טורפים

אני רצה, אני כבר לא מצליחה לזכור למה, אך אני יודעת שאני צריכה להמשיך לרוץ, שאסור לי לעצור אפילו לרגע אחד.
רגליי איימו להתמוטט תחתי כבר מספר קילומטרים וליבי צרח שיתפוצץ אם לא אעצור בקרוב, אך לא הייתי מוכנה לעצור עדיין לא.
הייתי הרבה יותר מידי קרובה לאזור שליטתם ולא יכולתי להראשות לעצמי להישאר פה לעוד זמן רב, ידעתי שככל שאשר פה זמן רב יותר כך יהיה להם סיכוי גדול יותר למצוא אותי.
אני מתכוונת לרוץ דרך השיח שלפניי ולנסות לחפש דרך נוחה לצאת מהאזור, אך לפתע גוף זר מופיע לפניי ובניסיוני לפנות הצידה בשביל לא לפגוע בו אני מחליקה ומוצאת את עצמי שוכבת על גבי.
"את לא תוכלי לברוח מאיתנו." קול אומר ולא עוברת יותר משנייה לפני שזוג עיניים כחולות מופיעות מעליי, אני רוצה לקום ולברוח, לנסות להילחם על חיי העלובים, אך אני לא יכולה לזוז, לעזאזל אני לא יכולה למצמץ אפילו.
"אסור לך לגעת בי." אני בקושי מצליחה להוציא את המילים מפי, הרגשתי כאילו כל הגוף שלי היה נגדי, לא הצלחתי לעשות דבר, אפילו לדבר לקח ממני יותר מידי כוח.
"הו, אבל אני לא נוגע בך." הוא אמר וצחק, שיניו הצחורות הופיעו בחיוך חד כתער, ואני הבנתי באותו רגע שלמרות שאני בהחלט מפחדת מהם, אני שונאת אותם הרבה יותר.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה למצוא משפש אשר יהיה לי מספיק כוח לספר, משהו שיגרום לו להפסיק, ולמרות שהייתי בטוחה כמעט לחלוטין ששום דבר שאני אגיד לא יגרום לו להפסיק, הייתי בהחלט מוכנה לנסות.
"זו בכל זאת הפרה של החוקים." המשפט היחיד הזה משאיר אותי מתנשפת, טנראה שהוא נהנה מזה, ידעתי שהם אכזריים כמו טורפים המשתעשעים בטרף חסר ישע, אך משום מה עדיין רציתי להאמין שאולי השמועות לא היו אמיתיות.
"אתה יודע שהיא צודקת." קול אחר אומר ולמרות שאני מנסה למצוא את מקורו, שדה ראיתי מוגבל מכדי שאוכל לעשות זאת.
"למי אכפת?" הדמות כחולת העיניים מעליי זזה מעט ברגע שהוא דיבר, ואז הבנתי שהוא בסך הכל נער, אולי מבוגר ממני, אך לא בהרבה.
לא הבנתי מה גורם למישהו צעיר כמוהו לעשות דבר כזה, מה גורם לבחור זהוב השיער הזה לצוד אנשים, אך מהר מאוד נזכרתי כי מראית עין יכולה להטעות, הוא עשוי להיות בין כמה מאות או אפילו אלפי שנים, איתם לעולם אי-אפשר לדעת.
"אני בטוח שלקורמן יהיה אכפת." הקול עונה לו בפעם השנייה, ואני מרגישה כיצד איברי מתחילים להפשיר מעט, אך אנ יבטוחה שאני מדמיינת עד שאני מגלה כי אני יכולה להזיז מעט את צווארי.
נראה שככל שהוא ממקד יותר תשומת לב בנער השני, כך הוא מאבד את אחיזתו בגופי, נראה שאם הוא יאבד עוד קצת מתשומת ליבו, יכול להיות לי סיכוי להיעלם.
"ומי יספר לו?" הדמות זהובת השיער שואלת בלעג. "אתה?" הוא מוסיף ומאבד את אחיזתו בי ברגע שהוא דוחף את הנער ובכך נותן לו את תשומת ליבו המלאה.
אני קמה על רגליי, למרות שהן לא יציבות במיוחד, אני מתחילה לזוז, יודעת שלא תהיה לי הזדמנות טובה יותר מאשר זו.
כאשר אני רצה, אני לא מביטה אפילו פעם אחת אחורה, יוד תשברגע שאעשה זאת אני אבודה.