גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 4

18/04/2020 99 צפיות אין תגובות

הגיעה העת, אור השמש דעך וכוכבים מילאו את השמיים, האוויר התקרר עוד ועוד והרוח נשבה בחוזקה. “מוכנים?” שאל יוג’י, מהדק את הכפפות שעל ידיו פעם אחת אחרונה.
“כן.” תשובה פשוטה וקרה שארינה אמרה, מייקל הנהן ונייק לא היה בחדר, הוא יצא לכמה דקות וכשחזר כבר היה מוכן לגמרי כאשר חבל עבה אחד בידיו והשני בגלימתו. ארינה ומייקל היו לבושים שריון בעוד יוג’י וניק כבר מזמן ויתרו על הרעיון. ניק, שנכנס עם זוג חבלים בידיו זרק את אחד מהם ליוג’י שתפס באינסטינקט מהיר ומיד החזירו בזריקה לניק.
“לא מתכוון לבדוק אותו?”
-“אתה בדקת אותו כבר, לא צריך.”
יוג’י עמד כשידיו משולבות, מסתכל על ניק שהכניס את החבל לאחד הכיסים שבבגדיו, מבטם הצטלב וניק חייך, מהרגל. יוג’י אחריו.

שלושת הנערים נעמדו בחצי עיגול סביב יוג’י שלקח נשימה עמוקה ואמר את מה שלא רצו לשמוע “יוצאים.” זה הזמן שלהם, הפעילות המבצעית הראשונה שלהם, של ארינה ושל מייקל לפחות.
הם יצאו מהאוהל, דבריהם ארוזים והם הולכים בשקט לכיוון היציאה, במבט מורם, גאה ורציני. לא מסתכלים לאחור, לא מסתכלים על האחרים שמסתכלים עליהם במבטם החודר.
המפקדת ליוותה אותם בדרכם ביחד עם עוד שלושה חיילים שלא מודעים לדבר, רק שהם צריכים לקחת את החיילים שיפלו מהחומה, המפקדת והנערים לא דיברו, רק כשהגיעו הם נפרדו לשלום “בהצלחה.” היה כל מה שאמרה, החיילים במוצב בחנו את הנערים כל הדרך עד שנעלמו בחשיכה.
הם הלכו דרך העצים על האדמה הקרה והלחה, מכוונים לאותה הנקודה שקבעו ונעזרים באור הירח הקלוש שברח מבעד לעננים מפעם לפעם כדי לראות. כשהענן מסתיר את האור הם מנווטים בחשיכה מוחלטת, הולכים למקומם. הלב פועם מהר מהרגיל וגופם היה דרוך, מלבד ניק שהלך בשקט מאחורי יוג’י, הוא היה רגוע כאילו זו הליכה ברחוב, לא מראה דבר וכמעט שגם לא נראה בזכות עורו הכהה.

יוג’י עצר כמו בפעם הקודמת. והנה, הם הגיעו.
האור העיר על יוג’י לשניות בודדות עד שנעלם בחזרה, הוא הסתכל על השמיים, על העננים העבים והגדולים שזזים במהירות, הוא הרים את ידו וניק הגיעה לקדימה, מחזיק בחבל שכבר היה קשור ומוכן בלולאה, עוד טיפה.
“אחד” אמר יוג’י בליבו. האור פעם נוספת העיר עליהם, מרווח העננים כמעט נגמר, וכאשר האור כוסה ניק רץ, עוטה על עצמו את האפלת החשכה עד שהגיע לחומה, שלה נצמד כדי שלא יִרְאֶה מלמעלה. ניק זרק את החבל גבוה אל החומה, החבל נתפס בין האבנים והוא כבר התחיל לטפס.
ארינה ומייקל רצו גם הם אל החומה כשניק היה כבר למעלה ויוג’י עוד טיפס.
ניק הגיעה אל ראש החומה ושניות לאחר מכן אחד מהשומרים נפל על הארץ, חולף על פניו של יוג’י שהגיע כמעט סיימת את הטיפוס ועלה גם, הציוד הכבד שעל גופו לא מנע ממנו לשלוף את חרבו ולצאת לעזרתו של ניק, השניים ניהלו קרב מהיר עם השומר שנשאר, קרב שנגמר עוד לפני שמייקל הספיק להגיע לחצי הדרך בטיפוס. ניק הצמיד את ידו אל צווארו של השומר, את ידו השניה שם על פיו ובשניות מספר דחף גם אותו מבעד לגדר החומה.
יוג’י הכין את החבל השני לטיפוס ושלשל אותו מבעד לחומה, בצידה של הליספיר. הוא החזיק בחוזקה את החבל והסתכל על ניק, מבט שאומר “ניפגש בצד השני.” ניק הנהן ויוג’י השתלשל גם הוא לצידה של הליספיר ושנחת על הארץ רץ לכיוון היער ובפעם הראשונה מזה זמן רב, הושיט את הרובה לידיו והסתכל דרך הכוונת, מסתכל על השומרים בצדדים האחרים.
הצלב של הכוונת בחן את אותם השומרים שעוד לא הבחינו בדבר חשוד. ניק חיכה למייקל שיגיע והושיט לו יד, מעלה אותו ומיד ניגש לרדת בעצמו, הוא דאג שמייקל יעזור גם לארינה.
תשעים וחמש שניות עברו מאז שיוג’י התחיל לספור וניק כבר היה בדרכו אליו, תשע שניות לאחר מכן ומייקל היה בצד השני שעה שארינה ירדה גם היא בעזרת החבל, מחכה שתסיים.
ארינה עזבה את החבל שהייתה בחצי הדרך, נופלת על הארץ בכיפוף ברכיים, מייקל דחף אותה קדימה במהירות ומשך את החבל בכל כוחו, קורע אותו ומחזיק אותו ביחד עם השני, רץ גם הוא כמאסף אל השאר שחיכו לו בין השיחים.

ארינה ומייקל התנשפו, ניק הסדיר את נשימתו והמפקד היה נינוח. לא חיכה דקה וכבר התחיל ללכת במהירות עמוק לכיוון היער. מאה שישים ושבע שניות לקח המבצע, מאה שישים ושבע שניות מורטות עצבים שעברו.

יוג’י הוביל את חייליו, הפעם בשטח האויב “יש לנו הליכה ארוכה הלילה, תהיו מוכנים.” קבע בלחישה, לאחר כמה דקות הוא הסתכל על השמים, אבל דבר לא רצה לאפשר לו לראות את הכוכבים, העצים הסתירו את השמים וגם אם היה יכול לראות הוא לא היה מסוגל לראות דבר בשל העננים שכיסו את האור.
שעות ארוכות עברו עד שעצרו, הם הלכו צמודים זה לזה אחרת היו מאבדים את עצמם בתוך העצים הסבוכים. בכל פעם שהעננה הותירה לאור הירח להאיר הסתכל יוג’י לשמיים, מחפש את הירח שהיה במרכז כיפת השמים כמנורת לילה שאורה דועך “יש עוד שש שעות עד לזריחה, עדיף שננוח עד אז.” אמר בזמן שניצל את שניות האור הבודדות שסיפקו הכוכבים והירח, מספר צעדים קלים והם הורידו את התיקים מגבם, ממקמים את עצמם ומכינים את האזור לשינה. ניק בעט בכמה אבנים בולטות לפני שפרס את שק השינה שלו, צמוד לשקו של יוג’י שהיה משמאלו ומייקל שהיה מימינו. למרות שהבנים נכנסו לתוך שקיהם ארינה נשאר עומדת, “אני אשמור בינתיים.”
“אז תעירי אותי עוד שלוש שעות, אני אחליף אותך.” אמר מייקל והתמקם, עוצם את עיניו בעודו ישן על גבו בדומה ליוג’י, ניק ישן בצורה הפוכה מהם, על בטנו. וכך נרדמו.

בבוקר ארינה התעוררה ראשונה, מארחת חברה למייקל שבהה בזריחה בעודו שקוע במחשבות סרק. הוא נשען על גזע עץ חסון כגופו כאשר הוא מכוסה בשמיכתו והיא קמה לעברו, “בוקר טוב.” הוא אמר לעברה מבלי להסיט את מבטו, מבחין בתזוזתה, אדים לבנים יצאו מפיו ומאפו כאשר נשם ודיבר.
הנוף לא השתנה עוד ממה שהיה פעם, אותם עצים צפופים ואותם ההרים הגבוהים שאפשר לראות באופק, ואם השמיים היו בהירים היה אפשר אפילו לראות את הרי אריקאן הלבנים.
“בוקר טוב.” השיבה שעה שסדרה את שערה קלות ושאלה “נחכה שהשאר יתעוררו?”
“כן, אין סיבה להעיר אותם מוקדם גם ככה.”
“איך ישנת?”
“בסדר.”

לא עבר זמן רב ויוג’י התעורר, תנועותיו העירו גם את ניק שקם במהירות “בוקר טוב.” אמר ויצא מהשמיכה. הוא הושיט ליוג’י את ידו בכדי לעזור לו לקום, ולמרות שלא היה צריך עזרה, יוג’י קיבל את עזרתו של ניק ותפס בידו. ניק משך את יוג’י קדימה והעמיד אותו, מוביל לחיוך בלתי נשלט מצידו של יוג’י “תודה.” אמר והוסיף “בוקר טוב.”
“נתקפל ונתחיל ללכת, אם נגיע מספיק מהר לעיר לא יחשדו שאנחנו מסתננים, נגיד שאנחנו ציידי מפלצות.”

-“ואז מה נעשה שם?” שאל מייקל שכבר התחיל לקפל את הציוד שלו.
“נראה שנגיע. התנקשויות כנראה, נברר כבר שם מה נצטרך לעשות.”
לאחר שסיים יוג’י כל אחד קיפל את חפציו והיה מוכן לזוז, לא לקח להם יותר מחמש דקות להיות מוכנים ללכת, וכך הלכו.
באותו הסדר שהלכו ביום לשעבר הם הלכו בשקט, במשך כארבע שעות הלכו, שותקים מהמתח שבו הם נמצאים. בשלב הזה נראה שהם מפחדים יותר לדבר מאשר להיתקל באנשים, אולי אפילו התפללו שיתקפו אותם באמצע הדרך שיכלו להפיג תחושת הדריכות שבה הם נמצאים, אך דבר לא קרה והם רק הלכו במהירות לעבר העיר, עוקבים אחרי צעדיו של יוג’י ששינן את הדרך מבעוד מעוד, מנווט בעזרת מיקום ההרים.
“יוג’י.” אמר מייקל כאשר ראה גגות מבנים וחומת אבן נמוכה מבין העצים “אתה בטוח שאתה בכיוון הנכון?”
“כן.”
“ואתה יודע שהעיר נמצאת שם נכון?” הצביע מייקל לימינו.
יוג’י הנהן בתגובה, “אנחנו עושים את העיקוף, אף אחד לא מגיע מהצד של החומה מלבד החיילים.” הסביר.
כמעט חצי שעה עברה עד שהתחילו ללכת על שביל האפר שהוביל אל העיר, העצים היו דחוסים הרבה פחות מאשר מבטוח היער כך שהיה אפשר לראות אפילו את החומה הגדולה ורכבה שעוטפת את העיר הגדולה שבצידה הימני אחוזתו של ראש העיר, שבנויה גובה משאר העיר על גבעה טבעית. לצידה של אחוזת ראש העיר בתי מגורים רבים וגדולים המשמשים את החיילים כמו כן מתחמי אימונים רבים, בתי נפחים ובתי חולים צבאיים לשימוש החיילים. אפילו כנסיה פרטית וגדולה בשביל המעמד הגבוה.
העיר חולקה לרבעים כאשר הרבע של מגורי החיילים היה הגדול ביותר ולקח יותר משליש משטח העיר כולה! אותה גדרה גדר מתכת ארוכה וגבוהה. לצד הגדר הייתה אותה אחוזה מפוארת וגדולה בצורת חצי משושה בעוד שלצידה שכונת מגורים קטנה למעמד הגבוה של העיר כאשר ביניהם חצץ השוק המרכזי. שוק שהתחיל בכניסה לעיר עד קצת אחרי סופה כאשר במרכז העיר הכיכר המרכזית שם פסל של אדם שהיה קשה לזהות מהמרחק של הנערים.
את החצי השני של העיר איכלסו האיכרים והסוחרים, בתים צפופים וגדולים מילאו את הרחובות והשאירו מעט מקום לשבילים ולמסחר, גם השכונות האלה תפסו חלק נכבד משטחה של העיר, מתחלקות לשכונה המרכזית שבסופה היו מגוריי העניים ומחוסרי הבית.

“הגענו.” אמר יוג’י בקולו הקר, בעיניו ראה את העיר כנקודת ההתחלה שלהם, ההגעה לעיר אומרת את התחלת הפעילות האמיתית, מכאן יהיה עליהם להוכיח את היכולות שרכשו במשך שנות האימונים הארוכות והמפרכות שעברו.
בדומה לאותם החיילים שהיו במוצב קיבלו הנערים את אותם המבטים מהשומרים בכניסת העיר, לבושים בשריון שרשראות כסוף ואוחזים בחניתות כאשר על ראשם חסר כל הגנה, זוג הגברים המבוגרים עמדו ובחנו את העוברים ושבים מהעיר הגדולה, ואת הנערים בפרט.
“תעצרו אתם.” אמר השומר הימני, חוסם את הכניסה עם החנית. פרצופו היה בוגר ושיער פניו הדליל והמקריח היה חום-אפרפר, עיניו כחולות וסגורות, עייפות כקולו, נראה שלא פסחו גם על המבוגרים וגם הם נשלחו לעבודות חיילים. האיש שעמד משמאלו היה צעיר טיפה ממנו, לשיערו יותר צבע, ופניו קמותות פחות כמו כן גופו היה חסון יותר.
“למה נערים שכמותכם הולכים עם נשקים שלופים ככה באמצע הרחוב?” שאל הזקן, יוג’י לקח צעד קדימה, הרובה על גבו והוא הסתכל הישר אל השומר “אנחנו ציידי מפלצות מהמזרח, שמענו שדרקונים קטנים נמצאים באזור ההרים ואנחנו רוצים להתמקם באזור.” למרות שלא עשה דבר, יוג’י הפגין את נוכחות הרובה שברשותו, שלמען האמת בהחלט נראה כאילו נבנה לציד חיות גדולות. השומר הימני הפנה את ראשו אל שותפו שהחזיר במבט מאשר “בהצלחה בציד.” אמר השמאלי בעוד הימני מלמל לעצמו וקיתר “ההרפתקנים האלה…”
“ובכן, זה היה פשוט יותר ממה שחשבתי.” לחש מייקל לארינה וניק, נעזר בקול ההמון שסובב אותם כדי שלא ישמעו את דבריו.

בתוך העיר היו בתים רבים, חלקם גבוהים וחלקם נמוכים, בנויים אותו דבר אך בממדים שונים. אבל אף מבנה בכניסת העיר לא עניין את המפקד שהוביל את חייליו, אשר הלכו קרוב אליו שמה יתפצלו עקב צפיפות האנשים סביבם, וכרגע החשש שלא ימצאו זה את זה אם יתפצלו היה גבוה יותר מאשר אתמול בזמן שהם היו ביער החשוך.
הם עשו את דרכם אל מרכז העיר, היכן שהשוק העיקרי נמצא. שוק עמוס המציע כל מיני סחורות, החל ממזון ושתיה וכלה בנשקים וטובין לחיילים, אפילו חפצים אסורים למרבה במחיר. השוק נמשך לאורך רחובות רבים, אבל הסחורה לא עניינה אף אחד מהם המתנקשים, אותם עניינו הסמטאות והאזורים המפוקפקים, הם עברו לצד הכיכר המרכזית, ליד הכנסיה שמולה הייתה מזרקה גדולה בעלת פסל של אדם שמן הלבוש בגדי יוקרה.
“מי זה הבחור?” שאלה ארינה שהתקרבה אל המזרקה ואל החריטה שנמצאת על גדר האבן והמשיכה “הרוזן ריצ’רד הורן דה ראיין השני… מה הקטע של האצולה עם שמות ארוכים?” היא סובבה את ראשה אל הגברים שמאחוריה, יוג’י משך כתפיים ומייקל ניגש כדי להתבונן בשם, עונה בדומה למפקדו במשיכת כפיים “כנראה דרך להעצים את עצמם עוד יותר.” ניחש, ניק לא הגיב כלל, הוא היה מרוכז בעמוד מודעות שהיה צמוד לקיר של אחד הבתים עליו דפי קלף רבים עם ציורים ומילים שונים “מה יש ניק?” שאל יוג’י שהבחין בכובד הראש שהשקיע ניק בציורים שעל הקיר “תהיתי לעצמי מה הולך בעיר.” אמר מבלי להסיט את מבטו כלל, אך לאחר כמה שניות הוא החזיר את מבטו אל חבריו וחייך בטבעיות “מה עכשיו?”
“מחפשים פונדק להיות בו ולהחליט על תוכנית פעילות, נקבע את המטרות, נבצע ונמשיך להתקדם במשימה. כדאי שנתפצל. אני וניק נצא לחפש מידע על העיר ועל האנשים בה ואתם תחפשו פונדק זול להיות בו, ככל שהוא יותר רחוק מהשוק, יותר טוב. ניפגש כאן עוד שלושה שעות.” יוג’י הצביע על מגדל השעון המפואר שהיה על ראש הכנסיה “ואם אתם כבר מסתובבים יש כמה דברים שאני צריך שתקנו.” הוא אמר והוציא מתיקו פנקס וכתב כל מיני מילים “אני מאמין שדברים כאלה אפשר לקנות רק במקומות המפוקפקים, תכסו את הפנים שלכם אם אתם מגיעים לשם ותדאגו שלא יהיה שום סימן מזהה.”
נראה שהתוכנית נשמעה בסדר בשבילם, בין ניק ויוג’י לבין ארינה ומייקל היה מרחק של בערך שני צעדים “בהצלחה לכם.” אמר ניק והפנה את גבו, הולך ביחד עם יוג’י להסתובב בין בתי המרזח שליד מגורי החיילים בעוד מייקל וארינה מחפשים בצד ההפוך מקום זול להתאכסן בו.

“…כי הגבול פה שקט ובבירה עושים בעיות… שמעתי שמתכננים מרד בבירה.”
“תקשיב אתה פשוט מפגר. אף אחד לא יקנה את השטויות שלך גם לא בעוד מיליון שנה, יש מספיק חיילים בבירה גם ככה.”
“תגיד מה שאתה רוצה, אחרי שיחזרו אותך לבירה להרוג כמה איכרים אל תגיד שלא הזהרתי אותך.”
“מה שתגיד.” אחד החיילים הגיב בגלגול עיניים, זוג חיילים שההבדל הנראה לעין היחיד ביניהם הוא צבע שיערם הקצר והמגולח, שחור ושחור פחות. שניהם היו עם גבם לכיוונם של המתנקשים שישבו באחד משולחנות העץ שהגיעו בדיוק בזמן להאזין לשיחתם של הלוחמים הצעירים שדיברו בקולי קולות, אדומים משקרון. “לשתות ככה באמצע היום? זה לא קצת מוגזם?” שאל ניק, “כנראה המצב של החיילים האלה באמת ממש רע.”
-“קשה להאשים אותם.”
“אתה צריך להקשיב למה שאני אומר לך, אין סיכוי שישלחו חיילים עכשיו, לא מכאן זה בטוח.” החייל התקרב לחברו, לוחש משהו לאוזנו, מה שגרם לחברו להתפרץ בתגובתו. “אין סיכוי! אתמול הוא אמר לי שלא!”
בין יוג’י לבין ניק עברו מספר מבטים עד שאחד מהם דיבר “אנחנו לא הולכים להשיג הרבה מידע מזה הא?” גיחך ניק וקם “בו, אני אראה לך איך באמת משיגים מידע מאנשים.” יוג’י נעמד אחריו והלך בעקבותיו, יוצאים מהבר המגוחך שבו שהו בחזרה אל האוויר הצח יחסית של הרחוב, חנוק הרבה פחות מאשר בפנים.

“אז… מה השיטה שלך?”
-“למדתי את זה בזמן האימונים, נשלחת גם אתה לפעילויות כאלה נכון?”
יוג’י הנהן לחיוב.
“אז אתה אמור לדעת לא?”
-“אני לא יודע מה איתך אבל בפעילות שלי המידע שאספתי היה מבעד לכוונת.”
יוג’י וניק, שניהם בוגרי מסלול, אחד בוגר מסלול הצליפה והשני בוגר מסלול ההתנקשות, ביחד עם מסלול הרפואי הם היחידים שרכשו ניסיון מבצעי אמיתי בזמן האימונים. ידעו שהנערים ממסלול הרפואי היו יוצאים לעיתים תכופות לטפל בפצועים, אבל מעט מאוד יודע על הפעילות של שאר המסלולים. יוג’י ידע על בשרו מה עשו במסלול הצליפה אבל במסלולים אחרים? יוק.
“היינו נשלחים לאסוף מידע מאנשים בערים הסמוכות.” אמר ניק ברוגע, בעבר היו שמועות שמסלול ההתנקשות היו הראשונים שספרו הרוגים מבצעיים, אבל אף אחד לא אימת את זה כמו כן אף אחד לא אימת האם הם רק אספו מידע, מאנשים חיים לפחות.
“סיפרו לנו שמהנואשים הכי קל להשיג מה שרוצים, אלו שקורבים לסף שבירה ישתפו אותך אם תציע להם מה שהם רוצים.”
-“ומה הם רוצים?”
ניק משך בכתפיו “זה משתנה. כסף, אהבה, נקמה, אפילו התנקשויות. תן לי לעשות את החלק של הדיבורים, אתה תהיה מאיים וסמכותי ככה יחשבו שאנחנו רציניים.”

הם עברו פעם נוספת ליד המזרקה, והפעם ניק התעמק יותר בלוח המודעות, שעליו הודעות רבות ושונות: “המלחמה באריקאן נמשכת…” “חמשת הבוגדים שהתגלו שלשום יצאו להורג בתלייה…” אבל ניק התעניין בסוג אחר של מודעות, מודעות בעלות דיוקני פנים של אנשים, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים “המורדים המבוקשים.” היה רשום בכותרת גדולה בדיו שחור, מתחת לכותרת הדיוקנים ולכל דיוקן שם ומספר זהב שמוצע לראשו. “נקווה שאנחנו לא נהיה על הלוח הזה.” אמר יוג’י לניק שהסכים “כן…”
עמוק בין סמטאות העיר, איפה שהאור השמש מוחלף באור אפלולי ומצחין, האוויר נעשה מחניק בשל הצפיפות והריחות הנוראים הסובבים את פחי האשפה ונראה יוג’י שסבל מאוד מהריח העז שכו מיהר להגביר את קצב הליכה כדי להתרחק מהמקום.
“מה אנחנו מחפשים בעצם?”
“חיילים נושאים, כדאי שתסתיר את הפנים.” אמר ניק שכיסה את פניו בחתיכת בד מאולתרת.

הם עברו בין אנשים שונים, חיילים פעילים וחיילים לשעבר, בין נשים ואפילו ילדים אך לא מצאו אף פיסת חוט אחת על מקום הימצאות החיילים או מספרם, רק הערכות שנוגדות זו את זו, אחד אומר שכאלפיים נמצאים ועוד ארבעים אלף אמורים להגיע לפלישה, השני אומר שהם מתכננים לסגת. כל אחד בטוח בתשובתו שלו ומוכן להישבע עליה בחייו.
“יש אופציה אחרת אבל.” אמר ניק אחרי שיצאו משכונות העוני “הסניור מה שמו, הוא אחראי על כל האזור הזה לא? באחוזה שלו אמורים להיות כל הרשומות והמסמכים.”
-“אז אתה אומר שאם לא נשיג את זה מהאנשים נשיג את זה מהמקור.”
“בדיוק.”
יוג’י וניק נראו מרוצים מהתוכנית שלהם. יוג’י הסתכל מבעד לגגות הבתים, מחפש אחרת מגדל השעון שבראש הכנסיה “יש לנו עוד חצי שעה, נתחיל להתקדם לשם.” קבע מבלי לחכות לאישורו של ניק, שבכל זאת אישר את דבריו.
בכיכר המרכזי ארינה ומייקל כבר חיכו, הם הקדימו בכמעט ארבעים דקות. ארינה ישבה על גדר המזרקה ברגליים שלובות כאשר ידה הייתה בתוך המים הקרירים ומייקל עמד לידה, בידיו צרור מפתחות העשוי נחושת שאיתו הוא משחק, מקפיץ באוויר ומסובב על האצבע עד שראה את מפקדו וחברו השחום, הוא תפס את המפתחות ועמד בשילוב ידיים וחיכה להם.
“מצאנו מקום דרומית מכאן.” אמר מייקל וארינה נעמדה היא ניערה את ידה במהירות והייתה מוכנה ללכת. מייקל וארינה השאירו את חפציהם בפונדק, מלבד חרבה של ארינה שהועברה לידיו של מייקל “למה החרב שלך אצל מייקל?” ניק שאל שהבחין בדבר.
-“גברת עם חרב זה לא דבר נפוץ במיוחד, לעומת זאת גברים חמושים יש בשפע. ואתם יכולים מידי פעם לעזור לגבירה לשאת את חפציה.” אמרה בקול שנשמע נשי מהרגיל.
“היא סתם משחקת אותה כי הגברת בפונדק אמרה לה שטויות.” התקרב מייקל ללחוש להם, מקבל את מרפקה של ארינה בצלעותיו כתגובה מחאתית.
“אתה צריך לעבוד על הלחישות שלך.” אמר לו ניק והמשיך “מצאנו תוכנית פעולה.” האווירה השתנתה ומבטיהם של ארינה ומייקל נהפכו לרציניים, יוג’י הסתכל סביבו לבדוק שאיש אינו מאזין להם.
על פי השמועות יש תכנון לפלוש לאריקאן דרך החומה המזרחית ולכן יתוגברו כוחות החיילים, לא ידוע מספרים אבל הרבה בדרך לעיר בהם הם נמצאים מהבירה. עליהם להיכנס לביתו של הרוזן ולמצוא את כל שאר הפרטים, את מספרם של החיילים שבעיר כרגע, מספר החיילים שמגיעים וכמו כן להתנקש בחייו “את המידע נעביר בחזרה למפקדה בעזרת ציפור.” קבע יוג’י והנערים עשו את דרכם אל הפונדק.
כאשר הגיעו יוג’י מיהר והלך משם, הפעם לקח עימו את מייקל שחמוש בחרבו שלו. “אנחנו הולכים לתצפת על הבית של הרוזן, אתם בינתיים תנסו להשיג עוד מידע עליו. ניק, תטפל בזה.”
-“כן המפקד!”
קולו הפיקודי של יוג’י השכיח את בקשתו, אך איך הוא יכל להאשימם? הוא לקח נשימה עמוקה ואישר את דבריו של ניק, מורה למייקל לבוא אחריו ונפרד בהרמת יד באגרוף כאשר גבו מופנה אליהם.
“מה הקטע של זה?” שאלה ארינה.
-“הייתי רואה הרבה מדריכים של המסלול שלו עושים את זה, כנראה זה עכשיו הרגל שלו.”

מייקל ויוג’י הלכו שניהם ליציאת העיר, על גבו של יוג’י הרובה המכוסה בבד ובתיקו תחמושת וציוד תצפית, שני משקפות שונות ומחברת לשרטוט או חישוב. בעוד מייקל הלך אחריו עם תיק גדול וריק ל”שלל.” אך זה היה רק כדי להסביר לשומרים בכניסת העיר אם ישאלו מדוע הם יוצאים חמושים בנשקים לא שגרתיים לחיילים כמו כן לא במדים או שריון.
התחפושת שלהם עבדה כפי שתכננו, השומרים, שלא התחלפו הבינו את כוונותיהם המטעות של יוג’י ומייקל ואפשרו להם לצאת מבלי לעצור אותם.
ובמשך כחצי שעה הלכו מייקל ויוג’י מסביב אל העיר, מתרחקים כחמש מאות מטרים מן החומה וכמעט שש מאות מהאחוזה, נמצאים על גבעה סמוכה. יוג’י פרק את ציודו, מוציא מהתיק חצובה מקופלת ומשקפת ומחבר אותם ביחד, מניח אותה לצידו של מייקל, בשתיקה מוחלטת ובריכוז מלא הכין יוג’י את כל מה שהיה צריך והוא נשכב על הארץ הקרה ופרס מעליו ומעל חברו שמיכת בד גדולה ודקה, בעלת גוונים שונים של ירוק בצידה האחד ובצידה השני לבנה לגמרי. “צד אחד נועד להסוואה ביער והשני בשלג.” הסביר לו.
השניים היו צמודים זה לזה בין העצים והשיחים, גופם מכוון לאחוזה הגדולה וכך גם הרובה של יוג’י.
למייקל היו שני תפקידים, אחד להגן על יוג’י במקרה שמתקילים אותם אויבים והשני, לצייר את האחוזה ולמפות אותה בעוד יוג’י צופה עליה בעזרת כוונת הנשק ומשנן את צורתה מבפנים ומבחוץ.

זו הייתה אחוזה גדולה, עשויה אבן לבנה ויקרה ובעלת צריחים רבים ומחודדים ועשרות חלונות מכל צד..
גגות האחוזה היו אפורות וכהות, עשויות רעפים מאבן וצורתה הכללית הייתה כחצי משושה המשקיף אל העיר, גינת דשא גדולה ורחבה מילאה את השטח החסר, מהודרת במזרקות ופרחים רבים ואף מגודרת בשיחים גבוהים וסבוכים לצד הגדר.
יוג’י תיאר את החדרים הרבים מבעד לחלונות החשופים, נעזר בפרקי זמן קצרים בהם וילונות האדומים נפרשו ברוח ואיפשרו לו לראות את החדר ואת צורתו, הוא ירד אף לפרטים קטנים כמו שולחנות מסויימים או מדפי ספרים.
כבר חצי שעה שהם יושבים במקומם ומתצפתים, מה שלא יכל לצייר מייקל כתב וסימן בעזרת חצים, הם אף הקדישו דף שלם רק למשרדו של הרוזן ועוד דף לחדרו. בזמן שתצפת יוג’י גם התחיל לגבש את תוכנית ההתנקשות, ואף ההזדמנות עלתה בפניו כאשר צלב הכוונת עמד על חזהו של האדם השולט בעיר, הוא ראה את פניו היטב, פנים שמנות ומלאות זדון, עיינים קטנות, שחורות וערומימות כמו כן ראש מקריח ובגדי אצולה, אך למרות מצב גופו שהעיד שהוא חיי את החיים הטובים, הוא עדיין היה חמוש בחרב בנדן זהוב, כנראה שרק לצורכי הצגת מעמדו. נראה שלצידו תמיד שומר אחר.
איש צעיר ושזוף, ככל הנראה בן 20 לפחות כאשר שיערו שחור כלילה, הוא דמה בגופו לגופו של מייקל, אך נמוך במקצת. “תגיד מייקל, כמה לוחמים אתה יכול לנצח במכה?” שאל בעודו בוחן את זוג הנדנים שעל מוטנו, נדנים לבנים וארוכים שבתוכם חרבות זהות וכמעט לבנות, עשויות מתכת כסופה ויקרה.
“תלוי מי, בדרך כלל אולי שנים שלושה, אם זה אני וארינה אנחנו יכולים לטפל בשישה תוך דקה לכל היותר.”
יוג’י הסתכל דרך הכוונת במבט מופתע, בוחן שנית את הציוד של האביר הנלווה לרוזן ריצ’רד.
“ומה איתך? כמה אתה יכול להילחם במכה?”
-“גם תלוי, אם אני עם הרובה ממרחק כזה, אולי עשרה עד שהם ימצאו מקום להתחבא בו. אם אני רחוק יותר, ארבעים כנראה.”
“וכל זה מבלי שאפילו לא מאיימים עליך…” אמר מייקל בפלא, מנסה לעכל את הדבר, להרוג ארבעים לוחמים, אולי אפילו את הלוחמים המיומנים ביותר מבלי שום סכנה. הוא הסתכל על הרובה ועל יוג’י וחש בכוחו הרב שבידיו, אך באותה המידה גם צלף אויב מסוגל להגיע לביצועים דומים.
“אבל אם אני אהיה זה קרב פנים מול פנים מול לוחם מיומן שיודע מה הוא עושה, אני לא אצליח להתמודד אפילו מול אחד.”
נשק של פחדנים כך היו נוהגים לקרוא לרובי הצלפים, רבים ראו את הכוח המפלצתי שיש בידי הצלפים והתחילו להשמיץ אותם ואת תפקידם, מקנאה? מפחד? אין לדעת.
שלושה שעות עברו מאז שהגיעו, מייקל כבר התחיל להרגיש את גופו נתפס אך לעומתו יוג’י נינוח.
“איך אתה מצליח להיות ככה כל כך הרבה זמן מבלי לזוז בכלל?”
יוג’י חייך וגיחך “מתישהו לומדים להתרגל ללא לעשות כלום, באימונים גם היה אסור לנו לדבר, אבל אף אחד לא רואה עכשיו אז אנחנו יכולים להעביר את הזמן ככה.”
ובאותו הזמן יוג’י הרגיש משהו, כאילו מישהו מסתכל עליו. הוא הסתכל סביב האחוזה, על כל האזור שבו אולי יוכל לעמוד צלף אויב, בין הגינות ואפילו ביער עצמו, אך הוא לא מצא דבר, “מצאת משהו?” שאל אותו מייקל, ששם לב לתנועתיו החדות והמדויקות של יוג’י כאילו הוא מחפש משהו ספציפי “הא, זה כלום.” הוא שיקר, זו רק תחושה חשב, כנראה בגלל חוסר שעות שינה הוא תהה לעצמו.
עוד שעה חלפה והם מיפו בדיוק רב את כל החדרים שבהם הם צריכים “לבקר” במהלך שהותם באחוזה.
מייקל, שכבר התעייף רבות מהשהייה הממושכת באותו המקום הסתכל נואשות על השעון הרחוק ונאנח “עוד כמה זמן אנחנו צריכים להישאר כאן?” יוג’י גם הוא הסתכל על השעון “אפשר להתחיל להתקפל עכשיו.” אמר ועיניו של מייקל זהרו בעוד יוג’י התחיל לקפל את הרובה. מניח את כיסוי העדשות על הכוונת ונעמד, מייקל מיד מתח את גופו ונאנח פעם נוספת לרווחה ויוג’י כבר הספיק לקבל את שאר הציוד.

השמש הייתה לקראת שקיעה בזמן שהשניים התקפלו והחלו לחזור העירה, הרוח הקרירה עברה ביניהם והעצים נעו לקצב שריקתה, במקומות רבים אור מנורות הודלק והאיר את העיר האפלה, גוון השמיים נהפך אדום וכחול ואיתו גם צבעי העיר השתנו, החיילים יצאו לסריקות בתוכה, חמושים בלפידים ובחרבות בנדנם.
בתוך העיר ריח האוכל מהפונדקים והדוכנים גרם לבטנו של מייקל לקרקר בחוזקה “אתה חושב שהם אכלו כבר?”
“כן, הפונדק ההוא בטח מגיש גם אוכל.”
שיחות ארוכות עדיין לא נהפכו לדבר נפוץ, ולדעתם של הנערים נראה שגם כך זה יישאר לזמן הקרוב.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 4
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך