ד2224/3

psylentan 11/01/2019 236 צפיות 2 תגובות

הסיטואציה הזו וודאי מוכרת לרבים. הכל סביב פורח ואביבי, השמש זורחת והשמיים הנקיים מתבוננים עליך בעודך פוסע בשדה של חמניות או ורדים.

זה יכול להיות גם חוף ים או יער עבות. העניין בכלל לא בתפאורה אלא בעובדה שזהו שיא החלום וממש לא בא לך להתעורר אבל זה בדיוק הרגע בו נשמעת החבטה או הפיצוץ ולמרות שמקור הרעש לא ידוע ברור שהוא אמיתי לחלוטין.

ואז כהוכחה לקיומו של מקור אמיתי, החלום עצמו מתפוצץ והמציאות הקרה של הלילה החורפי מושכת אותך בקרסוליים, רק בשביל הגילוי שמשהו מהמדף נפל וצליל הנפילה הפר את רטט גלי הדלתא של חלומך.

במקרה שלה זה היה דומה כי גם היא חלמה, אבל שונה כי לא היו שום שדות ירוקים או סוואנות זהובות ושטופת שמש בחלומה, היא פשוט שהתה בחושך החם. כל המצב הזכיר את אותו כיסוי הַחְשָׁכָה שנפרס על כלובי התוכים בכדי לעזור להם להירדם.

לא היה ברור כמה זמן הכיסוי היה מונח על כלוב המציאות שלה אבל ברגע בו הרעם הרחוק התגנב והחל לפלוש פנימה הכיסוי הוסר והיא התעוררה.

היה מוקדם וקרני השמש שכבר התחילו להפציע אי שם למעלה לא הצליחו לחדור את שכבת העננים שנשפכו מעל ירושלים כמו קצף אפור.

רחבת הכותל הייתה מלאה עד אפס מקום. המתפללים עמדו בצפיפות ונעו מצד לצד בקצב אחיד. המחזה הזכיר חורשת עצים, שהתנדנדו לצדדים לקולות התפילה, בעודם מנסים לנער מעלהם שכבה לבנה של שלג טליתות.

הפתקים מילאו כל מרווח וחריץ, שנותרו פנוים משיחי השרביטן והצלף הקוצני.

“אם הכל אטום”, היא חשבה לעצמה, “אז גם הרוח לא תביא איתה את הקור החורפי פנימה”. הפתקים נדחסו אל החריצים בקפדנות יתרה כך שהמלל שהגיע מבחוץ נבלע, אבל המנגינה הזכירה את תפילת שחרית והיה ניתן להניח שזו אכן היא.

מבפנים קולות המתפללים נשמעו כמו זמזום מונוטוני נעים שעזר לה להתרכז בקריאת הפתקים.

הפתק הזה נתחב מתחת לצלע הבסיס עליו היא שכבה.

הבקשה נכתבה בטוש סגול על נייר ורוד דק וריחני, מהסוג בו משתמשות ילדות שאוהבות ורוד ולבבות.

“אלוהים יקר.
אני מבקשת שתמשיך ליות טוב אלי
שתאסה כך שיהיה כבר קיץ
אני רוצה שיהיה לי מלא חברות ושהילד
החדש ישחק גם איתי”

מתחת לבקשה שורבט לב.

זה לא היה הקול התמים והגבוה של גילי, שכתבה את הפתק וגם חשבה על הבקשה שלה במשך שעות ארוכות, אלא הכותל עצמו שנתן למילים מהנייר להדהד לכל אורכו בגל בלתי נראה.

כל לבנה ולבנה חזרו על מילות הבקשה של גילי בקולה שלה, אבל אף אחד לא שמע. זו הייתה שפה מיוחדת שלא ניתן לשמוע.

אלפים, מתפללים ועוברי אורח, חוו במקום הזה מגוון רב של רגשות. חלקם האמינו ששערי שמיים קרובים יותר, אחרים פשוט אפשרו לעצמם לנסות. יכול להיות שזו הייתה קדושת המקום שדחקה או אולי צלילות היין של אוויר ההרים, משירה של נעמי שמר, שגרמה לאלפים רבים להטמין בין אבני הכותל את משאלות ליבם שעד עתה שמרו בסוד. הכותל הקשיב. הקשיב והדהד את מה שהיה על ליבם.

“היא רק בכיתה א. לא פלא שהיא כתבה עם שגיאות”, נשמע קולה החלוד של 2501/ב2 ששכבה מעל.

“כן. יש לה עוד הרבה מה ללמוד, אבל את הבקשות שלה היא כבר כותבת מכל הלב”, ענתה לה 2224/ד3 בטון שמרמז על נקודה שמנה בסוף המשפט, ואת סיום השיחה עצמה.

היא ענתה בקרירות לא כי לא אהבה את חברתה שבמשך אלפי שנים שימשה לה בסיס נח ויציב, אלא כי הסקרנות לגלות מה מסתתר בפתק הצהוב ששכב ליד גאתה בה.

הבקשה נכתבה על דף שורות צהוב שספג לחות וסביר להניח שהאדם הממוצע היה נוכל כישלון חרוץ אילו היה מנסה לפענח את הכתוב על עיסת הנייר. אבל 2224/ד3, ידעה בדיוק מה כוונת הכותב.

לאבני הכותל לא היה צורך בידיים או אצבעות לפתיחת הפתקים והן לא היו זקוקות לעיניים שיכולות לקרוא את הכתוב. הן פשוט שמעו את תוכן הבקשות כאילו הכותב עצמו מדבר איתן:

“אלוהים
אני לא יודע אם אתה יכול לקרוא את בקשתי
או אם אתה קיים אבל הזמנים קשים ואני מבקש
פרנסה. לא מבקש הרבה. 12,000 בחודש, נטו.
זה לא הרבה זה כל מה שאני צריך. במקומות
בהם האחריות חלה עלי אני עושה מעל ומעבר.
אני אחראי מאוד ויכול להיות שמגיע לי אפילו יותר
אני מבקש רק את מה שילדי באמת צריכים.
אני סהכ רוצה להיות מסוגל להסתכל להם בעיניים
בלי הסתרות ובלי המצאות. אז אם אתה קיים אנא
אלוהים הושיעה נא אנא אלוהים הצליח נא.”

היא הדהדה את המשפט וכל אבני הכותל חזרו אחריה בקול גברי צרוד.

2225/ד4 שכנתה מימין, הדהדה את המשאלה ואמרה, “מאמינים וחילונים.. כולם קוראים בתהילים”.

“למה תהילים?” ביררה 2224/ד3.

“גדעון הזה שביקש פרנסה, סיים בציטוט מפרק קי”ח פסוק כה”, המשיכה 2225/ד4.

“וזה מה שיביא לו את הפרנסה?” שאלה 2501/ב2 בעוקצניות.

“אין לדעת…” אמרה 2225/ד4 באיטיות תוך כדי שהיא מנסחת את ההמשך, “זה בטח יתן לו תקווה…”.

2224/ד3 חשבה קצת ושאלה, “הרגשתן את זה? הוא ממש אוהב את הילדים שלו!”, אילו היו לה עיניים זה היה הרגע בו הייתה עוצמת אותן בשביל לראות איך ילדיו של גדעון רצים אליו בזרועות פתוחות, אבל לא היו לה והיא המשיכה, “כשהדהדתי את המשאלה שלו, חשתי באותה ההתרגשות ובפרפרים שמרגיש גדעון בבטן ובגוף בכל פעם שהוא חוזר לארבעת ילדיו בערב”.

2501/ב2 תכננה להוסיף משהו עוקצני, אבל משאלה שהגיעה כגל נוסף של הדהודים קטעה אותה. קודם הגיעו הקולות המרוחקים, שהדהדו דרך לבני הכותל. תוכן הבקשה נהיה ברור יותר ואליו הצטרף גם הֶדֶף המשאלה. הוא כיסה כל אבן בכותל כמו אותו גל חמימות שעובר בגופם של בני נוער שמגלים שהם מאוהבים בפעם הראשונה.

“בבקשה אלוהים תגרום להורים שלי לקבל את המצב!
אתה בטח כבר יודע שהוא לא משלנו
אני אפילו לא יודעת אם זה בסדר שאני
מבקשת דבר כזה אבל בבקשה
בבקשה בבקשה אני אוהבת אותו
הוא מושלם אני רוצה להיות איתו תמיד
ושיהיה רק שלי ואני אהיה רק שלו.”

היה משהו מאוד תמים וחם במשאלה הזו אבל גם משהו מאוד עוצמתי. לפני שסיימה להדהד את המשאלה של הנערה המאוהבת, זכתה 2224/ד3 להצצה אל חייה.

…היא הורידה את התריס ונעלה את הדלת. למרות שהאפלה הסתירה את השתקפויות במראה, היא עדיין חשה איך האיפור הכהה שהתערבב עם הדמעות זרם כמו נחלים קטנים שהתפתלו מעיניה. לפני מספר רגעים היא הבינה שהיא מאוהבת קשות. כבר היו לה התאהבויות בעבר אבל לא כאלו. “מטומטמת! מטומטמת! מטומטמת!”, צעקה ומשכה לעצמה בשיער. היה ברור שהסיכויים שהסביבה הקרובה, ובעיקר אבא שלה, יתמכו בבחירה שלה שאפו לאפס. גם לא עלה בדעתה לספר על זה לחברות או לאחותה הגדולה, על אחת כמה וכמה לא לאמא שלה.

באותו בוקר, ליד המכולת, היא פגשה בו שוב. הוא בדיוק פרק משטח עם מארזי שתייה מהמשאית, וכשראה אותה יוצאת מהמכולת עם השקיות, חייך ואמר:

“היי יפיופה. מה את עושה היום בערב?”.
“אתה לא נורמלי” לחשה ואז המשיכה במבט זועף
“רוצה שאבא שלי יהרוג קודם אותי ואחר כך אותך או הפוך? אתה יודע שאסור שיראו אותנו ביחד”.

היא עדיין זכרה איך הוא קרץ, אחר כך הינהן בראשו והמשיך ללוות אותה במבטו בשקט בעודה מתרחקת במהירות מהמקום. בעיניים שלו הייתה תקווה וקצת עצב. ליבה התמלא בתשוקה ורצון לדבוק בו אבל תחושת ההחמצה גרמה לנפש עצמה להתכווץ לגודל של גרגיר חול. ההרגשה הייתה שהיא אותו גרגיר אחרון בחלקו העליון של שעון החול. בלית ברירה היא פסעה לתוך המחשבה הקודרת שלאהבה שלה אין סיכוי. שעה ארוכה היא פשוט שכבה בחושך וחשבה….

חוויית ההתאהבות של הנערה, הייתה כל כך עוצמתית ש2224/ד3 אפילו שכחה לרגע שהיא נמצאת בכותל וכמעט האמינה שהיא עצמה מאוהבת בבחור המתולתל וסובלת מכל תופעות הלוואי הנלוות. למזלה אבני גיר מֵלֶכֵּה, סוג הגיר ממנו יצרו אבני כותל בתקופה של הורדוס, לא היו בנויות להכיל רגשות אנושיים לאורך זמן, ולכן היא חזרה לעצמה דיי מהר.

רק עכשיו היא שמה לב, שמבעד לפתח בקצף העננים האפור, בקעו קרני השמש. אחדות מהן כבר חיממו את הצלע החיצונית שלה. 2224/ד3 שהדהדה וחוותה לא מעט משאלות היום, לא שמה לב איך צלילי התפילה, שכבר כמעט הגיעה לסיומה, הרעמים וטפטופי הגשם השקטים החלו להתפוגג ואז גם כיסוי ההַחְשָׁכָה נפרס והיא שוב חזרה אל החושך החמים.

סוף דבר
יש טענות שקירות סופגים את המתרחש
יש אבנים שיכולות לספר סיפור. כך אומרים.

יש הרבה אבנים מיוחדות בעולם אבל אף אחת, לפחות לא מאלו שיצא לך להכיר באופן אישי, לא ידעה לחשוב או לדבר.

אבל גם לא הסלע ממנו הוציא משה מים או אבן השתייה עליה עמד ארון הברית בימי בית ראשון והקטורת בימי ביתי שני, גם לא אבן הפילוסופים שהפכה כל דבר לזהב או האורים והטומים ואפילו לא הסֶסְיוֹ-סֶקי לא דיברו. כך אומרים.

לעומתן 2224/ד3, אבן הכותל וחברותיה מהנדבך ההורדיאני היו כאלו. אבנים חושבות. אבנים שזכרו את כל אלפי הידיים שנגעו בהן וגם את אלפי הפתקים שנתחבו לחריצים ולפתחים בינהן.

האבנים חיו, חשבו ודיברו, על פי הנחיות הכותב שהפיח בהם רוח חיים. זה קרה, אבל רק על הנייר, בדיוק כמו הפתקים שמטמינים בכותל.

———- כל הזכויות שמורות לקיריל קיבירב————–

ד2224/3
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (2)

מדהים. פשוט אין לי מילים.

12/01/2019 12:33

    היה מאוד מהנה לכתוב את זה.
    תודה 🙂

    12/01/2019 14:28
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך