מחפש בעיקר הערות של דברים שלא היו מובנים\בעיות שעלו בפעולות של הדמויות, המטרה העיקרית שלי היא לגרום לדמויות להרגיש כמה שיותר אנושיות ולגרום לכמה שפחות חורים בסיפור.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 5

16/05/2020 67 צפיות אין תגובות
מחפש בעיקר הערות של דברים שלא היו מובנים\בעיות שעלו בפעולות של הדמויות, המטרה העיקרית שלי היא לגרום לדמויות להרגיש כמה שיותר אנושיות ולגרום לכמה שפחות חורים בסיפור.

“עוד יומיים נצא להתנקשות בחייו של הרוזן.” אמר יוג’י.
הרביעיה ישבו יחדיו סביב שולחן מלבני מעץ שקיבלו עם החדר, במרכזו הציורים של מייקל “לא היית יכול לצייר את זה יותר טוב?” התעצבנה ארינה מיכולות הציור שלו “אני רוצה לראות אותך מנסה להיות באותה תנוחה שעתיים ולצייר.” החזיר לה, ובעוד השניים מחליפים הערות ציניות וקרות זה לזו יוג’י כחכח בגרונו והם שתקו.
“תנסי להבין את הרעיון הכללי, שתגיעי לשם את כבר תביני מה אמורים לעשות.” הציעה ניק וסימן בעיניו ליוג’י שהוא יכול להמשיך להסביר, וכך עשה.
“בסביבות הצהריים המאוחרים אני אצא לבד מהעיר, אני אחכה לכם משהו כמו שש מאות מטר מהאחוזה. אחרי שהשמש תשקע, בחצות בערך ניק יכנס לתוך האחוזה, יתנקש ברוזן ויאסוף את המסמכים. אתם תהיו מוכנים להתפרץ אם יעלו עליו. אני אחפה עליכם אם הדברים ישתבשו.” הבטיח יוג’י, כמו בפעם הקודמת ובפעם שלפניה, הקול שלו משתנה לגמרי בזמן שהוא מדבר על המבצעים, קול ממוקד במטרה וקר.
התוכנית לא נשמעת ברורה יותר מידי, או שאולי ברורה מידי.
“אפשר לסמוך עליך שתעשה את זה נכון?”
“ברור.”
“תסלח לי שאני מפיל את כל הדברים האלה עליך.”
-“אל תיחס לזה יותר מידי מחשבה, זה התפקיד שלי.”
גם הקול של ניק נהפך לקר יותר מבדרך כלל, או שיותר נכון לומר שהחום הרגיל שנמצא שהוא מדבר פשוט לא היה שם, דיבור ניטרלי שהרגיש לא טבעי.
“ככה או ככה אנחנו כאן, אין סיבה לדאוג.” פרץ מייקל לשיחה, תופח על כתפם של יוג’י וארינה ומסתכל על ניק עם חיוך “אם צריך נפרוץ ונחלץ אותך, ועם יוג’י שמשגיח עלינו בכלל אין סיבה לדאוג.” לא נראה שניק דאג מההתחלה, אבל המילים של מייקל בהחלט הקלו על ליבו וסוף סוף עלה על פניו חיוך אמיתי, חיוך לא רצוי שלא חווה זמן רב. “וחוץ מזה, סוף סוף יש לנו מזרונים אמיתיים ולא צבאיים.” אמר מייקל והלך לאחור, זורק את עצמו על המיטה בישיבה.
חדר הפונדק היה צפוף מאוד וצנוע, זוג מיטות קומותיים מסודרות כולן לצד הקיר ומולן השולחן והכיסאות. בצד הדלת מתלה מעילים פשוט מעץ זול. לחדר היה חלון זכוכית מלבני אותו כיסו עם שמיכה עבה שכן וילון הבד הלבן והדק לא הספיק כדי לחסום את מראות הנערים, הם גם דאגו לדבר בשקט יחסית למקרה שמאזינים להם.
מתחת לאותו החלון היו החפצים השונים שקנו מייקל וארינה, אלה היו בעיקר אבקות שונות ומעט בקבוקי זכוכית עם נוזלים מפוקפקים בעלי ריח חד וחריף.
“ומה נעשה ביומיים האלה?” שאלה ארינה, ונראה שליוג’י כבר יש תשובה, הוא הוציא מכיס מעילו חתיכת בד עם רשימות של חפצים שונים “נחפש תשתיות לחבל בהן.”
“-ואיך נעשה את זה?” המשיכה לשאול.
“נפוצץ!”
-“נפוצץ? לא אמרת שיש מחסור גדול מאוד באבק שריפה או משהו?”
“יש מחסור, אבל לא הוציאו אותנו בלי כלום. לא רק שיש לי מלאי מספיק של תחמושת הוציאו אותי גם עם מספיק ציוד להכין כמה מטעני חבלה. ומה את חושבת שביקשתי מכם לקנות?”
-“ויש לך מושג איך להכין כאלה בכלל?” כל אחד בתורו שאל משהו את יוג’י, שמתוקף היותו מפקד היה חייב לענות.
“סוג של. ההתמחות הזאת של יצירת חומרים הייתה העיסוק של מסלול הרפואה בכלל. ביקשתי פעם טובה ממרטין שיגיד לי איך להכין אבקת שריפה לתחמושת שלי והוא הסביר לי עוד כמה דברים, אני רק מקווה שזה יעבוד במקרה שלנו.”
“אז אתה מהמהמרים.” נאנחה ארינה.
-“את לא הראשונה שאומרת לי את זה.” גיחך.
“כל אחד חייב לקחת הימור מידי פעם.” פרץ ניק בקולו הרגוע לשיחה
-“מה גם שהמחסור האמיתי הוא במיצבים, החומרים שמכינים מהם אבק שריפה נפוצים מאוד אבל הם לא יציבים כל כך. אם תשתמשי בתערובת רגילה בנשק הוא יתפוצץ לך בפנים ולא תפגעי בכלום.” חתם יוג’י את השיחה.

מייקל הזיז את השמיכה שכיסתה את החלון, מסתכל על השמש השוקעת וכיסה את החלון בחזרה. את החדר האירו עכשיו מספר נרות בעוד הנערים מבלים את זמנם באכילה.
על השולחן ישבו כולם ובמרכזו קערת אורז גדולה ובשר בדבש עם ירקות בקערה נוספת, מייקל הצטרף אליהם וכך הרביעיה אכלו בשתיקה, מסיימים במהירות את כל האוכל ועורמים את הכלים במרכז.
ארינה פלטה אנחה ארוכה ומתחה את ידיה “אומרים הרבה דברים על הליספיר, אבל האוכל שלהם מצויין.” אמר ונשענה על הכיסא, ממהרת לחזור לישיבה זקופה ומכבדת. חבריה ליחידה ישבו גם הם בצורה דומה, מייקל משתמש בקיסם עץ כדי לנקות את שיניו בעוד ניק יושב בפשטות כאשר ידיו משולבות, יוג’י סידר את החפצים שקנו לצד הקיר והוציא מתיקו מספר דברים “אנחנו אמורים להיות כאן רק כמה ימים, לא? עדיף לך שלא להתמקם יותר מידי.” הציע ניק שהסתובב לראות מה הוא זומם “אני רוצה להכין את הציוד חבלה כמה שיותר מוקדם, ככה נוכל לצאת בזמן המתאים.”
יוג’י חזר אל השולחן וישב לכמה שניות בשקט מפליא, עד שהחליט לקטוע את כל עניין השתיקה המביכה הזאת “עדיף שנלך לישון בקרוב, יש לנו הרבה מה לעשות מחר.” הוא הציעה לשאר, ניק ומייקל נראו מרוצים מהרעיון אבל לארינה הייתה בעיה קטנה.
“ומה עם להתקלח?”
-“מי עוצר אותכם?”
ארינה בחרה להגיב בשתיקה ונאנחה “בזמנים כאלה באמת היה עדיף אם סוזי הייתה עוברת…”
“אם את רוצה אני יכול להתקלח איתך.” הציע מייקל בצחקוק לחבריו הבנים, אך כולם שתקו. משאירים אותו באוויר, נתון לכעסה של ארינה שלמרבה הפלא לא עשתה דבר “אם אתה כבר מתנדב, תחכה לה בכניסה למקלחת ככה אם קורה משהו תוכל להיכנס.” הציע יוג’י וניק זרם עם הרעיון “זה גם יראה הגיוני אם תהיה חמוש בחרב שלה, אתה גם ככה נראה כמו השומר ראש שלה.”
ובכן, הרעיון בהחלט היה טוב אבל מייקל לא היה מרוצה ממנו בכלל “יופי, מלוחם עילית הפכתי לשומר ראש…”
“דווקא מתאים לך.” סיננה.

ארבעת הנערים חזרו לחדר, לבושים בבגדים רחבים וישנים עשוי בד חום ופשוט, החולצה הארוכה והמכנסיים שניהם היו בעלי טלאים רבים שמחזיקים אותם. מייקל נשכב על המיטה ומתח את ידיו בפיהוק גדול “זה באמת היה מזל שהיו כמה שידעו לתפור במקום ההוא.” מכוון את מילותיו אל האוויר וניק הסכים איתו.
-“כן, החברה של המסלול הרפואי היו מומחים בזה.”
יוג’י היה זה שהגיב הפעם “טוב זה לא שהייתה להם ברירה, למעשה זה די עצוב שלימדו אותם לתפור פציעות והם תפרו בגדים בסוף.”
-“אל תגיד את זה בצורה הזאת, לכולם היה הרבה כבוד לחברה האלה, הם היו אנשים טובים.” ניק השיב, היו מספר שניות של שתיקה ששררה בחדר, מספר שניות שהפכו לדקות שלמות שבהן לאף אחד לא היה מה להגיד.
“מתחיל להיות מאוחר, כדי שנלך לישון.” הציעה ארינה שכבר נכנסה למיטה לאחר שקלעה את שערה הרטוב לצמה ארוכה וזהובה, נרדמת זמן קצר לאחר מכן.
אף אחד מהנערים לא ישן על גבו, מה שתרם רבות לשקט שנשאר בחדר. הם למדו לישון בצורה שתפיק הכי פחות נחירות כדי לא להפריע לחבריהם, וברגעים שכאלה שכל רעש עלול להעיר אותם שקט מוחלט נחוץ כמים במדבר.
כאשר הבוקר הגיע יוג’י יצא ממיטתו החמה, בחדר שררה עלטה כמעט ומוחלטת, מלבד אור דקיק שחמק מבעד לשמיכה שכיסתה את החלון, אך יוג’י דאג לכך והוריד השמיכה. מכניס בכך אור בוהק ומסנוור לחדר, הנערים היו כבר ערים רק מהתנועות הקלות של גופו, סימן שמישהו אחד כבר התעורר.
“בוקר טוב.” הם אמרו זה לזה והתמתחו, “מה התוכניות להיום?” שאל מייקל בפיהוק בעוד הוא יושב על המיטה, גופה של ארינה יורד בצד עינו מסולם העץ שאפשר לה להגיע למיטתה “שינוי בתוכניות, זה בלתי אפשרי בשבילנו להיכנס ולהסתובב ברובע הצבאי, במקום אנחנו נעשה את זה בצורה אחרת. בזמן שאני תצפתתי עם מייקל שמתי לב לשלושה מחסנים, אחד מהם הוא מחסן תחמושת.” הוא היה צריך להזיז את ראשו כדי לראות את כל חבריו, הרי מייקל וניק עוד במיטתם וארינה נשענה על הקיר שליד מיטתה “בגלל שהרובע הצבאי סגור ניק יהיה היחיד שיכנס לשם מחר בלילה.” יוג’י עבר לדבר אל ניק בלבד “אני אכין את מה שצריך, התפקיד שלך זה להפיל את האבן ליד המחסן במקום שאני אוכל לראות ולפגוע.” יוג’י היה בטוח בעצמו מאוד, בטוח בתוכנית, בטוח ביכולותיו כצלף ובטוח במיוחד ביכולותיו של ניק להסתנן ולבצע. “לקראת הערב אני אצא עם מייקל לנקודה שבה אני אהיה במהלך המבצע, נתמקם שם ואז אתם תצאו. בזמן שניק יהיה בתוך השטח לבדו ארינה תהיה בקרבת מקום, תהיי מוכנה להיכנס ולחלץ אותו. אם המצב ידרדר מייקל יצא לעזור גם ואני אספק חיפוי מרחוק. אחרי שתסיימו את המשימה תחזרו ישר לפונדק.” הוא סיכם.

אצלם שתיקה סימנה הסכמה, יוג’י התפנה להכין את המטען, מערבב אבקות שונות ונוזלים לתוך קערת העץ שהוגשה לו עם האוכל, נעזר באור עששית כדי לראות בחדר החשוך בעוד האחרים התעסקו בנשקיהם, מנקים אותם ובודקים את כשירותם.
חמש שעות עברו ובאותה הקערה עמדה אבן בצקית ואפורה, בגודל של כשני אגרופים ועוד לא קשיחה לחלוטין “עוד בערך חצי שעה היא אמורה להיות קשיחה כמו אבן, אם היא לא תחכה עוד חצי שעה ואז תצאו ביחד. תרחיקו את זה מאש.” הוא שם דגש גדול על המשפט האחרון ופנה אל מייקל.
“זזים.” הוא קבע ועבר להתעסק בנשקו, לוקח אותו על גבו ביחד עם אותו התיק שלקח בפעם שעברה.
חצי שעה היה הרבה זמן במונחים שלהם, הם התרגלו לעמוד במטרות מגוחכות בזמנים מגוחכים אף יותר, אבל הזמן הרב שסופק להם בהחלט עוזר להם להפיג קצת מתח. מה גם שליוג’י אין את הסמכות להעניש אף אחד מחבריו, או שאולי הוא שולל מעצמו סמכות זו.

פעם נוספת מייקל ויוג’י היו עמוק בין העצים, מתמקמים בנוחות ומתכסים באותה השמיכה הירוקה שוב. דרך המשקף ודרך הכוונת הנערים הסתכלו על חבריהם, על ארינה ומייקל שיצאו מהפונדק ונעלמו מפעם לפעם דרך הקהל ומאחורי הבתים בעוד הם עושים את דרכם אל הרובע הצבאי, שלעומת השם לקח כשליש שלם, מגודר בגדר מתכת גבוהה בעלת קצוות הדומות לחנית חדה ומשוייפת “אתה בטוח שאתה מסוגל לעשות את זה?” שאלה ארינה את ניק שאפילו טיפה נעלב מהשאלה “מה את חושבת שאימנו אותי לעשות כל השנים האלה?” הוא השיב לה בשאלה והיא חייכה “בהצלחה.” חתמה את שיחתם והשניים התפצלו.
תמיד לפני משימות שכאלה הלב פועם בצורה שונה, התרגשות מהולה בפחד שהגוף מנסה להשתיק, וניק נראה כאילו הוא היה האלוף בלעשות דברים כאלה, נשימות יציבות שעה שהוא ניצל את החשכה היורדת כדי להיכנס דרך אחת הסמטאות הבודדות. בעוד נצמד אל הקירות ונעלם מעיניהם של חבריו ,בעיקר מעייני שומרים וחיילים צעדיו השקטים וזינוקיו המהירים ממקום למקום, כמו ילד שחייב את עצמו לגעת רק בצל. הנער שעבר בין הרחובות בריצה שפופה חיפש את יוג’י בהרים, הבזקי אור קצרים ומהירים מאחת הגבעות הסבוכות, כך מפקדו סימן לו את מיקומו אותו שינן ניק בראשו.
הוא המשיך בדרכו הארוכה אל המחסן המיועד, עשוי האבן הקרה ובעל הגג האדום, שם המתנקש השחום הפיל “בטעות” את אותה האבן המזויפת והקשיחה בצידו הימני של המחסן וממשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה, כאילו היא אדם שאיבד את דרכו. לפחות עד שהתרחק מספיק מהאזור ואז, נעלם בין הסמטאות והגגות, אך לא נעלם לגמרי…
רעשי צעדים כבדים נשמעו, רשרושי השריון והנשקים התקרבו. נשמע כאילו מספר חיילים רצים לכיוונו לאחר שרעש חזק של נפילה נשמע מהסמטה בה היה, ובאותו הרגע יוג’י הניח את האצבע על ההדק כמעט ובמידי, מלטף את הדק הברזל הקר כצלף שמחזיק בו. מייקל גם הוא קפץ במקומו, נדרך ומחכה לשמוע את יוג’י מותיר לו לרוץ במהירות לכיוונו של ניק “ראיתי אותו רץ שם!” אחת החיילים צעק, קולו הדהד בין קירות אבן הקרות וניק מיד התחיל לרוץ. מרגיש כיצד אותם החיילים רודפים אחר זנבו כאשר צלב הכוונת רודף אחריהם. ניק הרגיש כיצד אותם האנשים מתקרבים אליו והתכונן אל הגרוע, הוא נצמד לאחת הקירות, מתחבא בין הפחים והזבל בסמטה כשבידיו לא סכין ולא פגיון, עירומות לגמר. כמעט ונתפס כאשר שלושה גברים חמושים בחניתות רצו לאחר הקול שעשה “הפרחח ההוא שם!” הם צעקו לכיוונו, אך חלפו על פי הנער המתחבא, קול הריצה גבר על קול ליבו הפועם במהירות. אך צעדיו של ילד קטן שנשמעו לפתע גרמו לאנחת רווחה חסרת צליל אשר יצא מפיו.
לבוש בגדים קרועים ובידיו פת לחם שגנב הילד מעד, נופל על הארץ בקול חבטה המצלצל בראשו שלו ובראשו של ניק, הידיעה שהפסיק לרוץ מובילה לקבלה של העתיד הקרוב. ניק הפנה את גבו לאותו הילד התפוס שהוצמד לרצפה, מגניב מבט רחום לאותו הילד שלא הבחין, מתחיל לרוץ בחזרה, במהירות אל הגדר.
כסיכת החתול הצמודה על מדיו, ניק התהלך, רץ וקיפץ בשקט מופתי. אוחז במוטות הגזר ומרים את גופו מעלה בתנועה חדה ומניח את רגלו בין אותן החניתות. וכך קפץ מעל הגדר כאשר הוא נוחת בשקט על בהונות רגליו ובורח לתוך הסמטאות בחיפוש אחר חברתו, שהייתה בקרבת מקום. ראשית הוא הגיע אל הנקודה שממנה יצא ונעצר במקומו, בעומק הסמטה ובלב החשכה. ליבו המשיך לפעום בחוזקה כאילו עמד לצאת ממקומו בעוד ארינה ניגשה אליו רעש הדפיקות מחזהו גבר על הרעש ששמע מהסביבה.
היא לא אמרה מילה, מבינה ממצבו את מה שקרה “בוא נחזור.” היא קבעה “יוג’י יטפל בשאר.” הנער החיוור עקב אחריה בעוד הוא מרגיע את נשימותיו, עוקב אחרי צעדיה השקטים והמהירים של ארינה.

דרך הכוונת רואים הכל חשב יוג’י, שראה בדיוק רב את מצבו של ניק ושל הילד, מייקל ראה את אותם הדברים ועקב בזהירות אחר צעדיו ודרכו של חברו עד שהגיעו לחוף מבטחים “קדימה, חוזרים.” קבע יוג’י למייקל ומיד אסף את דבריו, ממהר להתקפל וללכת מיד בחזרה אל בית הפונדק. מייקל בעצמו לא אמר מילה מלבד “כן.” כאשר הסכים לפקודתו של המפקד הצעיר, עוקב אחריו כפי שעשה תמיד, בשקט.

“לא הייתם אמורים לפוצץ את המחסן עכשיו?” שאלה ארינה בפליאה כאשר ראתה את יוג’י ומייקל נכנסים לתוך החדר לפתע, מופעת גם היא מהעבודה שהם חזרו כה מהר.
“אם הייתי עושה את זה זה היה הורס לנו את המשך המשימה. מחר במהלך ההתנקשות אני אדאג לזה לפני שתסיימו.”
ניק נרגע ונראה כמו שהיה תמיד, הצבע הכהה חזר לפניו והוא נשם ביציבות, הוא שכב על גבו במיטתו, בידו אותה סיכת החתול שקיבל בה התרכז “שמח לראות שאתה בסדר.” אמר אליו מייקל לאחר שחלץ נעליו “עבודה טובה.” הוא סיכם וניק הנהן, חסר מילים אך שמח. יוג’י לקח על עצמו לשנות את האווירה המתוחה שהייתה, מחליף את הנושא למה שמצפה להם מחר.
“כמו שאמרתי קודם.” הוא התחיל, לוקח פעם נוספת את תשומת. ניק סגר את ידו והחזיר את הסיכה לכיס, יושב על המיטה ומסתכל על הנער שמסביר.
“מחר אחרי שנתחיל את המבצע ניק יכנס ביחד עם ארינה לשטח האחוזה מעל הגדר. ניק, אתה תדאג להתנקשות וארינה תדאג לשומרים ולקחת את המסמכים. שניכם תצאו ביחד מאותו הגדר שם מייקל יחכה לכם. במקרה וצריך להיכנס, מייקל.” הוא פנה אל הנער “אתה תכנס בעצמך דרך השער הראשי, תטפל בשני השומרים שנמצאים שם ותפרוץ דרכם לעזור לארינה ולניק לצאת. אחרי שאתם משיגים את הדברים כולכם ביחד יוצאים לכיווני דרך הכניסה הראשית.” הוא חיכה מאט ונתן דגש אחרון.
ליבם של חבריו.
“נראה ולרוזן יש שומר ראש כלשהו, אדם שחום, חמוש בזוג חרבות. בלי שריון.” יוג’י אמר במהירות, מסכם את נראותו “תנסו להתחמק ממנו, אם הוא לא רואה אותכם תצאו משם מיד אחרי שתתנקשו ברוזן. במקרה והוא כן רואה אותכם תוציאו אותו החוצה ותלחמו בו ביחד, מייקל יבוא לעזור.”
יוג’י סיים את ההסבר, מילותיו היו מדויקות, קרות ורציניות כתמיד בעוד שתיקתו סימנה שהם יכולים לשאול שאלות.
“ומה איתך?” שאל ניק, “מתי אתה נכנס לתמונה?”
-“בהנחה ולכם לא קורה כולם שתצאו אני אדאג לפוצץ את המחסן ההוא. אם כן קורה תהיו בטוחים שאני אהיה שם לחפות.”
“כן המפקד!” אמרו כמקהלה.
“אתם באמת צריכים להתחיל לקרוא לי בשם שלי.” הציעה יוג’י, לא רק שתפקידו בהחלט העיק על ליבו, אסור לאחרים לדעת שהוא המפקד.

גיבורים של ממלכה קורסת- פרק 5
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך