל והמפקדת מיהרה לסדר את השולחן, משאירה עליו מפה גדולה של האיזור אותו המפקדת סובבה לכיוונם ופנתה אל הנערים, לא מציגה אפילו את שמה שכן עליהם לפנות האלה בלא פחות מאשר המפקדת. “תסלחו לי על הבאלגן ממקום, ג’ין אמר לי שתגיעו.” השם הזה גרם לכולם להירתע במקום שכן לא שמעו אם שמו הפרטי של מפקדם שנים רבות, והאחרון שפנה אליו בשם הזה למד טוב מאוד בעזרת רגליו וידיו שאסור לו לפנות למפקד שלו בצורה כזאת. מבלי לשים לב לתגובת הנערים המפקדת המשיכה “הוא דרש שתעברו את החומה הזאת.” הקול שלה רמז על התסכול שהרגישה מהדרישה המוגזמת הזאת שנפלה עליה מאדם גבוה ממנה בדרגה. “ועכשיו המחשבה הראשונה הייתה ליצור פעולת הסחה, כך תוכלו להיכנס בפחות מאמץ אבל המחסור בלוחמים יהפוך את זה לבעייתי אבל לא בלתי אפשרי.”
יוג’י הרים גבה והתקרב לשולחן, מסתכל על המפה המפורטת וחוקר את הסביבה “המחשבה השניה הייתה לפרוץ את החומה עם חומרי נפץ ולביים פלישה. אבל הרעיון בוטל מאותה סיבה של הקודם.”
-“את הסידור של השומרים את יודעת?”
“שלושה שומרים, משהו כמו חמישים מטר זה מזה.” ענתה מיד.
-“אז מה במקום?”
“להיכנס חשאית.”

יוג’י הסתכל על האחרים. מייקל ישב בנוחות על הכיסא, שקוע בשיחתם והרים את ידו “המפה מדויקת לעכשיו נכון?”
-“כן.”
הוא נשען קדימה והצביע על נקודה מערבית על המפה, בשטחה של הליספיר היכן שירוק העצים קרוב יותר אל החומה מאשר בשאר המקומות.

“בנקודה הזאת נהיה יותר קרובים אל היער ככה שנצטרך לרוץ פחות מרחק.” הוא הציעה אבל ניק נגד את הרעיון “אם כך עדיף שנחפש מקום דומה בצד שלנו, הם מסתכלים על השטח שלנו גם ככה.”
הם הסתכלו על יוגי’ לאמת שזה בסדר, הוא החזיר בנדנוד ראש קל.
“אז מחר בלילה נצא מכאן לכיוון מערב, נבצע כניסה מעל החומה. ניק יעלה ראשון ויאבטח בשבילנו את החומה, הוא יעזור לי לעלות ואחרי מייקל. שנינו לעזור לך ובזמן הזה תעלה אתה את ארינה ותקפצו לצד השני. הכל מובן?”
-“יש שומרים על החומה, לא עדיף שאתה תדאג אליהם במקום ניק?” שאלה ארינה.

“הרובה שלי רועש מידי בשביל זה ואני לא מדויק מספיק עם קשת כדי לפגוע בשומרים.”
ניק פנה אל המפקדת “אני אצטרך שלושה חיילים שיעזרו לנו עם זה.”
נראה שהיא מעוניינת, היא חזרה לשבת בנוחות בכיסא שלה “תמשיך.”
-“חשבתי להפיל את אותם החיילים לצד שלנו כדי שזה יראה כאילו הם ברחו לכיוון שלנו.”
“דברים כאלה נפוצים בכלל?” שאלה ארינה “פחות או יותר.” ענתה המפקדת והשיבה לניק “תקבלו שלושה חיילים בשביל זה.”
הם החליפו מבטים שבסופם הסתכמו כולם על יוג’י “שלושת החיילים יצאו ביחד עם ניק, בזמן שאני עולה ניק יפיל את השומרים והחיילים שלנו יקחו אותם ליער, אתם תמשיכו בטיפוס שלכם.”
-“כן המפקד!” קראו כולם יחדיו.

הנערים התעוררו ליום חדש, ישנו באוהל מרובך על ארבע מיטות צבאיות פשוטות. לא הייתה להם שעה מדויקת שבא התעוררו, הם ניצלו את הפעם הנדירה שאין מי שיעיר אותם כדי לישון כמה שרק רצו בחופשיות.
יוג’י יצא בכוח ראשון מהמיטה, הוריד את שמיכת הפרווה מעל גופו ונעמד במרכז האוהל, תזוזותיו אומנם העירו את חבריו אך הם התעלמו בפשטות וחזרו לישון, חלקם הפנו את גבם אליו כאשר יצא לבחוץ, מבריח לתוך האוהל את אור הבוקר.

המוצב היה שקט מאוד, מספר חיילים מצומצם עוברים בין אוהל לאוהל, מעירים את אלו שלא התעוררו או לוקחים דברים ששכחו.
בין גדרות העץ לא היו יותר משלושים אנשים, ונראה שלא היו עסוקים יותר מידי, הברחות או פריצות הן דבר נדיר והתפקיד היחיד של המוצבים באיזור הוא להשגיח ולהודיע במקרה של פלישה מתקרבת.

נוסף על נעיצות העיניים שקיבל יוג’י כשעבר בין החיילים הוא שמע לחשושים רבים, כנראה מדברים על הנערים החמושים שהגיעו אתמול, או על הנשק הגדול והמוזר של אחד מהם. אבל עדיף להתעלם מהכל, הוא המשיך קדימה עם מבט ממוקד אל עבר על יציאת המוצב שמשמאלו, שם אדם אחר מאתמול, גבוה יותר ושזוף שראה בו כזר במבט תוהה.
המפקד הצעיר הבחין בו בקצה העין ובכל זאת לא הסתכל בחזרה, ממשיך לפינת האוכל של החיילים ומאלתר משהו שיאכלו חבריו.
חוזר אל האוהל כאשר בידיו מגש עץ גדול שעליו קערות דייסה וכפות עץ “לא הארוחה הכי מזינה בעולם, אבל זה יעבוד.” חשב.

בפתיחת עיניים איטית מייקל התעורר, מסתכל על הדמות שנכנסה אל תוך האוהל ומילאה אותו בריחות. ממצמץ עוד כמה פעמים במהירות הוא נעזר בידיו והרים את עצמו, גופו עוד מכוסה בסמיכה.
“ארוחת בוקר למיטה? למה שלא נאכל בחוץ?”
-“אני רוצה להימנע מכמה שיותר תשומת לב, עדיף ככה.” הוא שתק לאחר ההסבר והגיש למייקל את האוכל שלו,
מבטו עבר מהאוכל אל יוג’י ובחזרה לאוכל “תודה…” החזיר.” יוג’י עבר והניח את המגש על שולחן עץ צבוע בחום שהיה צמוד למיטתו של ניק.

ארינה התעוררה מהריח החזק והמחניק של האוכל שהציף את החדר, בהתחלה כיסתה את פניה עם השמיכה אבל הריח גבר עליה והיא פתחה את עיניה.

“אלוהים אדירים מה זה הריח הנוראי הזה?” ארינה הסתובבה לצד השני, מתהפכת במיטה בניסיון אחרון ונואש לנשום אוויר צח.
“מנת קרב, ברוכה הבאה.” ענה לה מייקל בציניות והתחיל לאכול מהמנה שלו, לא בתאבון רב והיא? היא מהירה לפתוח כל חלון או פתח שיכלה, “אני אפילו לא מבין מה כלכך מפריע לך בריח? זאת רק דייסה.”
-“זה לא הריח, זה המחנק של האוהל הזה.” לבסוף ארינה זרקה עצמה על המיטה בכעס ולקחה נשימה עמוקה “ככה יותר טוב.”

יוג’י החזיק בקערת העץ של הדייסה והושיט ידיו אל עבר ארינה “בתאבון.” אמר וניק הספיק להתעורר גם הוא מהמהומה שיצרה ארינה, “הדבר הראשון שאתם עושים זה לריב על ריח?”
-“והדבר הראשון שאתה אומר זה את זה? בוקר טוב ניק.” קול אדיש נשמע וארינה הייתה מרוצה מעצמה מהתגובה השנונה שלה.
“בוקר טוב גם לך. מה ארוחת בוקר למיטה?”
-“זה גם מה שאני אמרתי. יוג’י מעדיף לא לעורר חשד יותר מידי.” מייקל הצביעה על יוג’י וחווה את ההסכמה שלו עם נדנוד ראש קל.

ניק קם מהמיטה ולקח את קערת העץ כמו כן כף עץ וחזר לשבת עליה, הוא פיהק פיהוק גדול לפני שהתחיל לאכול “אז אנחנו הולכים להישאר כאן כל היום?” שאלה ארינה שהקערה כבר בידיה “אחרי האוכל נצא להתרענן, אחרי זה נראה את השטח שמצפה לנו כדי לוודא הכל ואז נחכה ללילה, נארגן את הציוד שלנו ונתחיל את הפעילות.” כולם היו שקועים רק במילותיו של יוג’י מלבד ניק שהתרכז גם בדייסה שלו בתאבון רב.
ארבעת קערות הדייסה הריקות היו ערומות זו מעל זו, מונחות בחזרה במגש עליהן היו מקודם ולצידן כפות העץ המשומשות.
הקערות נשארו לבדן באוהל שעה שהנערים עקבו אחרי ההוראות של יוג’י ממקודם ויצאו לשטוף את פניהם בנהר הקרוב, בעוד הם חומקים ממבטיהם של החיילים במוצב ויוצאים ממנו במהירות ובלי מילה מיותרת.

השמיים היו בהירים יותר מאתמול, עננים דמויי חוטי משי וקרח, עננים לבנים ודקיקים כנוצה.
תחת כיפת השמיים הנערים הולכים כמו ביום שעבר, מגיעים לנהר ורוחצים את פניהם במים הצלולים, האוויר היה צח ונקי אבל זו תחושת חנק לא מוסברת שעוטפת אותם, לוחצת על חזהם ומקשה על הנשימה.
התרגשות. אבל זו התרגשות מוכרת, זוהי תחושת אי הודאות של העתיד הקרוב שמרחפת מעליהם.
אבל אף אחד לא אמר מילה, הם לא הזכירו דבר אודות רגשותיהם, נותנים לעצמם לשקוע במחשבות וחלום בהקיץ, לחשוב שרק לפני חודש סיימו את המסלול שלהם.
בראשה של ארינה עלו תמונות של חבריה הקרובים והרחוקים שהכירה בעבר, מופיעים בדמיון שלה ונקטעים כאשר היא רואה את השתקפותו של מייקל “את מרחפת יותר מידי, ישנת מספיק?”
הוא קרע ברך לנהר וזרק על פניו את המים הקרים, מים שקופים נזלו מבעד האצבעות שלו ונפלו לפניו על מי הנהר, הורסים את השתקפותו בהם. הוא נעמד ופנה אל ארינה שישבה על רגלה הימנית, מנערת את ראשה ומתעוררת מחלום ההקיץ שלה.
החמלה שהעניק לה לפתע, בחמלה ובחום שלא הייתה רגילה להם כמו כל אחד אחר מהם גרמה לה לתחושת אי נוחות, “זה כלום.” היא הסתירה את מחשבותיה בנדנוד ראש לשלילה ונעמדה גם היא, מסתכלת פעם אחרונה על המים ואז פונה אל יוג’י “סיימנו כאן?”
יוג’י חיכה לניק שיעמוד, וכשעמד החזיר ניק בהרמת אגודל חביבה.
-“כן.”
“ממשיכים לכיוון החומה.”

הנערים חזרו למבנה הליכה מפוזר כשיוג’י הוא המוביל והם נותנים לו להיות בשלו. נמצא בעולמו שלו בשקט מופתי, עד שאותו השקט נקטע לדקות ארוכות כאשר ניק התחיל לדבר.

“יוג’י תגיד?”
יוג’י הפנה אתה ראשו לכתף והסתכל מאחוריו, רואה בקצה עינו את ניק וחוזר להסתכל קדימה, קובע בצעדיו את דרך הקבוצה. “מה יש?” שאל, “איך הגעת למצב שיש לך רובה ולא קשת?” אבל ליוג’י לא הייתה באמת תשובה, הוא משך כתפיים והביט מעליו, לשמיים כדי להיזכר “ממ, בעיקרון אחרי שהתחלקנו למסלולים וסיימנו את האימונים הבסיסיים של קשתות עברנו להתמקצעות, אני ועוד כמה ילדים הלכנו על המסלול של נשק חם הנה אני היום.”
-“הייתה סיבה?”
“אני מניח שפשוט לא אהבתי קשתות כלכך והעולם של הצליפה מעניין הרבה יותר.” ככל שהשיחה המשיכה עוד ועוד שאלות אודות המפקד שלהם עלו.
“עברת מספיק אימונים של סייף כדי להשתמש בחרב שלך כמו שצריך?”
שאל מייקל אחרי שבחן את חרבו מרחוק.
“בהתחלה עברתי את אותם האימונים כמו כולם עד שהעבירו אותי למסלול ככה שהיכולות שלי בסייף לא משהו. החברה של הקשתות התאמנו יותר בחרבות אבל מי שעבר את המסלול של הצליפה בנשק לא, ולא שאני מאשים אותם כן? רוב הזמן אני אמור להיות רחוק בהרבה מהטווח של כל נשק אחר.” ענה.
“ומה הטווח של שלך?”
-“שמונה מאות. יש כאלה שיותר.”
“שמונה מאות…” חזר אחריו מייקל בתהייה “אם יש כאלה שיותר למה אין לך אחד כזה?” החליט הוא לשאול.
-“מה הטעם בלהיות כלכך רחוק גם ככה?”
מייקל משך בכתפיו “רגע.” הוא נזכר “אמרת שהרובה שלך מגיע לשמונה מאות מטר לא?”
-“כן, מה אתה לא מאמין?”

“לא, לא זה. אתה הולך להיות שמונה מאות מטר מאיתנו כל פעם שנצא למבצע?” הוא שאל בחשד, מי הגאון שישים את המפקד שלו שמונה מאות מטר ממנו?! חשב.

“אל תדאג, אני מאמין שאני אהיה בערך חמש מאות מטר מכם לכל היותר ככה שאם דברים ישתבשו אני אוכל להגיע תוך דקות ספורות.
יהיו פעמים שאני אהיה איתכם בשטח. אני לא סוחב את החרב הזאת לחינם.” יוג’י הוסיף ואמר “אבל אולי אני ארצה בעתיד להחליף לרובה אחר עם טווח יותר גדול.”
-“ובשביל מה אתה צריך עוד טווח אם אתה גם ככה תהיה קרוב אלינו? יחסית.”
“אני אמנם בספק שבין צבאות הליספיר יהיו צלפים מיומנים, אבל למקרה שכן עדיף להישאר מחוץ לטווח שלהם.”
ארינה החליטה להצטרף למסיבת השאלות “אז אתה בעצם אומר שבתור צלף שנמצא מספיק רחוק שום דבר לא יכול לאיים עליך?”
-“לא בדיוק, קסמים לטווח רחוק וצלפים אחרים הם איום גדול ואם אני אגיע לקרב פנים אל פנים הלך עלי.”
“אז שום דבר בעצם.” מייקל תקצר את דבריו של יוג’י והוסיף “אם זה נשק כזה טוב למה שלא יתנו אותו לכולם?” הוא תהה.
-“במצב רגיל זה מה שהיו עושים, אבל יש מחסור גדול בתחמושת, מייצבים בעיקר. נשקים אפשר ליצור בקלות אבל ביחס לתחמושת זה בעייתי ויקר, צבאות מעדיפים לשמור תחמושת טובה לצלפים המיומנים. בגלל זה לא היו כמעט בכלל כאלה שהגיעו למסלול הצליפה, כל כדור נספר, ככה שמי שהחטיא יותר מדי נפל בחזרה למסלול הקשתות.”
“אתה חייב ממש לאהוב את הנושא.” צחק.
-“מה, למה?”
“יש לך הרבה מה לומר על זה.” התערב ניק.

“זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך מדבר כל כך הרבה, ועוד עם כזאת תשוקה.”
“לא שיצא לנו לדבר יותר מדי מההתחלה.” יוג’י משך כתפיים ועצר שראה שהגיע לחומה, מאחוריו התקדמו לעברו. מבעד לעצים היה אפשר לראות קיר אבן גבוה וגדול, מספיק גבוה כדי שיצטרכו להרים את ראשם בשביל לראות את סופו.
“ואתה מצפה שנתפס עד שם?” שאל מייקל, מעריך את הגובה ואת מה שיצטרך לעשות כדי לטפס “יש ברירה?” שאל ניק וניגש מעבר ליוג’י כדי התקרב לחומה אך יוג’י עצר אותו. הוא תפס בכתפו ומנע ממנו מלהתקדם, מצביע על השומרים שבאזור וניק חזר כמה צעדים מאוחר.

הנערים התכופפו בין השיחים והתחילו ללחוש כדי לדבר. “נצטרך חבל כדי לעלות עד למעלה, אני וניק נרוץ ראשונים לחומה, ניק ישלח למעלה חבל שנוכל לטפס והוא יעלה ראשון, נעלה בדיוק איפה שיש שומרים כדי שניק יטפל בהם כמה שיותר מהר. בזמן שניק עושה את זה אני אטפס למעלה וניק יעזור לי לעלות, אחריי מייקל וארינה. כמו שקבענו.”
“בזמן שאתם תעלו אני אתחיל כבר לרדת ולרוץ לצד השני כדי לחסוך זמן, אחכה לכם בתוך היער.”
יוג’י התעמק בשריון שלבשו. שריון מתכת דק ומחוזק שגימורו היה מחוספס וגס, קסדת שריון הייתה פתוחה ומסכת הברזל שלה הייתה מורמת כך שהשומרים יכלו לראות בקלות ובדיוק רב יותר את המתרחש בגזרתם.
“הכל מובן?” שאל יוג’י פעם אחרונה והסביר את הזמנים “זאת ריצה של כמה שניות, טיפוס של חצי דקה לכל היותר, ירידה של כמה שניות ועוד ריצה קצרה. זה לא אמור לקחת יותר משתי דקות וחצי.”
הוא העביר את מבטו בין עיניהם של כולם כדי לקבל את אישורם, מייקל אף הנהן לחיוב. “חוזרים.”

הפעם בשערי המוצב לא עשו להם בעיות, הכניסו אותם בשתיקה וכולם נמנעו מקשר עין או תקשורת ככלל וכך הנערים נכנסו לתוך האוהל שהוכן להם וחיכו. לא עבר זמן רב ומייקל כבר השתעמם והתחיל לדבר “אז אנחנו פשוט הולכים להיות כאן עד הערב?” אבל אף אחד לא ענה, ארינה הייתה שקועה באותן המחשבות ממקודם, ניק היה מרוכז ביוג’י וברובה אותו ניקה.
מתוך התיק שלף קופסת מתכת מרובעת, דומה בצורתה לערכת תפירה,
יוג’י הרים את הרובה שנח על צד מיטתו והניח אותו לידו שעה שהוא פרש פיסת בד לבנה רחבה על הרצפה. הוא הניח את הרובה מולו ומעליו את הציוד שהוציא והתחיל לפרק את הנשק במיומנות.
מתוך הקופסא הוא הוציא מברשות שונות והתחיל לנקות את הנשק מבפנים ומבחוץ, “כל כמה זמן אתה עושה את זה?” ניק התעניין, מתיישב מימינו של יוג’י שמשך בכתפיו “מתי שצריך.”
אט אט יוג’י סיים את עבודתו והנשק נראה נקי מתמיד, “ומתי צריך?”
“אם הוא מתלכלך, אחרי שאני יורה ולפעמים לפני.” ענה במהירות ובדק אם החזיר את כל החלקים כמו שצריך, דורך את הנשק מספר פעמים, לוחץ על ההדק פעם אחת ומסתכל דרך הכוונת כדי לוודא שהכל כשורה.
נראה שמייקל מתעניין גם להצטרף לשיחה, אין מה לעשות הרבה חוץ מלדבר גם ככה.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 3
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

אז התחלתי לקרוא את הסיפור שלך, כי הייתי סקרן. בפרולוג, לא הבנתי את העריכה (היה שימוש בתווים כמו “\\\” פיסוק מוזר וכד’) ואז העריכה השתפרה פלאים בפרקים 1-3… אבל מסיבות רבות שלא אפרט כאן, הקריאה הרגישה לי “כבדה”, “נסחבת”.
הכתיבה ברמה מאוד גבוהה, שזה מעולה, אבל הייתי מציע להעביר בדיקה לשונית לפני. מילים מסוימות מאויתות לא נכון (לדוגמה, בפרק 3, “הצתלב” [תקין: הצטלב]) משפטים בנויים בצורה לא הומוגנית (“הנערים חזרו למבנה הליכה מפוזר שבוא יוג’י הוא זה שמוביל את השלושה שמאחוריו,” ???) לא משהו קריטי, אבל זה קצת משפיע על חוויית הקריאה.
אם תתעניין בניתוח קצת יותר מעמיק עם הסברים, אני אשמח לתת :) סך הכל בניית העולם בסדר, זה פשוט שההנגשה מאוד… לא ידידותית.
מכאן אני הולך להתייחס רק לפרק 3.

משהו שקצת נראה לי מוזר – היחידה מגיעה לבסיס בגבול… והם אמנם ילדים, נכון, והם גם יחידה סודית… אבל יש להם מדים, יש להם נשק. גם בתחילת הסיפור דיי הבהירו שהממלכה לוקחת ילדים והופכת אותם לחיילים – זה דיי נשמע לי מוזר שלחיילים בבסיס זה לא היה ברור.

משהו נוסף מוזר – יש קטע שיוג’י מביא דייסה לאוהל, ואז יש תיאור של הריח שמציף את הנוכחים… זאת דייסה. רק שיבולת שועל וחלב רותח, ולפי המצב הכלכלי של הצבא, סביר להניח שזה יותר מים מחלב. כאילו, זאת פשוט תכונה שאני אישית לא הייתי מצמיד לדייסה, זה הכל.

“נשקים אפשר ליצור בקלות אבל ביחס לתחמושת זה בעייתי ויקר, צבאות מעדיפים לשמור תחמושת טובה לצלפים המיומנים.”
– האמת היא שדוגמה דיי מעניינת היא הקרב בסטלינגרד (מלחה”ע השנייה) שם דווקא המצב היה הפוך. היו מספיק כדורים, אבל לא מספיק רובים. כל חייל קיבל מחסנית אחת, אבל רק כל חייל שני קיבל רובה אחד. מפחיד מאוד, אם אתה שואל אותי.

סך הכל הסיפור כתוב באמת ברמה גבוהה, תשומת לב מעמיקה לפרטים. העלילה לוקחת לה את הזמן, שמתי לב, אבל אני כבר מתחיל לראות ניצנים של מערכות יחסים מעניינות בין הדמויות.
גם עשית בשכל, לא יודע אם במכוון או לא (מאמין שכן?) והספקת לענות על חלק מהשאלות שטרדו אותי עוד מהפרק הראשון. התשובות הן לא בדיוק מה שציפיתי להן… אבל היי, לפחות אתה מודע.
אין כאן כותבים רבים שאוהבים להכביד במילים, ואתה אחד הבודדים. לכן החלטתי כן לקחת את הזמן ולקרוא את מה שכתבת – במיוחד אחריי התגובות המחמיאות! הייתי סקרן בעצמי ורציתי לדעת מה קורה כאן.

07/04/2020 02:32

דבר ראשון תודה רבה שלקחת את הזמן לבדוק ולקרוא, אני אקח הכל לתשומת ליבי ואתקן את מה שצריך
למען האמת גם לי אין מושג לגבי ה/// האלה, זה פשוט היה ככה וזרמתי כי זה לא משפיע (בקובץ הדוקס אין את זה).

אני לא יודע אם ציינתי את זה כאן או בדוקס אבל הנערים כבר לא לובשים מדים יותר, הם החליפו לבגדי מסע רגילים. הסיבה שאף אחד מהאנשים הרגילים לא יודע על היחידה זה כי זה ממש משוגע שלקחו 300 ילדים מבלי לתת להם אפשרות באמת להגיד לא ותכלס שיעבדו אותם לרצוח בסופו של דבר. הם שומרים בסוד על היחידה גם כדי שהמידע על יחידת סיור לא ידלוף להליספיר (ה”רעים”) וגם כדי שדעת הציבור כלפי הצבא לא תהיה שלילית.

לגבי החלק עם הדייסה אתה צודק לגמרי, רציתי להוסיף קצת דיאלוג לדמויות (כי גם ככה אין להם הרבה), אני כנראה אשנה את האוכל למשהו אחר עם ריח יותר חזק ובעל נוחכות.

בנוגע לרובים זה החלק המעניין.
הסיפור בנוי בעולם פנטזיה, בצורה מציאותית רובה מנצח חרב ושריון אין שאלה בכלל. בהמשך מתגלה שהמחסור הוא לא במחסור באבק שריפה אלה במייצבים (שיניתי גם את זה בדוקס).
המחסור בתחמושת גם נותן ליוג’י לגיטימציה להיות מאוד מחושב, הוא לא יכול פשוט ללכת לחנות ולקנות תחמושת מתי שהוא רוצה. המחסור הזה יוביל אותו בהמשך לחסוך כמה שיותר בירי ולכל מיני סיטואציות מעניינות.
מהסיבה שהתחמושת יקרה מאוד ובעלת ערך זה נותן לדמויות שכן משתמשות בנשקים כאלה (כרגע רק יוג’י) משהו שמיחד אותם ונותן להם מקצוע ששייך רק להם ושנותן גם גוון במלחמה. במקום שיהיו רק רובים הדגש הוא יותר על נשקים קרים כי בכל זאת הסיפור מתרחש בסוג של ימי הביניים המאוחרים עם קסם והכל.

אשמח שתשאל אותי את אותן השאלות שעניתי עליהן מנקודת מבט של קורא שלא מודע לעולם מלבד מה שסופק בהתחלה כי ניסיתי לתת כמה שיותר אקספוזיציה מבלי שזה ירגיש כאילו הדמויות מסבירות את זה לקורא אלה כולם מודעים כבר להכל.

תודה על התגובה הארוכה ואני אשמח לשתף אותך בהמשך הכתיבה אם אתה מעוניין.

07/04/2020 04:33
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך