היי, אני אשמח אם תכתבו הצעות לשיפור.

יומנו של ערפד- לא קל להיות ערפד- תלמיד חנון בתיכון-3

25/05/2019 90 צפיות אין תגובות
היי, אני אשמח אם תכתבו הצעות לשיפור.

יום ראשון 30.12

אני לא בטוח איך להמשיך עם הכתיבה של… היומן הזה, אני יכול לכתוב ‘יומני היקר’ או ‘יומן יקר’ אבל זה יותר מידי קלישאתי- כאילו, כולם משתמשים בזה לא?
אני יכול לכתוב יומני ‘היה-קר’ אבל זו בדיחה ישנה מאוד וחוץ מזה באילת לא קר בכלל, אני יכול לכתות לחבר הדמיוני שלי, טדי, כמו אנה פרנק או שאני יכול להיות ערפד נורמלי ופשוט לכתוב את כל השיט שאני עובר כל יום, או, להתאבד… כן, אני אתאבד כי אני לא הולך לשבת ולדבר עם מחברת!

כאילו, לכתוב במחברת, הבנת למה התכוונתי.

אוקי, אין לי באמת מה לעשות אז אני כן אכתוב…
וחוץ מזה עלה לי עכשיו רעיון, אני פשוט אכתוב לבן אדם כלשהו- ‘בן אדם יקר’ או משהו בסגנון ואני יכול להסביר איך זה להיות ערפד- כאילו שאני מסביר את זה לבן האדם.

מה אני עושה עם החיים שלי???

בן אדם יקר, אז זה מה שקרה לי היום, תהנה:
כשאני ורון הלכנו ביחד לבית הספר והתלוננו על שעתיים ראשונות של מתמטיקה על הבוקר (“כי למי יש כוח”), אני שמתי לב שבן אדם עוקב אחרינו, בהתחלה חשבתי שזה עוד ערפד-תלמיד אבל אז הוא חייך וראיתי את הגשר בשיניים שלו- ערפדים נראים מושלם (זאת אומרת בלי פגמים, עדיין יכולים לצחוק עליך בבית ספר על איך שאתה נראה) השיניים שלנו לבנות, העור שלנו חלק, אנחנו לא גבוהים מידי ולא נמוכים מידי, לא רזים מידי ולא שמנים מידי, השיניים שלנו ישרות- אז מין הסתם לא יכול להיות לנו גשר בשיניים.
כשמתי לב לבן האדם קראתי מהר לרון (שהתקדם לפני) ואמרתי לו ללכת יותר מהר לבית הספר, אבל ברגע שהתחלנו ללכת מהר יותר כך גם בן האדם.

אני זוכר שהוא שאל “לאן אתם הולכים?” ואני זוכר שרון לחש לי “בספירה שלי רצים” והוא התחיל לספור, אבל בן האדם עצר אותו ואמר “קוראים לי עידו” הוא הוציא מחברת מהתיק שלו “אתם יכולים לספר לי עליכם? על מה שאתם? אני כותב לעיתון של בית הספר שלי. לאן אתם הולכים עכשיו?”
בן האדם- עידו- היה גבוה מאיתנו, הוא לבש ג’ינס שחור, טי שירט לבנה וז’קט עור שחור, היו לו משקפיים ועם הגשר בשיניים הוא נראה כמו שילוב של חבר כנופיה וילד חנון מהסרטים.
“זה לא עניינך, בן תמותה” רון ענה לו
“א-אתה יודע ע-עלינו? א-איך?” גמגמתי
“ברור שכן, אתם שקופים, אבל כמעט כולם חושבים שערפדים זה בסך הכל הגימיק של המועדון שלכם או משהו כזה, אבל אני לא, אני יודע שערפדים קיימים וזה מה שאני עושה פה, אני רוצה להבא הוכחה, להראות לכולם” הוא הסתכל לרון ולי בעיניים “תוכלו לעזור לי?”
“אין סיכוי, בן אדם! תסתלק מפה!” חשבתי שרון עוד רגע יתנפל עליו, אבל אני כבר התחלתי לחשוב על תכנית (יותר מידי סרטים לדעתי).
חייכתי אליו “בטח, תחכה לנו כאן, עד שנסיים ללמוד, באחת וחצי, בסדר?”
רון נראה מבועת “אתה רציני?” הוא לחש לי
“תשתוק, אני יודע מה אני עושה” אבל בפועל, לא ידעתי, אלתרתי.
“אוקי, אני אחכה לכם ממש פה, איפה שאני עומד עכשיו, אני לא זז לשום מקום” עידו עמד באמצע השביל שמוביל לבית הספר שלנו, ככה שזה לא היה רעיון טוב, הובלתי אותו לעץ הגדול, העץ שאני ורון הולכים אליו כשמציקים לנו או כשאנחנו רוצים להיות לבד.
“נתראה” עידו חייך ונראה בעננים, “ביי” אמרתי לו, ואני ורון נכנסו לבית הספר, בידיעה שמחכה לנו יום ארוך לפנינו.

בשיעור, כשגלית, המורה למתמטיקה אמרה לנו להתחלק לזוגות, רון ואני התחלנו לדבר:
“היית רציני?” רון התחיל “באמת תספר לו הכל? יעצרו אותך אם יגלו על זה!” הוא נשמע כל כך לחוץ שעוד רגע והייתי מתפוצץ מצחוק מול הפרצוף שלו.
“אל תדאג, יש לי תכנית” והפעם באמת הייתה לי: קודם כל, לראות מה הוא יודע ואז למחוק לו את הזיכרון, בלי לגלות לו כלום. זה יכול לעבוד, נראה לי, זה היה עובד בסרטים לא? אוקי, באותו רגע שסיפרתי לרון על “התכנית” קלטתי שביססתי אותה על דברים שראיתי בסרטים, מה לא בסדר איתי? הרי ידעתי מה יכול לקרות אם זה לא יצליח; מעצר, תיק במועצה, אולי אפילו מאסר! אני דפוק על כל הראש, מוח אצה.
נראה לי שירדתי על עצמי מספיק ליום אחד לא? נחזור לסיפור שלי?

אחרי בית ספר, ואחרי שהברזנו משיעור סיף, כדי לא לחטוף יותר מידי מכות- עכשיו, כשאני כותב שמתי לב שכל מה שהאחות יודעת לעשות זה לתת פלסטרים, להגיד לנו לנוח ולתת אישור מחלה, זה כזה:
אני: ירו בי ארבע פעמים
אחות: קח פלסטר
אני: אבל אני גוסס וירו בי ארבע פעמים
אחות: אז תיקח ארבעה פלסטרים ותנוח, מחר אל תבוא לבית ספר

למה אני לא יכול להישאר מרוכז?
טוב, אני אמשיך, אז ככה- אחרי שהברזנו יצאנו מבית הספר כדי להיפגש עם עידו. הוא סיפר לנו את מה שהוא יודע (מסתבר שהוא ידע לא מעט), בסוף מחקנו לו את הזיכרון, שאלנו אותו איפה הוא גר, הגענו למקום ואמא שלו פתחה לנו את הדלת. רון אמר לה שמצאנו את עידו מסתובב שיכור בחוץ (מסתבר שהוא עושה את זה הרבה, אבל הם לא שאלו שאלות), הם הודו לנו והלכנו- כל אחד לבית שלו.

שאר היום שלי היה די משעמם: הצקתי לג’נה, היא (כמובן) אמרה לאמא, אמא צעקה עלי קצת, הצקתי לג’נה שוב, הפעם היא בעטה בי אז אני הייתי זה שאמר לאמא והיא צעקה על ג’נה.
עכשיו, אחרי שסיימתי להוציא מהשיער את הנצנצים שג’נה שפכה עלי, אני כותב ומרגיש ממש מטופש כי ג’נה מסתכלת.
בן אדם, כמה דברים שאתה צריך לדעת על המשפחה שלי:
לאמא שלי קוראים רונית
אבא שלי נהרג בתאונת דרכים לפני ארבע שנים
ג’נה היא אחותי הקטנה, בת 15
אמא שלי עובדת בתור מורה בבית הספר היסודי- הכיתות אצלנו מחולקות לפי גילאים: 10-11,12-13,14-15,16-17,18 עד גיל 13 אתה נמצא בבית ספר יסודי, בחטיבת הביניים יש רק כיתה אחת,
14-15, גם בתיכון יש כיתה אחת,16-17, ו18 זה על תיכוני-מכינים אותך שם לחיים בקרב ערפדים מבוגרים, מסבירים לך על עבודות שאפשר לעבוד בהם עם ערפדים ועל עבודות של בני אדם, על נישואים בין ערפדים לבני אדם ומה אפשר לגלות להם.
ועכשיו נחזור למשפחה שלי:
אמא שלי ואמא של רון חברות טובות וככה רון ואני הכרנו, גם האבות
שלנו היו חברים טובים עד התאונה, שממנה אבא של רון יצא בחיים, אבל משותק מהמותניים ומטה, עכשיו הוא נמצא על כיסא גלגלים.

טוב נראה לי חפרתי, לילה טוב.

יומנו של ערפד- לא קל להיות ערפד- תלמיד חנון בתיכון-3
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך