liron100
דבר אחד יש לי לומר לצופי האנימות מביניכם: Yato`s eyes. יותר מזה אני לא אגיד, תבינו מה שאתם רוצים מצמד המילים האלה XP ועכשיו נדבר על הפרק. בן בן בן בן! סוף סוף הגעת! אני יודעת שזה רגע שהרבה יחלו לו, והנה זה קרה. לי הייתה בעיה עם הסוף של הפרק ועם תחילת הפרק הבא, כל פעם העברתי את המשפט האחרון לפרק הבא והחזרתי כי לא הייתי בטוחה. אז בפרק הבא נראה איך יצא...

נשמות עצמאיות | פרק 4- כמו סם הרגעה

liron100 23/07/2017 504 צפיות 8 תגובות
דבר אחד יש לי לומר לצופי האנימות מביניכם: Yato`s eyes. יותר מזה אני לא אגיד, תבינו מה שאתם רוצים מצמד המילים האלה XP ועכשיו נדבר על הפרק. בן בן בן בן! סוף סוף הגעת! אני יודעת שזה רגע שהרבה יחלו לו, והנה זה קרה. לי הייתה בעיה עם הסוף של הפרק ועם תחילת הפרק הבא, כל פעם העברתי את המשפט האחרון לפרק הבא והחזרתי כי לא הייתי בטוחה. אז בפרק הבא נראה איך יצא...

הזמן עבר כנצח. היא לא אהבה את הנשיקות שלו, היא לא ידעה אפילו מה שמו. אבל עם כמה שהזמן עבר, היא הפכה להיות יותר מודעת למצב אליה היא נקלעה.
בחיוך פראי ועיניים שחורות הוא הביט בה כל פעם מחדש. כל שעשה היה לנשק אותה, והיא קיוותה שהדבר לא ימשיך לכיוונים אחרים שהחלו להתרוצץ במוחה. בגדיה עדיין היו עליה, הם הרגישו לה כמו חומת הגנה לבינתיים.
ידיה כאבו, לחייה נרטבו ושפתיה רעדו מפחד. הכבישים היו ריקים באותו הזמן והרחוב הפך לריק מאדם. היא ניסתה לנשום לרווחה ולהירגע, אבל לא הצליחה עקב משקל גופו של האדם שהתיישב מעליה. היא הרגישה כיצד לאט לאט ריאותיה נמחצות ומספקות לה פחות ופחות אוויר לנשימה. כל שרצתה היה לפחות לנשום לרווחה, לשחרר את ריאותיה ולהרגיע את רעידותיה. גופה לא נענה לפקודותיה ונותר דומם על המדרכה. מפרקי ידיה דאבו והיא חשה בליבה צורח בתוך בית החזה שלה.
האם לכך אלף התכוון כשאמר לה למצוא מחסה בלילות? וגם אם כן, לא עבר זמן רב מאז שעזב אותה, איך המצב כבר הגיע לכזה?
הלוואי שהזמן היה עוצר, התפללה. או שהוא היה מת.

לפעמים חלומות מתגשמים. או כך לפחות גרמו לה תמיד להאמין. עם הזמן, כשהתבגרה, היא החלה לפקפק בדבריהם של המבוגרים שחלומות אכן מתגשמים, או שקסמים אכן קיימים. בתור נערה, היא הביטה לאחור לילדה שהייתה בזלזול ובלעג. כיצד בעבר האמינה לכל השטויות האלה שהוריה היו מספרים לה בלילות? כיצד האמינה שיום אחד תגיע ליער הפיות הקסום, או שתפגוש בגמדים מתחת לסלעים? כיצד האמינה שכל חלומותיה ומשאלותיה אכן התגשמו? גם כעת, כאשר התפללה שאותו אחד שגורם לה לדמוע ללא מעצורים, לאותו אחד שמכאיב בידיה ופוגע בה, ימות. היא לא האמינה שזה באמת יקרה ושהוא ימות.

לרגע הוא קפא. עיניו השחורות התמקדו בנקודה מעל ראשה, פיו היה פעור במקצת וגופו לא זז. אריאל ניצלה את הרגע והצליחה להשתחרר מאחיזתו, שנייה לאחר מכן הוא התמוטט על גופה. עיניו עצומות וידיו רפויות. הוא התעלף וכלא את אריאל תחת משקל גופו. על אף רעידותיה היא ניסתה להרים אותו ממנה, לשחרר את ריאותיה ולסדר את נשימותיה.
צווחה פילחה את האוויר. צווחה צורמנית ולא אנושית. אריאל לא הייתה מסוגלת לשמוע אותה ולחצה על אוזניה בידיה. גם מבעד למחסום ידיה היא הצליחה לשמוע את הצווחה, אבל אוזניה לא איימו להיקרע ואותה צווחה הייתה מעומעמת יותר, כאילו עברה דרך קיר בטון.
בקול קרקוש חומר שביר על הרצפה הצווחה נקטעה והשקט הגיע. אריאל הורידה את ידיה מאוזניה וניסתה להרים את גופו של אותו אחד שהתמוטט עליה רגע לפני כן. לא היה לה אכפת מה גרם לו להתמוטט כך או מה הייתה הצווחה ששמעה. כל מה שהיה לה חשוב כעת, היה להשתחרר ממנו ולברוח למקום בטוח, כמו שאלף אמר לה.

אותו אדם אולי לא התקדם למקומות שאריאל חששה מהם אבל עדיין אדם זר נישק אותה. ולא רק פעם אחת, אלא הרבה פעמים. ההרגשה המוזרה של שפתיו, חיוכו הממזרי והכאב שהותיר לה בידיה לא ישכחו בקלות כזו. היא הרגישה באותו הרגע חסרת אונים, היא לא הצליחה להניע את גופה ולהתנגד לו. היא הרגישה חלשה. אבל היא לא רצתה את זה, היא לא רצתה להרגיש חלשה וחסרת אונים. היא רצתה להיות חזקה, לדעת להתמודד מול פחדים ולא לוותר. כעת, לאחר שהבינה שהיא לא מה שיחלה להיות, המציאות התנפצה מול עיניה ושברה אותה. היא חשפה את מי שהיא באמת, נערה חלשה.

יד מנחמת וחמימה הונחה על כתפה החשוף שלא היה מתחת לגופה המעולפת, והצמידה אותו ברכות ובעדינות למדרכה- מורה לה בזאת להפסיק להיאבק ולהירגע. אריאל הרפתה מאחיזתה בגופה. לידה ישב נער שנראה בגילה. שיערו השחור והפרוע התנפנף ברוח הלילית שהקצתה לו מראה מבולגן למדי, תווי פניו היו מדויקים להפליא ושפתיו הדקיקות לא הראו נימה של שמחה או של כל רגש אחר. והעיניים, הו, העיניים. אריאל יכלה להביט בהן שעות אם רק רצתה. צבען היה טורקיז- כחלחל בוהק. ואם היית מביט בהן לעומק, היית מרגיש כאילו אתה נסחף לתוכן ולתוך הרוגע שהן משדרות. זה היה כמו מן סוג של סם הרגעה בשביל אריאל. מבט אחד בהן היה מהפנט אותה. רעידותיה נחלשו וקצב נשימותיה חזר להיות סדיר יותר. האם הן קסומות? אריאל הרהרה בשאלתה, שתשובתה נראתה לה מאד ברורה.
אותו נער דחף את הגופה מעליה בקלות מופתית והיא הרגישה כיצד האוויר חוזר למלא את ריאותיה. היא פלטה אנחת הקלה ונותרה שכובה על המדרכה, בספק אם תצליח לקום עכשיו מבלי ליפול. גם הנער הזה, שכנראה היה נשמה אם ראה אותה, הצליח לגעת בה ובנשמה ששכבה עליה מקודם. הדבר סתר לגמרי את דברי אלף וזה בלבל אותה.
“אנחנו צריכים ללכת,” הנער סובב את ראשו ובחן את סביבתם, “מסוכן פה.”
“אנחנו?” היא פגשה רק כרגע את הנער הזה והוא כבר החשיב אותם כיחד, או כקבוצה, או כשותפים. אריאל לא אהבה את הנמהרות הזו, היא אפילו לא ידעה מה שמו.
“כן, אנחנו. מסוכן לך להיות כאן לבד בלי כלי נשק. אני אקח אותך למקום בטוח”. הוא הושיט לה את ידו ותמך בגבה כשקמה לישיבה. סחרחורת תקפה אותה.
“תוכל לפחות להגיד לי מה השם שלך לפני שאני אלך איתך מבלי להכיר אותך?”
“קוראים לי בן, וחוץ מזה את לא צריכה עוד לדעת יותר. אין לנו זמן להתעכב פה, אנחנו צריכים להיכנס למקום בטוח לפני שיהיה מאוחר מידי.” הוא ענה, “קדימה”.
הוא עזר לאריאל לקום על רגליה, ובאותו רגע, אם לא היה נשאר שם ותומך בה היא הייתה נופלת חזרה לרצפה. רגליה רעדו ולא נתנו לה ללכת בקו ישר ויציב, והסחרחורת ( שכעת חשבה שאולי הייתה בעצם כאב ראש) הקשו עליה בהליכה. מזלה שבן היה לצידה ותמך בה מאחור ובידה. היא הובלה אחריו ומסיבה מסוימת הרגישה שבן לא היה כמו אותו אחד שתקף אותה. בן היה אחר. היא הרשתה לעצמה להקשיב לו ולתת לו להוביל אותה. ובכל זאת…הוא הציל אותה, עזר לה והציע לה מקום מבטחים ללילה. בינתיים הוא נראה לה כמו נער שלא יעשה לה כל דבר רע.
שאלה אחת הציקה לה: “לאיש הזה היו עיניים שחורות, ואני מתכוונת לממש שחורות. מה זה היה?” היא פנתה אל בן בשקט.
“השתלטה עליו רוח רעה. הוא לא מת, הרגתי רק את הרוח.” הוא ענה.
“רוח רעה?” היא שאלה בחוסר הבנה, “אלף לא אמר לי על זה כלום”.
“שלדים לא יודעים כלום חוץ מהמידע הבסיסי שאיתו הם נבראו. הם נבראו לפני אלפי שנים ולכן המידע שהם יודעים על עולם המוות הוא קטן מאד ביחס למה שיש בעולם המוות. עם השנים העולם התפתח והשתנה והם לא הצליחו לקבל את השינויים האלה ולזכור להסביר אותם. הם מודעים לקיומם של הרוחות ויצורי הכאוס שמסתובבים פה בלילות ולכן ההוראה היחידה שהשתנתה אצלם היא: “לא לשהות בחוץ בלילות”. אבל בכל זאת קשה להם לקבל את האמת, לכן הם לא מספרים אותה.” היא הרגישה לידו כמו בוּרה שלא ידעה דבר, אולי באמת הייתה כך. בכמה משפטים שהסביר לה, היא הרגישה כאילו הוא יודע כל דבר שרק תשאל על העולם. לעומתו, היא לא ידעה כלום.
“כמה זמן אתה נמצא פה?” שאלה אותו.
“סליחה?” הוא הביט בה במבט מעט נעלב.
“אמרת שהשלדים נבראו לפני אלפי שנים ועם הזמן דברים אחרים יתפתחו בעולם המוות. אז כמה זמן אתה נמצא פה בשביל להיות נוכח לשינויים האלה?” היא חזרה על שאלתה בצורה ברורה יותר.
“שלוש שנים,” הוא הסיט את מבטו ממנה וחזר להביט על המדרכה שהלכו בה, “נהרגתי לפני שלוש שנים. אבל זה לא קשור, לא הייתי נוכח לשינויים האלו, יש ספרים שתיעדו הכל.”
“ספרים? יש ספרים בעולם המוות על עולם המוות?” עם כמה שהדברים נעשו מורכבים ומוזרים יותר ויותר אריאל כבר קיבלה אותם די בקלות. היא הבינה שהיא נכנסה לעולם אחר, שהחוקים שחלים בו אחרים ושונים מאד מהעולם שהיא חיה בו עד לפני כמה שעות. פקפוקה בדמיונה של אותה ילדה קטנה שהייתה, הלך וקטן. עם זאת, היו דברים שנשמעו לה הגיוניים למדי לעולם כזה ויש כאלה שנשמעו לה מוזרים מידי. למשל, הספרים.
“יש ספרים על עולם המוות אבל הם נמצאים בעולם החיים, קוסמים ומכשפות כותבים אותם.” הוא ענה לה בקלילות, כאילו הכל בשבילו היה פשוט מידי ומובן מאליו.
היא שמעה בשיחתם הקצרה כל כך הרבה מונחים חדשים שלא ידעה שקיימים בעולם כזה, היא רצתה לשאול עוד. המון שאלות הסתחררו במוחה והיו צריכות תשובות שיסדרו אותן, אבל ראשה כאב והיא הייתה עייפה מידי. את כל השאלות היא העדיפה לשמור לפעם אחרת, לפעם שתהיה צלולה יותר במחשבתה ותצליח להכיל יותר מידע.
“הגענו,” בן הכריז ועצר. הוא המשיך לתמוך באריאל בעודה מנסה למצוא עמידה נוחה. מולה, ניצב בית- קפה שהכירה. החלונות השקופים שהשקיפו על המולת הרחוב היו מכוסים כעת בתריסים חשמליים, השלט על הדלת שציין אם המקום פתוח או סגור הציג את המילה ‘סגור’ באותיות גדולות ואדומות. היה מוזר לאריאל שהם סגרו בשעה כל כך מוקדמת, ואז היא נזכרה שיום שישי היום. מעל הדלת, בשלט גדול, נכתבו באותיות בהירות על רקע חום “אֶביקפה” ולצד אותיות אלו צוירה כוס קפה מעלה אדים.
“אֶביקפה” היה בית קפה שאריאל הלכה אליו מידי פעם עם חברותיה. סך- הכל, היה מקום נחמד וטעים והייתה בו אווירה שמחה רוב הזמן. אך לפני שתיכנס יחד עם בן למקום כזה, יחד עם אדם שעדיין נותר די זר בשבילה, הייתה לה שאלה אחרונה לשאול. וכשתדע את התשובה אליה, היא קיוותה שתדע האם באמת היא יכולה לבטוח בבן או לא.
“ל…למה,” המילים בקושי יצאו מפיה. “למה עזרת לי?”
השאלה כאילו נשארה תלויה באוויר לכמה שניות. “כי-” בן נשך את שפתיו והטה את ראשו, “כי חוויתי משהו דומה”. אריאל לא ידעה כיצד תשובה כזו יכולה לעזור לה, אבל הלב של בן היה טוב- את זה היא ידעה בוודאות.

הם עברו יחדיו דרך דלת הזכוכית אל תוך חלל בית הקפה החשוך.

נשמות עצמאיות | פרק 4- כמו סם הרגעה
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים

תגובות (8)

אז… אפשר לדמיין את בן כיאטו? כי ככה הוא נראה כרגע בראש שלי.
פרק נחמד. אני פשוט אתעלם מהחלק הראשון.
אמממ מה עוד? לא יודעת מה עוד?
אני תוהה לעצמי אם נפגוש את אלף עוד בעתיד.
בן… אני מניחה שאני עומדת לאהוב את הדמות הזאת.
אריאל מעצבנת אותי. היא כל כך אנושית וזה כל כך מעצבן :/
למקרה ולא הייתי מובנת, זו הייתה מחמאה :)
מחכה לפרק הבא!

25/07/2017 13:25

    את יכולה בתכלס לדמיין את בן איך שבאלך, אני יותר כיוונתי רק לעיניים של יאטו. והעיניים של יאטו, כפי שברור לכולם שאלה עיניים שאי אפשר להתעלם מהן, ורציתי משהו כזה, או דומה. וכי אני אוהבת כחול XP
    אני מקווה מאד שתאהבי את בן, לגבי אלף, הוא יחזור. הוא צריך עוד לחזור עם הגלגול של אריאל מתישהו ‘-‘

    ותודה רבה על המחמאה! זאת אומרת שהצלחתי ^^

    ורק שאלה: את מתכוונת שתדלגי על החלק הראשון בגלל מה שקרה שם ( בעלילה) ? או בגלל משהו בכתיבה או משהו? פשוט שאני אדע ^-^

    25/07/2017 17:10

    בגלל העלילה :)

    25/07/2017 19:45

    אה, מבינה ^-^

    25/07/2017 22:03

הפרק היה ממש יפה (גם השאר, רציתי להגיב כל הזמן אבל או ששכחתי או שהתעצלתי ><)
ונראה לי שאני יודע למה היא פגשה דווקא את אלף ולא את בית או גימל (אם אני זוכר נכון הם לפי האותיות), כי קוראים לה אריאל ואריאל מתחיל באלף…
בכל מקרה מחכה לפרק הבא :)

25/07/2017 17:59

    תודה רבה, שמחה לשמוע ^^
    מחשבה יפה, אחלה תיאוריה. אם אני לא טועה, בפרק 6 אתה תגלה אם היא נכונה או לא ;-)

    25/07/2017 22:02

יפה למדי. אני ממשיך לעקוב

28/07/2017 00:19
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך