האנטומיה של הצדק – פרק שני

Matilda 29/06/2020 67 צפיות אין תגובות

הסיפור שלי מתחיל עם תום. האמת? אני מסמיקה רק מלכתוב את השם שלו. זה הגיוני?…
תום הגיע ל’יד לאישה’ בלי שממש ידעתי על כך. בוקר אחד לודה ביקשה שנתכנס במשרדה. ישבנו במשרד, שלושתנו, כל אחת וכוס הקפה שלה, ולודה החלה להסביר-
“טוב בנות. היום יש משהו מיוחד. מגיע אלינו מתאבק חברתי.”
“אוללה.” נטע ליקקה את השפתיים.
“זהו. שחשוב לי שנגדיר כבר עכשיו גבולות.” לודה חייכה אל נטע. לודה תמיד מציבה גבולות בצורה כל כך נעימה וחייכנית. אני לא מבינה למה עובדים ב’עננה’ אומרים עליה שהיא מפחידה.
“בנות, הוא יהיה כאן כל השבוע. אני מבקשת להיעזר בו וכל מקרה בו הלקוחה שלנו יכולה להרוויח מהיאבקות חברתית, בבקשה להפעיל אותו. אין לכן מושג כמה תיקים בביטוח לאומי מטופלים בזכות היאבקות חברתית.”
“זה בתקווה שהוא טוב.” נטע אמרה וחייכה. לפעמים נראה לי שלנטע יש חיוך תמידי על הפנים. חיוך די ממזרי. “יש לו שרירים?” היא עשתה תנועת ניפוח שריר וצחקה.
“אני עוד לא יודעת. לא ראיתי אותו. אבל הבנתי שהוא יהיה טוב.”
“אוקי. אני אשתמש בו.” אמרתי.
“וגם אני אשתמש בו.” אמרה נטע.
“אה… נטושקה,” לודה גערה בה, “עכשיו נדבר על גבולות. הוא לא נכנס למשרדים שלכן. הוא יוכל לשבת בחדר הצוות ולשתות קפה, אבל האמת שהייתי מעדיפה שהוא יהיה פה כמה שפחות. כשהוא לא יתאבק הוא יכול לשרוץ כאן, ואני רוצה למנוע את ה… חיכוך הזה, בינו לביניכן.”
“למה? אנחנו ילדות גדולות.” אמרה נטע. האמת שהסכמתי איתה.
“נכון, אבל גם הוא ילד גדול, ואני לא יודעת עדיין מה הסיבה שבגללה הוא נהיה מתאבק חברתי. לכו תדעו. אנחנו לא רוצות איזה אנס סדרתי בתחתונים שיסתובב לנו כאן.”
אני לא יודעת מה אתם יודעים או לא יודעים על היאבקות חברתית. האמת שעד לאותו רגע גם אני לא ידעתי הרבה. המושג הזה, ‘היאבקות חברתית’, איכשהו היה תמיד מוכר לי, אבל אם הייתם שואלים אותי לפני הלימודים מה זה, לא הייתי יודעת להגיד. בלימודי עבודה סוציאלית נתנו לנו רקע קצר על התפקיד הזה, ואפילו לקחו אותנו לזירת היאבקות. אני זוכרת שכשנסענו לשם, הסטודנטיות (היינו בעיקר סטודנטיות), היו כל מיני צחקוקים על איזה חתיכים בטח נראה שם, אבל בפועל… ראינו שני גברים גדולים, שמנים, אני זוכרת ממש מפלי שומן, שעירים מאוד, וכל המראה הזה של זיעה ניגרת על הגוף יחד עם שיער גוף סמיך… לא ממש עשה לי את זה. לאף אחת מאתנו. הם נאבקו שם זה בזה על איזה חייל שתבע את משרד הביטחון, ומשני צדי הזירה עמדו האדונים שלהם – מצד אחד החייל, ומצד שני איזה עובד מקריח ממשרד הביטחון, כשתוך כדי המדריך שלנו הסביר לנו שהם שניהם אסירים, ושהומתק להם העונש תמורת שירות של כמה שנים בתפקיד הזה, שהם לא מקבלים שכר, ואחר כך עבר להסביר לנו על ההיאבקות החברתית ואיך היא שרדה מאז ימי האימפריה הרומית עד היום. אבל כל המחזה שהתרחש מאחורי המדריך היה די נוראי. הם צעקו, גנחו, התלפפו אחד בתוך השני והזיעה שלהם ממש ניגרה על הפרקט. חלק מהסטודנטיות יצאו מהזירה עוד לפני שהוא סיים את הדברים שלו. אני נשארתי עד הסוף כי כזו אני, אבל זו הייתה חוויה די דוחה ולא חשבתי שארצה מתישהו להיות מעורבת בכזה דבר. ועכשיו מגיע אלינו מתאבק חברתי. 
הבנתי מה שלודה אמרה – הוא כנראה אסיר שהומתק לו העונש, ואנחנו לא יודעות על מה הוא ישב. הוא יהיה חייב ללבוש את מדי ההיאבקות החברתית, שעברו כמה גלגולים מאז ימי רומא העתיקה, אבל בגדול זה מין תחתון, וזהו. לחשוב על גבר שעיר ושמן מסתובב כאן ככה… האמת שזו חוויה של פלישה. ככה חשבתי. לא מספיק שיש לנו את הערסים מ’עננה’ שמגיעים לבקר, עכשיו יהיה פה גם אחד כזה. הם בטח יתחברו זה לזה, המתאבק והערסים, ובסוף כולם ישרצו כאן כל היום.
“מי תהיה האדונית שלו?” שאלה נטע. בלעתי את הרוק. לא חשבתי על זה בכלל. המחשבה שאצטרך להוביל אותו לקרבות בזירה ולהיות נוכחת בגועל נפש הזה… 
לודה הסתכלה עלי. “תמי? את חושבת שאת יכולה? את נמצאת בקשר ישיר עם הלקוחות. הן גם ירצו להיות בזירה, וירצו דמות ידידותית שהן מכירות.”
“אממ.. בסדר.” עניתי בשקט. נטע צחקה. “בואי תתחילי ואם יהיה לך קשה אני אחליף אותך.” הנהנתי.
חזרנו לעיסוקינו. היו אצלי בבוקר שתי לקוחות, שתיהן נשים שהבעל מסרב לשלם להן מזונות. רשמתי לעצמי שאוכל להיעזר במתאבק החברתי. הנה כבר שני קרבות שאצטרך להיות נוכחת בהם… ואז הוא הגיע.
תחילה נכנסה למשרדים טניה, מנהלת הרכש של ‘עננה’. טניה היא לדעתי האישה היחידה שעובדת במשרדים הראשיים של ‘עננה’. קשה לי להבין איך היא עובדת שם עם כל הערסים. אבל נראה לי שהיא לא פראיירית. היא אישה דעתנית, עם מבט קשוח בעיניים, ותמיד לובשת חליפת עסקים. הפעם היא צעדה פנימה, נעלי העקב שלה משמיעות נקישות על הרצפה, ומאחוריה צעד מישהו. הייתי בטוחה שזה איציק, הערס הראשי מ’עננה’, כך שנתתי לטניה לחלוף על פני משרדי הפתוח ורק הנהנתי לה לשלום, שמחה שהיא לא נכנסת כי אז איציק ייכנס אחריה. אבל מי שהלך אחריה וחלף על משרדי לא היה איציק. זה היה… אין לי מלים לתאר מה זה היה. אני זוכרת ש’וואו’ הייתה המילה העיקרית שקיפצה לי בראש. פשוט קמתי מהכיסא ויצאתי מהמשרד, הולכת מאחוריו. נטע יצאה מהמשרד שלה וגם היא הצטרפה אלי, ושתינו הלכנו ככה אחריו, די מהופנטות, צריך לציין.
שרירים.
זאת המילה העיקרית. פשוט המון המון שרירים.
אף פעם לא ראיתי גבר שרירי כל כך. בטלוויזיה כן. אבל במציאות? כשלמדתי בתיכון היה תלמיד אחד שהיה שחקן כדורסל מצטיין, הוא היה החתיך של השכבה וכל הבנות היו הרוסות עליו. הוא היה גבוה וכשהוא שיחק על המגרש הוא היה מוריד את החולצה. היה לו גוף אתלטי מאוד. אבל המתאבק החברתי הזה… זה כבר משהו אחר. 
שרירים.
המון.
הוא היה חלק. נתחיל בזה. בניגוד לאותם גברים שמנים ושעירים שראיתי בזירה, בימי הלימודים שלי, המתאבק הזה היה חלק. כל כך חלק שאורות הניאון של המשרד השתקפו על שריריו. והיה לו שיער. הוא לא היה קירח. הייתה לו רעמה ארוכה של שיער שחור וחלק.
הגב שלו היה פשוט עיר שלמה של שרירים. שרירים שצומחים מתוך שרירים שצומחים מתוך שרירים. עם כל צעד שהוא עשה התגלו שרירים חדשים. לא ידעתי שיש כל כך הרבה שרירים בגב…
הכתפיים שלו היו רחבות כל כך, עד שהוא לא יכול היה לעבוד בדלתות המשרדים שלנו. כשטניה נכנסה למשרדה של לודה, והוא אחריה, הוא היה חייב להיכנס בפרופיל.
הזרועות שלו היו עבות כמו גזעים. כל זרוע יותר עבה ממני. והם היו מעוצבות, הזרועות שלו.
טוב, נשמע שאני מחפיצה אותו, ואני עו”סית, אני לא אמורה לעשות את זה, אבל… טוב נו. החזה שלו היה מדהים. רחב ונפוח, ממש עם נוכחות. שרירי החזה שלו נראו כמו שני אגוזי קוקוס ענקיים וקשים.
והבטן… אלוהים… כל קובייה מנצנצת באורות הניאון של המשרד.
הייתי מפסיקה כאן, אבל… הוא לבש תחתון של היאבקות חברתית. על הגברים השעירים בזירה התחתונים ישבו כמו חיתול. אבל עליו… הטוסיק שלו ממש בלט מבעד לתחתון, והוא היה חצוף, קשה ועגול. ואם אני אתייחס למה שהיה לו מקדימה אני כנראה אעבור על כמה חוקי מדינה אז עדיף שבשלב הזה אשתוק.
בקיצור, טניה נכנסה למשרדה של לודה, והר השרירים המעוצב נכנס אחריה, בפרופיל. “תחכה בחוץ.” טניה פקדה עליו, והוא חזר אחורנית ועמד שם, שעה שטניה סגרה את הדלת. נטע ואני עמדנו מאחוריו. החלפנו מבטים, שתינו נראינו זו לזו המומות, ואז פרצנו בצחוק. ההר סובב את ראשו לעברנו ושתינו צרחנו ורצנו חזרה למשרדים.

האנטומיה של הצדק – פרק שני
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך