יום בחייו של תיקן

psylentan 03/01/2019 275 צפיות 4 תגובות

זה היה עוד יום רגיל בביתו העצום.

השמש עוד לא שקעה לחלוטין
וקרני האור שבקעו מהחלון ועדיין פילחו
את אוויר החדר כבר החלו ללבוש
גוונים של כתום כהה.

הוא לא ממש הבין למה
צריך לבנות בית גדול כל כך.

בעיינו לבית גדול כזה לא הייתה
שום משמעות במיוחד לאור זה שחיו
התנקזו אל המטבח והדבר היחיד שהיה
בו קמצוץ של משמעות עבורו היה
למצוא אוכל ולהישאר בחיים.

הוא עצמו היה יליד הניקוז וגאווה
מזדקרת מילאה את חזהו בכל אותם
מקרים בהם היה נזכר בתקופה בה היה
יושב בתיק הביצים החום, החם והגדול
שהשאירה אמו מתחת לאמבטיה בחדר הרחצה.

הרבה דברים היו מזכירים לו את ילדותו
מתחת לאמבט.

זה היה יכול להיות ריח הלחות המחניק
שהיה מדגדג את מוחו או צלילי המים
שמתנקזים במרחקים אל צינור הביוב
הראשי ואפילו נֶשֶׁלים שפגש בפינות
נסתרות בבית. לא היה ברור לחלוטין,
האם אחיו השילו את שריונם הישן בחוסר
זהירות שכזה, או שמה היו אלו תיקנים אחרים
שחיו באיזור.

למרות שיה רק בן שנה הוא כבר היה מנוסה – תיקנים
חיים כשנתיים בממוצע – וזה הפך את בילי לאחד שכבר
עשה לפחות חצי מהדרך במחזור חייו של תיקן.

על האתגרים שבילי התמודד איתם היה אפשר לצלם סדרה
באורך של עשרה פרקים לאחד מערוצי הטבע המובילים. לפעמים הוא היה חולף בחשש על פני החתול שמנמנם בכורסה, ולעיתים היה נאלץ להעמיד פני מת במשך שעות בעודו שוכב על גבו ומחכה שהוא ישתכנע ויעזוב אותו לנפשו. למרות זאת היו אלו חיים נוחים אפילו בקנה מידה אנושי.

כמו כל תיקן בר דעת, את הארוחה הוא היה יוצא לחפש בשעות
הבוקר המוקדמות או בשעות הצהריים המאוחרות.

מוקדם בבוקר היה אפשר להגיע אל המטבח ולאכול את
השאריות והפירורים שנותרו מארוחת הערב בביטחון.
לפעמים הוא נאלץ לחטט בפח הזבל אבל היתרון העיקרי
של הבוקר היה הביטחון. לא היה צורך לאכול בחיפזון או
חשש וגם לא הייתה שום סיבה להסתתר. מוקדם בבוקר
אפילו החתול השמן עדיין ישן.

שעות אחר הצהריים היו מורכבות יותר. אומנם בילי היה
זריז ופיקח מאוד הוא אף פעם לא הרגיש בטוח לחלוטין
עד אשר אחרון האורות בבית היה נמוג ונותן מקום לחשכה.

בחושך דעתו הייתה מתיישבת עליו גם בגלל שזה היה סימן
שבני הבית כבר לא יוכלו להפתיע אותו וגם בזכות זה שעיניו
עבדו נהדר בחושך ואיפשרו לו להבדיל בין פירורי גבינה לפירורי
לחם אפילו בעלטה כבדה.

רגליו הקטנות ציקצקו על הפרקט
כשהוא עשה את דרכו אל המטבח. אם הייתם שואלים
את בילי על העדפותיו האישיות לריצוף או דעתו על הפרקט
עצמו, וודאי הייתם נתקלים בשתיקה שמלווה בתנועות מחושים
אופייניות.

הוא חלף במהירות על פני דלת עץ לבנה שהייתה פתוחה במקצת. קולות של נחירות שהזכירו משהו מכני נשמעו ממרכז החדר. היה אפשר לחשוב שמישהו מנסה להפעיל גנרטור פקפק ישן שמתאמץ בכדי להתניע ללא הצלחה עד שכוחותיו האחרונים היו עוזבים אותו בצלילי מלמול ופמפום של אוויר שהשתחרר דרך שסתום הויסות.

אור הירח חדר מבעד לוילון ויצר על הרצפה מופע לילי ססגוני.
בילי דרך במקום ובהה באורות במשך מספר רגעים ואז התעשת ופנה שמאלה.

הוא המשיך במסדרון החשוך והגיע אל המטבח.

זינוק. ניטור. עוד מאמץ קטן והוא כבר על השולחן.
היום המזל האיר לו פנים.

על השולחן חיכו לו פירורי סוכר, סנדוויץ’ שמישהו לא
סיים וקערה עם שלושה משולשי דוריטוס מתובלים.

בילי התקדם אל הסנדוויץ’ תוך כדי שהוא מעמיס את
הסוכר לפיו. ריח של אבוקדו וביצה קשה ובצל, אותם
לא סבל במידה שווה בכל נימי נשמתו, נידף מהלחם והוא
החליט לוותר עליו. למרות שכבר סיים ללעוס את הסוכר
ואכל לשובע, ואפילו קרקורי הבטן התחלפו בתחושה נעימה
של מלאות, הוא ניגש אל קערת הדוריטוס.

הוא קירב את פיו אל פיסת הדוריטוס המחוספסת וריח חזק של
תבלין מילא את כל כולו. היה זה ריחו העוצמתי של שום בשילוב של פפריקה שחוזקה במונוסודיום גלוטומט. התערבות הזו פוזרה על כל פיסה ופיסה, של עיסות התירס הצלויות, רגע לפני שהשקית הסגולה נאטמה ונשלחה למחלקת האריזה.

הריח היה כל-כך חזק ומשכר שבגבולות מרחב הראייה של בילי כבר החל להופיע ערפול קליל ומוכר. הוא כמעט התמסר אל הריח אבל תנועה מהירה של משהו גדול ושחור תפסה את תשומת ליבו.

בילי נדרך והביט סביב. המטבח היה חשוך ושקט.
אפילו שקט מדי. הוא בטח היה אומר את זה לעצמו
אילו היה ניכן בכישורי דיבור ובניית משפטים אבל לא היו לו כאלו ולכן הוא התקדם במהירות אל קצה השולחן והביט על מרצפות המטבח המרובעות. הוא שם לב למשהו בפינה בין המקרר וארונות המטבח, מרחוק היה נראה כמו אבק, שיער וחוט תפירה לבן שהתחברו בריקוד לכדי גוש אחד צבעוני ומלוכלך. הרוח הניעה אותו מצד לצד. הוא הסתובב והחל לחזור
לכיוון הקערה בו חיכה לו הקינוח הריחני אבל רק הספיק לשמוע את אותו צליל שריקה עמום ששומעים כשמשהו חותך את האוויר בזמן תנועה מהירה. ואז החשכה מילאה את הכל.

אילו היית במטבח באותו רגע ודאי היית שומע חבטה חזקה על השולחן אבל הדבר האחרון שבילי הצליח לחוש היה משהו כבד, פרוותי וחם שנוחת עליו מלמעלה. את צליל התנגשות טפריו של החתול עם משטח העץ עליו עמד לפני רגע, הוא כבר לא שמע. כבר לא היה בילי שהיה יכול לשמוע.

— כל הזכויות שמורות לקיריל קיבירב —

יום בחייו של תיקן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

בחיים לא חשבתי שאקרא סיפור כה קולח ועשיר על חיים של תיקן. כל הכבוד. כתוב יפה.

04/01/2019 00:23

    בחיים לא חשבתי שאכתוב אחד כזה 🙂

    04/01/2019 00:31

גם אני מעולם לא חשבתי שאקרא סיפור על תיקן.
זה קטע מאוד יצירתי. לקחת משהו קטן וחסר חשיבות – לקחת חרק שאף אחד לא סובל, יצרת לו רקע אישי שהעניק לו קצת “אנושיות” באיזשהו אופן ובנית ממנו סיפור.

08/02/2019 20:51

    כמה כיף לקרוא את התגובה שלך.
    תודה!

    הרבה פעמים הזוף יוצר רגשות מעורבים 🙂

    09/02/2019 10:59
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך