liron100
בכדי להרגיע את הרוחות: זה לא הופך ונהיה גרוע יותר ממה שזה. אני לא אוהבת לכתוב על דברים כאלה, אבל זה היה נחוץ למספר דברים בעלילה.

נשמות עצמאיות | פרק 3- בלתי ניתן לעצירה

liron100 16/07/2017 407 צפיות 3 תגובות
בכדי להרגיע את הרוחות: זה לא הופך ונהיה גרוע יותר ממה שזה. אני לא אוהבת לכתוב על דברים כאלה, אבל זה היה נחוץ למספר דברים בעלילה.

אריאל הופתעה מתשובתו המהירה והחדה של אלף. לאחר שאישר את יכולתה לעבור דרך עצמים, הדבר היחידי שעוד היה לה ספק לגביו הייתה יכולתה לעבור דרך בני אדם. אבל, להפתעתה היה באפשרותה לעשות זאת. לפי אלף, נשמות יכולות לעבור דרך בני אדם חיים וגם דרך נשמות אחרות. אבל לפי מה ששמע מנשמות אחרות, הדבר לא היה כדאי מכיוון שהיה מלווה בתחושת בחילה, הקאות, רעידות לא רצוניות ולפעמים הזעה מופרזת.
לפעמים הרגיש לה כאילו אלף תוכנת להסביר לה דברים מסוימים, גם אם לא שאלה עליהם או חשבה עליהם כלל. למשל, בזמן שענה לה לגבי שאלתה על מעבר דרך בני אדם, הוא הוסיף ואמר שמכיוון שהיא הייתה קשורה לעולם החיים עד לא מזמן, היא מסוגלת לראות עדיין את החיים, הוא לא. כל מה שהוא רואה זה העולם בלבד, בניינים, מדרכות, חנויות ריקות וכבישים ריקים מתנועה. את בני האדם שאריאל ראתה שחולפים לידו הוא לא ראה כלל והיא החלה לשים לב כיצד לפעמים הוא אפילו עבר דרכם בלי שום בעיה או התחמקות כלשהי.
בחלק משיחתם- שכללה בעיקר את דבריו של אלף ושאלות קצרות של אריאל שנקטעו על ידו- היא הייתה עסוקה יותר בהתחמקות מבני אדם שעוד התהלכו ברחוב. לעתים היה עליה לבצע עיקוף סביב קבוצת אנשים ועקב כך לא שמעה את כל דבריו של אלף. היה נדמה לה שברגע שאלף קיבל את אישורו להסביר לה על עולם המוות שנכנסה אליו, הוא היה בלתי ניתן לעצירה.
הוא סיפר לה על החיים המשעממים בעולם המוות שנגרמו בעיקר מחוסר תכליתן של הנשמות. כל נשמה יכלה להתהלך בחופשיות ולעבור דרך עצמים. דבר נוסף שאריאל לא ציפתה לו זה שנשמות לא צריכות לאכול או לשתות. נשמות באות לעולם המוות רק עם המעטפת החיצונית, כאשר הן מתגלגלות שוב פעם לחיים כל מה שבתוכם נבנה מחדש. מה שאומר שאין להן איברים שיעכלו את המזון או גוף שצריך אנרגיה מסוימת. בנוסף, נשמה בכל מקרה לא תצליח לאחז במזון. אריאל תהתה אם היא תתגעגע אי פעם לטעמו של סושי, או פסטה, או כל מאכל אחר שאהבה.
הדבר שהכי הטריד אותה הייתה העובדה שאלף טען כי נשמות שבאות לעולם המוות אינן זוכרות דבר מעברן בעולם החיים. במצב של אריאל זה היה אחרת, היא הצליחה לזכור. היא זכרה כיצד הוריה נראים, היא זכרה את בית הספר בו למדה ואת חברותיה וגם את בן זוגה. היא זכרה הרבה יותר מזה, הרבה יותר משתוכל למנות בעצמה. אבל אלף אמר את זה בכל כך הרבה ביטחון שהיא לא הייתה רוצה לגלות מה יקרה אם תגיד לו אחרת. היה בה מן חשש שאם תגלה, דברים רעים יקרו. ומה אם היא יוצאת דופן? מה אם היא מיוחדת? או חריגה? היא העדיפה לשמור על זה בסוד לעת עתה, היא לא הרגישה בטוחה לספר את העובדה שהיא זוכרת הכל מחייה.
עקצוץ קצר בעורפה גרם לה להיעצר לרגע ולהעביר את ידה על מקום העקצוץ. אלף הבחין בעצירתה.
“הכל בסדר אריאל?” היא הצליחה לראות מזווית עינה שהוא מנסה להביט אל עורפה.
“כן,” היא סובבה את ראשה ושפשפה את עורפה פעם אחרונה, הכאב שגרם לו העקצוץ נרגע. “סתם הייתי צריכה לחשוב לרגע.” ואז היא נזכרה שאלף הוא קורא מחשבות, ומה אם קרא אותה בזמן שחשבה על הדבר שרצתה להסתיר ממנו?
“קראת את המחשבות שלי?” היא שאלה. היא הייתה מודעת לסיכון שהיה בשאלה כזו ממוקדת, אבל היא רצתה להיות בטוחה.
“בחמש דקות האחרונות הייתי עסוק בלדבר ולהסביר לך על עולם המוות. קשה לעשות את שני הדברים בו זמנית. אבל לשאלתך, לא. לא קראתי את מחשבותייך.” הוא ענה והקלה לא מוסברת נחתה על אריאל.
“פעם הבאה שתקרא את המחשבות שלי תוכל להזהיר אותי לפניי?” היא שאלה.
“כבר אמרתי לך, איני שולט על זה. בכל שנייה אני יכול לקרוא את מחשבותייך, בעיקר כאשר איני מדבר.” אישה גבוהה ושחורת שיער עברה דרכו, אריאל הביטה בה עד שהלכה.
“קרה משהו?” הוא הבין זאת בטח מהבעת פניה המבולבלות.
“לא. פשוט, אישה עברה דרכך כרגע. עדיין קשה לי לקלוט שאתה לא יכול לראות את כל אנשים האלו.” דממה שררה ביניהם. אריאל החלה להרגיש כי פגעה בו ואם הוא לא היה מדבר עכשיו, השתיקה הייתה הופכת למביכה עוד יותר משהייתה.
“מה היית רוצה להיות בגלגול הבא שלך?” שאל.
“מ-מה?” היא לא הייתה מוכנה לשינוי נושא שיחה כל כך פתאומי ולקח לה זמן לקלוט את שאלתו.
“אמרתי שלאחר שתקשיבי לי, אחזיר אותך לחיים. אבל לפני שתחזרי לחיים את תצטרכי להגיד לי מהם דרישותייך, כדי שאוכל להתאים לך את הגלגול הבא שלך בעולם החיים. אז היית רוצה להתגלגל כאדם או כחיה?” התשובה נראתה לה ברורה.
“אדם”.
“זכר או נקבה?” אלף המשיך. אריאל הרהרה על השאלה הזאת כמה שניות. היא תמיד רצתה לדעת איך זה מרגיש להיות בן. בנים תמיד נראו לה יותר משוחררים וכפיים, שלא לדבר שממבטה כבת היה נדמה לה שגינוני הטיפוח של הבנים הם כאין וכאפס לעומת הטיפוח של המין הנשי. לפעמים נראה לה כי הבנות מגזימות וכי הבנים פחות מוטרדים מדברים שצצים פה ושם. אבל בכל זאת…היא לא הרגישה שהיא חיה מספיק בתור אישה. היא אפילו עדיין לא הגיעה לגיל בו הכינוי הפך מ’ נערה’ ל’ אישה’.
“נקבה.” היא ענתה. ואם לכל אחד יש הזדמנות לחיים חדשים, היא החליטה שבגלגול הבא הבא שלה היא תהיה זכר.
“מעולה. ושאלה אחרונה…היכן היית רוצה להיוולד? בישראל או בארץ אחרת? ואם בארץ אחרת, אז איזו?”
“אני אשאר בישראל.” היא בהחלט רצתה להישאר, היא לא חוותה מספיק מהארץ המדהימה הזאת.
“טוב ויפה!” הוא הושיט לה את ידו ובידו השנייה אחז בעט השחור שלו. היא הבינה מה כוונתו והושיטה לו את ידה השמאלית. הוא אחז בה וכתב על אמתה האחורית בשחור את האות א’ שייצגה אותו. “עכשיו את מקושרת אליי וכשהסימן יצרוב תדעי שאני בקרבת מקום בדרך להחזיר אותך לחיים.” הוא סובב את עטו בין אצבעותיו והתרחק ממנה כמה צעדים לאחור.
“ודבר אחרון לפני שאנחנו נפרדים לבינתיים,” הוא עצר את תנועת עטו. “אל תישארי בלילה בחוץ, מצאי לך מחסה. לביטחונך האישי.” ובהנעת ידו לשלום, בוהק לבן הופיע מאחוריו ובלע אותו יחד איתו. הוא נעלם כלא היה והשאיר את המקום בו עמד על המדרכה ריק. אריאל לא יכלה אלא רק להניח שהכול בסדר ושזהו דבר נורמלי אצל שלדים להיעלם כך בבוהק לבן. המון דברים מוזרים קרו לה, אז עוד אחד כבר הרגיש לה די כמו שגרה.

השמיים עטו אט אט את שמיכת החושך שהייתה זרועה באלפי כוכבים וירח מלא אחד. הרחובות היו כמעט וריקים מאדם. החנויות נסגרו והאורות בהם כבו. הרמזורים עדיין פעלו אך התנועה שכמעט ולא הייתה בכביש לא ממש הצדיקה את פעילותם.
אריאל זכרה את דבריו האחרונים של אלף אליה: “אל תישארי בלילה בחוץ, מצאי לך מחסה”. אבל לאן כבר תוכל ללכת? המחשבה הראשונה שלה הייתה ללכת לביתה, לראות את הוריה שעוד זכרה. להסתובב בחדרה ולהרגיש בבית. אבל במחשבה שנייה, היא לא ידעה אם זהו הדבר הנכון לעשות, בעיקר לא במצב הרגיש הזה. הוריה בטח שמעו על מותה של ביתם היחידה, ואם לא שמעו עכשיו, הידיעה תגיע אליהם בקרוב. היא גם עדיין הייתה במצב רגיש. אם כמה שלהסתובב שוב פעם בבית נדמה לה מהנה וטוב, היא לא חשבה שבאמת תצליח ליהנות מהביקור הזה. במקום ליהנות, היא תבכה. במקום לחייך ולשמוח, היא תרעד. והגעגועים יהיו חזקים מידי בכדי שתוכל עוד לעמוד על רגליה. הזיכרונות הקרובים אליה ביותר יהיו רחוקים מידי למגע והרגשה מציאותית. היא לא רצתה להיות במקום שבו היא תישבר, ולא היה לה קשה לראות כיצד זה יקרה במהירות.
במקום זה, היא החליטה לנשום ולהירגע, להתרגל לעולם החדש בקצב שלה. אבל לפני שתמצא לעצמה מחסה, היא הייתה חייבת לבדוק את אמיתות דבריו של אלף. היא רצתה לבדוק אם היא באמת יכולה לעבור דרך גופים. ואם תצליח, זו תהיה הוכחה שאלף דיבר אמת. היא עדיין התקשתה להאמין לכך שיש עולם שלם לאחר המוות, רק בספרים ובסרטים בדיוניים היא שמעה על כך. אלף רק דיבר ללא הפסקה, אך לא הראה לה דבר. אם תראה בעצמה את מה שסיפר לה, תאמין לו. האנשים ברחוב באמת לא ראו אותה, לא היה לה קשה להבחין. אבל הוכחה נוספת לא תזיק ורק תוכיח יותר את אמיתות הדברים.
לאחר כמה דקות הליכה, היא הגיעה חזרה לתחנת האוטובוס בה ירדה לראשונה וניסתה את מזלה. היא נעמדה מעבר לחלון השקוף ששימש כקיר ארוך לשלטים ומודעות ונשמה לרווחה. ידיה נקפצו לאגרופים מהלחץ. הלחץ מהידיעה שזהו המבחן הגורלי. אם תצליח לעבור דרך החלון, הרי שהיא בהחלט נשמה מתה, בעולם המתים. אם לא תצליח, המכה שתקבל במצחה תכאב נורא והיא תבין שהיא פשוט השתגעה מעל כל הראש.
היא התקדמה לאט לאט לעבר החלון בצעדים קטנים. היא פחדה והתכוננה לגרוע מכל. כשהרגע הגיע, היא עצמה את עיניה בחוזקה והמשיכה קדימה, מחכה לפגיעה. אך הפגיעה לא הגיעה וכשהמשיכה עוד כמה צעדים קדימה ופתחה את עיניה לרווחה, היא נדהמה לגלות שהיא עמדה בתוך התחנה. כלומר, היא עברה דרך החלון- מה שאומר שהכול אמיתי.
משהו התנגש בה והפיל אותה על הרצפה בחוזקה. היא ראתה אדם צעיר יחסית, בסביבות שנות העשרים לחייו, עומד מעליה וחיוך זדוני על שפתיו. שיערו החום התנופף ברוח והוא לבש חולצה כחולה עם הדפס צבעוני ומכנסי ג’ינס שחורים. נשמה, לא אדם. נשמה. תיקנה את עצמה. הרי אם אותו צעיר היה אדם בשר ודם, הוא לא היה רואה אותה ומתנגש בה. אם אותו אחד היה בן- אדם אמיתי, עיניו לא היו כל כך שחורות ואפלות. הצבע השחור כיסה את כל גלגל העין ואת הלובן שבהן. הדבר הפחיד את אריאל, למי יש עיניים שחורות לגמרי?
לפני שהספיקה לקום, אותו אדם התנפל עליה בבת אחת. הוא התיישב עליה עם כל כובד משקלו ורכן לעבר פניה. לשונו עברה על שפתיו ונראה כי הוא נהנה מהמצב. אריאל לא רצתה שזה יגיע לאן שהיא חשבה שזה יגיע. היא ניסתה לבעוט ולחבוט בידיה בגופו ובפניו אבל ידיה רק עברו דרכו והיא לא הצליחה להגיע אליו עם רגליה.
“מנסה לברוח, אה?” הקול שלו העביר בה צמרמורת. הוא ליטף את לחייה ונשק לשפתה. היא קפאה ברגע ששפתיו נגעו בשלה. היא לא הבינה כיצד נשמה אחרת יכולה לגעת בנשמה אחרת, אבל הוא הצליח. דמעות החלו לנזול במורד לחיה.
“אוי, אל תבכי חמודה, ” הוא העביר את אצבעותיו על לחיה וניגב את דמעותיה. היא רעדה ממגעו הקר. “אין לך סיבה לבכות.” ובמילים אלה הצמיד את ידיה לקרקע מעל ראשה. הוא אחז במפרקי ידיה כל כך חזק שהיא צעקה, והכאב והרעידות מנעו ממנה את האומץ להמשיך להיאבק. היא הפסיקה להילחם.

נשמות עצמאיות | פרק 3- בלתי ניתן לעצירה
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (3)

מה… מה? מה הולך פה? איזה עולם מגניב!
אני אוהבת את אלף. הוא חמוד.
בת כמה אריאל? לא לגמרי עקבתי אחרי זה… אני מנחשת סביבות 14-16 אבל לא בטוחה.
למה בדיוק הקטע הזה היה נחוץ? כדי להסביר כמה דברים על העולם? כדי למצוא סיבה טובה להפגיש אותה עם הנער ההוא שהיה בהתחלה (זו הסיבה שאני מקווה לה במיוחד)? שניהם? משהו אחר?
מחכה להמשך! אני לא מאמינה שקראתי את זה כשמחשבים עושים לי בחילה ><

18/07/2017 20:16

    תודה רבה!
    אריאל בערך בת 15, אבל לא ציינתי זאת עדיין כי זה לא משהו ממש חשוב. בפרולוג היא מתוארת כנערה, מכך שהיא לא מבוגרת מידי. אני כן אציין את זה בהמשך אבל…
    הקטע הזה היה נחוץ בגלל חלק מהמקרים שאת כתבת, וגם מעוד סיבות שפשוט עוזרות לי בהמשך והופכות דברים למעניינים יותר. וכן, חלק מהסיבות אכן קשורות לבן ( הנער מההתחלה) XP.
    ואני שמחה ממש שקראת למרות שמחשבים עושים לך בחילה, ושאהבת את העולם…^^

    18/07/2017 21:33

    מחשבים לרוב לא עושים לי בחילה. רק בזמן האחרון כי אני לא מרגישה טוב -,-
    המממ עוד סיבות… עכשיו יש לי על מה לחשוב ^^

    18/07/2017 22:29
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך